רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

והם חיו באושר ובעושר

כ״א באב ה׳תשע״ד כ״א באב ה׳תשע״ד 17/08/2014 | מאת הרב דן טיומקין

האם מינון גבוה של סיפורי 'הפי אנד' עלול לגרום למדומינות?

הרבה סיפורים מסתימים בשורה: ״והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה״. באנגלית קוראים לזה: happy end. הפי אנד. זו תופעה מובנת: כולנו אוהבים סוף טוב ואופטימי, אבל צריך להיות מודעים לכך שיש לה תופעת לוואי כאובה: ריבוי החשיפות לסוף טוב הופך אותנו לאנשים מדומיינים, מנותקים מהמציאות האמיתית.

התופעה מצויה בכל סוגי הסיפורים: החל מסיפורי ילדים קלאסיים, דיסני, ספרי מבוגרים וסרטים מכל הסוגים. כמו שיש תסכול ותחושת החמצה בסיפור שלא סוגר את הקצוות, כך סיפור שנגמר טוב, נותן לנו תחושת סיפוק ושלמות: הטובים מנצחים, הרשעים מפסידים, הנסיך מוצא את הנסיכה, מוזיקת סיום, אנשים עוזבים את אשליית הבידור אליה נחשפו, וחוזרים לשיגרת חייהם.

המקור לשאיפה הזאת מגיע ממקום רוחני גבוה. כולנו מרגישים אי שם בעמקי נפשנו את הרצון לצדק. זה צרוב בנו. זה משהו אוניברסלי. בחיים שלנו אנו נתקלים ביותר מדי מעגלים לא סגורים. לפעמים זוכים לראות רשע שמקבל את עונשו או גילויים שונים של סינדרלה שזוכה להתגלות. זה הבסיס לסיפורים כה רבים, ואין גדולה מתחושת ההזדהות עם כזה הארי פוטר או כוכב ריאליטי שזוכה ליציע שמריע לו. כולנו חולמים על זה קצת, ומרגישים הזדהות עם הכוכב הנולד. ולכאורה באמת אין כל דבר רע בכזה סוף טוב.

הבעיה, שגם אחרי החזרה לחיים האמיתיים, הסיפור עדיין עושה בנפש רושם. יש ברושם הזה משהו שמשחית את הסבלנות ויכולת הקבלה לחיי השיגרה הרגילים. אינני חושב שזה סיבה להימנע לגמרי מכל סיפור עם סוף טוב, אבל אם נהיה מודעים לנזקים שבהיחשפות לסיפורים אלה, נוכל בהחלט לצמצם את אותם נזקים.

לדוגמא: הרבה רווקים ורווקות מתייחסים לחתונה כאל התגשמות החלום ופיסגת השאיפות. לא לחינם זה נבחר להיות סצינת הסיום בכל כך הרבה סיפורים, הצגות וסרטים. הבעיה שזה כל כך לא נכון. חתונה זה ממש לא קצה המסלול, זה רק ההתחלה... החתונה חושפת כל אחד מבני הזוג לזירה חדשה לגמרי של התמודדויות ואתגרים. לא שזה כל כך נורא, אבל צריך לבוא בגישה נכונה, לדעת שיש פה הרבה להשקיע גם ביום שאחרי החתונה, לדעת שיש סכנות חדשות של שיגרה שוחקת, התמודדות עם קשיים והתחייבויות כספיות – וכמובן, גם גידול ילדים, שזה ללא ספק שלב תובעני ומתיש. אלה פרקים שבספרים עם הסוף הטוב מעדיפים לדלג, לסיים ברגע השיא של החתונה עם העוגה הגדולה והחיוכים עם העיניים הנוצצות. כל כך מאריכים לספר לנו על מלחמות הנסיך למצוא את הנסיכה, ולא מספרים על שיגרת יומם אחרי החתונה, איך הנסיכה מתמודדת עם הסטטוס החדש של אמא שמחליפה טיטולים...

דוגמא נוספת להשפעה המוסוות של אותם סיפורים עלינו, היא רגע המפגש כאשר הבעל חוזר הביתה. הספרים / הסרטים גרמו לנו לציפיות שאינן מציאותיות. הבעל מצפה לחזור לבית מסודר, עם אשה מצפה ומתגעגעת, ילדים רחוצים ומוכנים לשינה, צלחת של אוכל חם שמחכה לו. במקביל, האשה מצפה לבעל תומך שיבוא ויקח על עצמו את כל עניני הבית, יתן את חלקו עם השכבת הילדים, יתן לה קצת שקט אחרי יום ארוך ומתיש. המשותף, כמובן שהפיצוץ הוא בלתי נמנע, וכולם מלאי תסכול מכך ששיגרת חייהם הופכת להיות שונה לגמרי מהנוחות אליה הם שאפו בעבר, ושהמציאות האמיתית איננה כה ורודה. זה לא מה שהבטיחו לנו בסיפורים!

יש בעיה מיוחדת כאשר סיפורי ה״הפי אנד״ נפגשים עם סיפורים דתיים

יש בעיה מיוחדת כאשר סיפורי ה״הפי אנד״ נפגשים עם סיפורים דתיים. יש הרבה סיפורים כאלה, ולמרות שיש גם סיפורים שבהם הסוף אינו בהכרח טוב, באופן טבעי, דוקא הסיפורים עם הסוף הטוב הפכו למפורסמים, וזכו לעיבודים מצוירים, מומחשים מדובבים ומומחזים. התרגלנו לספר לילדינו סיפורים של סוף טוב: המבנה נראה בערך כך: אדם שנתקל בקושי, דילמה מוסרית שמציבה לו אפשרות בחירה בין הטוב לרע. הוא עומד בנסיון, בוחר בטוב למרות שנראה שיפסיד מכך, אבל בסוף הוא זוכה ומרוויח בגדול, פי כמה מאשר אילו לא היה עומד בנסיון. סוף הסיפור, הלקח ברור. הבעיה שגם בזה, כאשר מרבים בסיפורים מסוג זה, נשארת ציפיה ברורה בכל פעם לסוף טוב, ואכזבה ותסכול עמוק כאשר זה לא קורה.

אני לא מפקפק באמת של סיפורים כאלה. ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בניסים, לכן סיפורים כאלה, לא משנה אם מקורם בחז"ל, או שהם סיפורי גבורה של חיילים שחזרו מהקרב, הם נכונים ואמיתיים, וראוי לפרסמם ולהודות עליהם. אבל כאשר הם הופכים להיות מדי דומיננטים ביחס לשאר הסיפורים, אז תחושת המציאות האמיתית הולכת ונאבדת.

רציתי להמחיש זאת דרך סיפור (אמיתי!) ששמעתי משכן יקר. סבא של אותו שכן, לפני כשבעים שנה, הגיע לארץ אדם עשיר, שהצליח למכור את קרקעותיו ורכושו שבאירופה, ולהגיע באוניה לארץ עם כל משפחתו וכספו. הבעיה, שהאנגלים פיטרלו ליד החוף, והאוניה נאלצה לשהות בים, ורק בערב שבת הם עגנו בנמל יפו, והמשפחה ירדה ונאלצה לבחור בחירה קשה: האם לחכות למזוודות, למרות שעד אז תיכנס השבת והם יאלצו לחלל אותה, או לקחת מונית (חמור, למען הדיוק) שיקח אותם לבני ברק, לבית אחיו, ולהישאר חסרי כל, כיון שהערבים העובדים בנמל ודאי יבזזו את המזוודות. ההלכה קובעת שבמקרה כזה יהודי צריך למסור כל ממונו ולא לעבור על איסור תורה. ההתמודדות שלו היתה קשה, וקול פנימי התקומם וזעק, היאך אדם אמיד יפקיר משפחתו להיות חסרי כל בארץ חדשה וזרה. אבל הוא הצליח לעמוד בניסיון, ונסע לבני ברק כשמזוודותיו מאחוריו, והוא שינה סטטוס לעני מרוד.

אני מאד התרשמתי מהסיפור, אבל כשסיפרתי אותו לילדים שלי, בתי מיד שאלה: ״נו, ובדרך הם מצאו מרגלית״? היא באמת כך חשבה, שהסיפור חייב להסתיים עם מציאה של יהלום יקר. הרי לא יתכן שהוא יפסיד מכך שעשה בחירה נכונה.

עניתי לה שלצערי הרב, הסבא החביב לא מצא שום יהלום. הוא הגיע לבני ברק, מצא עבודה זמנית בקטיף תפוזים בפרדס, לאחר מכן עבר לירושלים, עבד קשה למחייתו, קבע עיתים לתורה, וזכה לילדים ונכדים רבים, שחלקם תלמידי חכמים, וחלקם יהודים כשרים וטובים. אבל הוא לא התעשר.

את בתי זה לא הרשים. היא היתה מאד מאוכזבת מהסיפור הזה.

תהליך ה"עלוניזציה" של הסיפורים

כל עורך ספר ביוגרפי על גדולי ישראל יכול ודאי להעיד שרק הסיפורים שזכינו לראות כאן בעולם הזה בעינינו את הסוף הטוב, זכו להתפרסם, בעוד סיפורים רבים הושמטו. הבעיה החמירה במיוחד בשנים האחרונות, כאשר בבית הכנסת מחלקים בכל שבת עלונים רבים. עלון זה פורמט בעייתי. אי אפשר להעמיק מדי, חייבים סיפור קצר, מרגש, נוגע, ו...עם סוף טוב. בלי לשים לב הפכנו להיות חברה שצורכת סיפורי "הפי-אנד" באחוזים שכמותם לא היו בהיסטוריה. וזה גורם אצלנו ואצל ילדינו לכל תופעות הלוואי שתיארנו. לא כל עצה של אדם גדול תמיד מצליחה. לא כל ברכה מתקבלת. השקפה בריאה ואמיתית היא כזו שהכל לטובה, גם אם לא הכל מובן לנו. אילו באמת היינו מוצאים יהלום אחרי כל מצוה, זוכים לישועות ולניסים אחרי כל נתינת צדקה, היתה נשללת מאיתנו הבחירה החופשית, שזה אחד מעיקרי האמונה. כיהודים מאמינים אנו יודעים שיש חשבונות שמים שאליהם אין אנו מודעים, ובורא העולם מסובב הכל לטובה, גם אם הסוף הטוב לא ניכר לעינינו. דבר אחד בטוח: מי שסומך על הנס, מסתכן בכך שהיהלום לא יתגלה, והוא יהיה בבעיה.

הבחירה בטוב מוטלת עלינו, ולפעמים יוצא שבאמת לא זוכים לראות בטווח הקצר את הרווח שבעשיית המצוה. השכר על המצוות אינו אמור להתקבל בעולם הזה. נכון שבסוף, כל הקצוות באמת יסגרו, אבל גם כאשר לא זוכים לראות זאת בעינינו, צריך אמונה, והעדר הסוף הטוב לא צריך להפחיד אותנו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן