לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שיעור חי על החיים

שיעור חי על החיים

באתי לתת מעצמי ויצאתי עמוסה בדליים של אהבה ופרופורציות.

מאת

כשצלצלה אלי רחלי אחותי להזמין אותי ל'מסיבת סידור' (מסיבה לכבוד קבלת הסידור, ותחילת תפילה עצמאית) בבית הספר של יהודה, אחיין שלי, ידעתי מיד שלא אוכל לסרב.

יהודה, ילד בן שמונה, גבוה ומחייך תמיד, נולד עם שיתוק מוחין (סי. פי.), שמתבטא בהרבה תחומים, אבל בעיקר במערכת שרירי הפה. יהודה לא יכול לדבר, בכלל. כמה הברות, כמה ניסיונות להוציא מילה ברורה, אבל לא מעבר לכך. הוא מתָקשֶר באמצעות מחשב, דרכו הוא מביע את משאלותיו, רצונותיו, ודעותיו.

יהודה לומד כבר שנה שלישית בבית הספר של מש"י בירושלים, בית ספר שיקומי לילדים עם מוגבלויות גופניות ברמות שונות.

הוא נוסע יום יום מגוש דן לירושלים, פשוט כי זו המסגרת היחידה שמצאו לו ברדיוס הכי קרוב(?!).

יהודה מבלה כל יום שלוש שעות בנסיעות למש"י ובחזרה. אבל הדרך שווה את זה, יהודה חוזר הביתה פורח, זורח, טוב לו שם. וזה הכל בעצם.

לכן כשנודע לי על המסיבה ידעתי מיד שאני אהיה שם, לכבוד יהודה, שכל מסיבה כזו היא יום חג שמתכוננים לכבודו חודשים, ומדברים עליו חודשים אחר כך. מש"י הוא למעשה כל העולם של הילדים הללו, שלא יכולים לרדת למגרש ולרוץ אחרי הכדור כמו בני גילם, כי משחק פשוט של כדורגל דורש אינספור מיומנויות שאין להם כמעט שום אפשרות לרכוש. אצל חלקם, כמו יהודה למשל, אפילו הנאה של שיחה עם חבר לא קיימת, כי הפה שלהם, המושלם מבחוץ, לא מתפקד כמו פה של כל אדם אחר.

אז למרות שהיו לי תוכניות לכל דקה בערך בבוקר יום ראשון, ידעתי שהתוכניות יזוזו הצידה ויפנו את המקום בשביל האירוע של יהודה.

חשבתי שאני באה לתת, והתברר שבאתי לקבל.

עליתי במעלית של 'יד שרה- מכל הלב', עוד מקום אדיר ששווה טור בפני עצמו (באחת מהקומות של הבניין הענק שלהם בשכונת 'בית הכרם', שוכן בית הספר של מש"י).

נכנסתי לאולם.

לא עברו דקות ספורות ומשהו רטוב בצבץ בקצה העין.

אולם שלם ערוך לתפארה, מוזיקה חרישית, בר מרשים.

צוות שלם – וכשאומרים צוות (עבור 10 ילדים בערך) זה כולל מורות, סייעות, מרפאות בעיסוק, פיזיותרפיסטיות, מורה למוזיקה, מאמנת, מנהלת, ועוד. בני משפחה: אמהות, סבתות, דודות, אחיות, ובתווך נרגשים ומצוחצחים: הילדים.

לכולם עיניים שמעבירות את זוהר הנשמה, אותה נשמה טהורה כמו כל אדם בריא

לבושים שחור חגיגי, עם שאל מורכב מחרוזי זהב הדורים שנופלים באלגנטיות על הכתף, והמון המון זהרורי זהב בעיניים. עיניים שמציצות מכיסאות גלגלים, עיניים שמתבוננות מראש שקשה לייצב אותו, עיניים מאחורי ההליכון, עיניים שבדרך כלל קשה למקד בהם את המבט, אבל לכולם עיניים שמעבירות את זוהר הנשמה – שלעולם אין בה חריגות או דופי, אותה נשמה טהורה כמו כל אדם בריא.

אבל הדבר המורגש ביותר שהיה שם זה אהבה, המון אהבה: בדליים, במשאיות, בכפיות, מנות גדושות לכל אחד, מההורים לצוות, מהצוות להורים, ומכולם – לילדים המדהימים הללו, שכל צעד קטן לאדם הוא צעד גדול בשבילם.

הערב התחיל כשרוחמי ויוסי שני ילדי חמד מתוקים נבחרו לפתוח אותו. 'לפתוח אותו' פירושו ששתי מורות הובילו את כסאות הגלגלים שלהם והושיבו אותם בקדמת ה'במה', ויוסי ורוחמי לחצו על המחשב שמולם כדי שהמחשב יאמר - את מה שהם לא יכלו לומר. משהו כמו: "אנחנו כל כך שמחים שבאתם לאירוע החשוב שלנו"...

אחר כך הגיע שלב המקהלה שהורכבה בשורה הראשונה מילדים שיכולים ללכת (כמו יהודה למשל) – שישבו על כסאות, מאחור ישבה שורה של ילדים על כסאות גלגלים.

מהרגע שהמוזיקה התחילה והם התחילו 'לשיר', אף עין לא נשארה יבשה, לראות אותם, מוגבלים כמעט בכל תחום, נאבקים כמעט על כל אבן דרך קטנטנה, שרים בהתלהבות ובשמחה, עם מוזיקה, תלבושות ותפאורה, שלא היתה מביישת אף מוסד לימודי אחר. היה פשוט מרגש.

מי שיכול היה לשיר – שר (בדרך כלל מלמל), מי שלא – עשה את התנועות, ומי שלא יכול היה לעשות את שניהם – פשוט צחק. צחוק היה שם בשפע, שמחה בעיניים, והמון אהבה.

"נפתח היום השער
ועל ראשי כתר של זכות.
מילות קדושה וטוהר
עולות אליו עד כסא המלכות.

הלב שלי נרגש,
בידי סידור חדש,
תמיד בו אשתמש
לא אפסיק לבקש!"

היה שם יונתן שרקע ברגלים בהתלהבות, היתה שם שירה על כסא גלגלים שהמבט שלה – הלא ממוקד סיפר באלף מילים על מה שקורה אצלה בלב. היתה שם רבקה המתוקה שזרחה כמו סוכרייה, והיה שם את משה שכשהמנהלת ניגשה לספר להם סיפור הוא צעק לה: "אולי תשבי שיהיה לך נוח?"

והמנהלת ישבה, וספרה להם על אותו רועה צאן שנכנס לבית הכנסת, ומשראה את הציבור הומה ורוגש, רצה להשתתף איתם בתפילה. ומכיון שלא ידע להתפלל הוציא את החליל שלו והחל לנגן תוך כדי התפילה. משרצו המתפללים להוציא אותו בשל הפגיעה הבוטה בכבוד בית הכנסת, הורה להם הרב להשאיר אותו משום שזה מה שהוא יכול לעשות – ו"רחמנא ליבא בעי"- כלומר: אלוקים רוצה יותר מכל את הלב.

והלב, הלב של הילדים הללו שלא יכולים לדבר או ללכת או להחזיק את הסידור לבד, הלב המה ורגש – והזיז משהו בלב של כולנו.

השלב המרגש ביותר היה המצגת, כשברקע הכותל המערבי ריצדו על המסך התמונות של הילדים. כל הילד עם התודה והמשאלה שלו.

"אני רוצה להודות לה' על ההורים המתוקים שלי,
אני רוצה לבקש מה' שנעבור לדירה חדשה ליד מש"י..."

"אני מודה לה' שאני יכולה ללכת,
אני מבקשת מה' שאוכל לדבר".

"אני מבקשת להצליח במערכת מיקוד מבט,
אני מודה על ההורים הנפלאים והמורות הנהדרות שלי!"

"אני מודה לה' על נחום, האח התינוק שלי,
אני רוצה שיהיה לנו עוד תינוק".

"אני מבקש להצליח בשיעורי פיזיותרפיה,
אני מודה לה' על ההורים שלי..."

הבקשות והתודות חזרו על עצמן. תודות ובקשות על דברים טריוויאליים שמעולם לא ביקשנו עליהם, ומעולם לא חשבנו להודות עליהם: הליכה, דיבור, אכילה, החזקת סידור ביד, דברים כל כך פשוטים, כל כך מובנים מאליהם.

כל ילד וההתמודדויות שלו, כל ילד והסיפור שלו, המאבקים של ההורים, של הצוות, כל ילד וים הדמעות והתפילה שנשפך עליו, ועוד ישפך עליו, מסיבת סידור היא רק אבן דרך קטנה בחיים מלאים במהמורות וקשיים וניסיונות.

משהו באירוע כמו זה מושך אותך רגע מהעולם התחרותי, ההישגי, והלחוץ שבחוץ.

כשאתה עומד מול הילדים הזורחים הללו השרים על:

"איך נישא תפילה אל א-ל בשמים,
איך נגיע עד כסא הכבוד,
אל שער שדרכו נפרוש כפיים -
העבודה שבלב נעבוד."

אתה כמו נשאב בוואקום מהכוורת העסקנית שמתחת לבנין המרשים של 'יד שרה', משאיר מאחור את מאות האנשים שרצים למטה, את 'הקלה בבירה' ששועטת קדימה, את המכוניות מלאות הפיח, מטלות היומיום והאימיילים שמחכים לתגובה, אתה נשאב לפלנטה אחרת של קבלה, הכלה, המון תום, המון טוב, עולם נטול קנאה, שנאה ותחרות, עולם של אמון ואמונה.

כשאתה נמצא שם מול הילדים הללו, אתה בעצם מתבייש קצת על הצריך-והצריך-והצריך שלנו...

כשאתה נמצא שם מול הילדים הללו, אתה בעצם מתבייש קצת על הצריך-והצריך-והצריך שלנו... ועל כך שעד שלא נסמן "וי" על רשימת הציפיות הא-ר-ו-כ-ה שלנו מהחיים, אנחנו פשוט לא מסוגלים לחייך חיוך אחד תמים וטהור כמו רוחמי, ילדה שמבינה הכל בכל מאת האחוזים אבל מוגבלת לגמרי בכסא גלגלים מרשים.

התלונות (הרציניות שלנו!), והכאבים (האמיתיים שלנו!), קצת מתמוססים, מתגמדים, כששומעים את הילדים המתוקים הללו קוראים(?) ביחד פרק תהילים בתמימות.

עם קצת יותר סבלנות וסובלנות, עם קצת יותר קבלה, עם קצת יותר אמון ואהבה, אולי נצליח גם אנחנו להיות מאושרים – כמו הילדים המדהימים של מש"י.

ותודה לרחלי אחותי שהזמינה אותי לשיעור חי על החיים.

9/3/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) תהילה, 24/7/2017 20:34

מאמר חי, שואב ואמיתי

ובעיקר, מכניס לפרופורציות... נוגע ללב!! תודה!!!!

(8) אני!, 10/3/2014 18:01

תודה ששיתפת מרגש מאוד!

בזכות הילדים הללו אנחנו מבינים את החשיבות של הדברים השונים בחיים ואת סדרי העדיפויות שלהם! במחשבה שניה אנחנו כן מבינים אבל צריכים מידי פעם תזכורת..

(7) עמוס, 10/3/2014 11:22

בשתי מילים...

עילפת אותי!

(6) אנונימי, 10/3/2014 06:28

מרגש מאוד.

כל מילה מחזקת.

(5) ע.ב., 10/3/2014 00:51

אשרי הילדים והוריהם ואשרי המורים והמטפלים

מרגש עד דמעות שיעור נפלא לחיים ןקבלתאמות מידות נכונות. לאיזיק לאיש מאתנו לקרוא דברים מעין אלה ולומר: מודה אני לפניך, אלוהיי, שזכיתי לראות את עצמי מחוץ לעצמי ולהבין , אפילו לזמן קצר,את משמעות החיים האמיתית..תודה לכותבת שהיא חלקה איתנו את דבריה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub