לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כל ילד ודרכו

כל ילד ודרכו

היא נחתה לכיתה י"א לאחר שליחות משפחתית ארוכה בחו"ל ופשוט שנאה את כולם, עד שדלת מפתיעה נפתחה בפניה.

מאת

"זה ייצור תקדים" היא הספיקה לשמוע אותו אומר למנהל.

"כל ילד ודרכו" הוא ענה לו עוד בטרם סגרה את הדלת מאחוריה.

היא נחתה בבית הספר הזה חודשיים קודם לכן. כתה י"א. משפחתה חזרה משליחות ארוכת שנים בחו"ל. היא אמנם נולדה בארץ, אך עכשיו הרגישה זרה. היא גמגמה עברית במבטא זר. בית הספר היה המוני. בכולם מצאה פגם. במורים, בילדים ואף בהוריה שכל כך כעסה עליהם על שהחזירו אותה לכאן. היא הרגישה לא שייכת, ויותר מזה, לא רצתה להתערבב בחברה הזו. רצתה לחזור למקום ממנו באה, שגם לשם חשבה תמיד שאינה שייכת, אך פתאום הרגישה הרבה יותר בבית שם.

בבית הספר החדש הזה היא לא דיברה עם אף אחד. היא נכנסה לשיעורים כשרצתה ואפילו לא טרחה למצוא תירוצים כשלא נכנסה. הילדים ראו בה נטע זר. אף אחד לא דיבר איתה. לא העז לפנות אליה. אף אחד מלבד אחת הבנות בכיתה המקבילה שניסתה לדבר איתה מספר פעמים. אך היא בשלה, לא רצתה כל מגע. היא רצתה להיעלם.

התלבושת האחידה שהיתה נהוגה בבית הספר לא היתה חלק מקוד הלבוש שלה. להפך. היא הקפידה לבוא עם חולצות צבעוניות ומכנסיים ארוכים שזחלו על המדרכה והיו קרועים בקצוות. לרגליה נעלה קבקבי עץ, לא בגלל שהיא אהבה קבקבים אלא בגלל שזה היה אסור. במקום ממנו באה, לא היה צריך תלבושת אחידה. זה היה בית ספר פרטי. הכיתות היו קטנות. היו בסך הכל שנים עשר ילדים בכתה שלה. המורים היו חברים של התלמידים. כאן הכל היה שונה. כולם היו בוטים ורעשנים.
 

***

זה היה ביום רביעי בבוקר. השעה היתה חמישה לשמונה, מספר דקות לפני הצלצול. היא התהלכה במסדרון בקומה הראשונה. חולצתה היתה משובצת בצבעי כתום-אדום. הקבקבים שלרגליה רעשו כשצעדה. מולה נעמד המורה לצרפתית של הכתות הנמוכות יותר. הוא היה יראת התלמידים. כשהיו רואים אותו, היו נעלמים מהמסדרון לתוך הכיתות או בריצה למדרגות בסוף המסדרון. היו לו שיטות והוא הצליח להגיע לכל "פורעי החוק". באותו בוקר הוא נעמד מולה וזו היתה פעם אחת מיני רבות. היא הישירה מבט לעיניו מבלי למצמץ. היא היתה רגילה לכך בחודשיים האחרונים ודבריו היו כאוויר שחלף לצד אזניה. "לכי הביתה" הוא אמר בפנים זעופות "עד שתתאימי את עצמך לקוד הלבוש שנהוג בבית הספר. עד אז אל תחזרי". "אני הולכת להתלונן עליך" היא ענתה בקול שקט תוך כדי שעקפה אותו ובדילוגים עלתה לקומה השניה כשקולות קבקביה זועקים את כעסה המציף. צלצול. מבטי התלמידים בדרכם לכיתות מלווים אותה.

היא פתחה את דלת חדר המנהל מבלי לדפוק ונכנסה. הוא לא ראה אותה עד אז, לפחות כך חשבה. גם היא לא הכירה אותו. היא טרקה את הדלת מאחוריה.

"אתה המנהל?" שאלה בקול שלא הסתיר את שהתחולל בנפשה.

"כן" הוא ענה "בואי שבי", הוא הצביע על הכסא מעבר לשולחנו.

"אני שונאת אתכם" היא סיכמה את דבריה "את כולכם ואת כל מה שאתם מייצגים"

היא כעסה מדי כדי לשבת. היא הרגישה איך כל עורק בגופה מכפיל את גודלו. איך ליבה דופק ברקות. היא נעמדה מול השולחן, נשענה עליו והחלה לצעוק. היא לא בררה מילים וטון הדיבור אף הוא לא צונזר. היא דפקה על השולחן מספר פעמים ותוך שצעקה הרגישה איך גרונה ניחנק וקולה רועד. היא שנאה שזה קורה לה, במיוחד ליד אנשים, אבל היא לא יכלה לעצור. היה לה הרבה מה לומר ועוד הרבה תיקונים לתקן במקום הזה, באנשים האלה. "אני שונאת אתכם" היא סיכמה את דבריה "את כולכם! אותך ואת המורים שלך ואת כל מה שאתם מייצגים".

כל הזמן הזה בו עמדה הנערה בת השש עשרה, וגערה ולא חסכה במילים, היה המנהל, גבר בשנות השישים לחייו, יושב מעבר לשולחן, מתחתיה כמעט, ומקשיב ומהנהן. הוא הביט לתוך עיניה. הישיר מבט לכאבה. היא לא ראתה. היא לא ראתה כי עיניה כבר לא יכלו לראות ברור. היא לא ראתה כי כבר לא יכלה לשאת את אשר התחולל בתוכה.

הוא מזג לה כוס מים מהקנקן שהיה על שולחנו והניח על השולחן מולה. רגליה רעדו. היא התיישבה בלי שהתכוונה. הוא עדיין לא אמר מילה. היא הרגישה קצת נבוכה. היא שתקה.

"את לימור" הוא קבע והיא לא ענתה. הרגישה שכבר דיברה יותר מדי.

"את הגעת אלינו אחרי הרבה שנים שלא חיית בארץ. ראית עולם. התרגלת למקום אחר, לאנשים שונים, לחברים אחרים, לשפה שהיא לא עברית. את מביאה איתך עולם ומלואו שאנחנו כאן לא מכירים".

הדמעות מעיניה דילגו על הלחיים וזלגו ישירות על ברכיה. היא לא היתה מסוגלת להרים את ראשה.

"אנחנו כאן הורגלנו לדברים אחרים," הוא המשיך, "תרבות אחרת, שפה אחרת, כללים אחרים. זה לא קל מפגש בין שני עולמות שונים וחדשים. זה יכול להיות מעניין. אנחנו שמחים שאת כאן איתנו גם אם מרגיש לך עכשיו קצת קשה. אנחנו יכולים לנסות להיפגש באמצע. אנחנו נלך לקראתך ואת לקראתנו. ובכל מקרה, לימור, דעי לך שדלתי פתוחה ואת יכולה תמיד להיכנס".

היא שתקה. היא אהבה שהוא קרא בשמה. היה נדמה לה שאף אחד לא יודע מי היא בכלל. הוא אפילו לא רמז דבר על בגדיה ועל גסות הרוח שלה. היא קמה מכיסאה. קצת מבוישת. הנשימה שלה החלה לחזור לקצב רגיל.

באותו רגע נפתחה הדלת. "אני יכול?" שאל המורה לצרפתית בהצצה פנימה " כן בוא תכנס" ענה המנהל כשהוא מחייך אליה " בדיוק רציתי לבקש ממך שבזמן הקרוב נאפשר ללימור להגיע לבית הספר בלבוש לפי ראות עיניה. היא אינה מחויבת להגיע בלבוש בית הספר ואנחנו מצידנו לא נעיר לה". היא ניגשה לדלת. "זה יצור תקדים" היא שמעה אותו אומר למנהל.

"כל ילד ודרכו" היא עוד הספיקה לשמוע שהמנהל ענה בטרם סגרה את הדלת מאחוריה.
 

***

חלפו למעלה מ-25 שנה ואני יושבת בביתי על הספה ליד חדרם של ילדיי. שלושתם כבר ישנים. עוד אחת ממלחמות ההתשה שעדיין מפתיעות אותי מדי ערב עד שאני שומעת את נשימותיהם העמוקות של אהוביי אל תוך הכר. אני מרימה את רגליי ועוצמת את עיניי. לוקחת אויר. ואז זה קורה...

הוא מושך לי בשרוול. "אמא, אני יכול לשבת איתך קצת?" "מה פתאום!!!" אני עונה באופן שלא משתמע לשתי פנים "אתה צריך כבר להיות במיטה". אני קולטת את מבטה של אימי בצידו השני של החדר. "אמא", אני אומרת בהטפה, כמי שמבינה, "אם עכשיו אסכים, מחר אותו דבר". היא לא אומרת דבר ואני מתעקשת להחזיר את הקטן למיטתו, למרות מחאותיו.

למחרת בטלפון אמי אומרת לי בקולה הרך והחכם כל כך, "לא היה קורה כלום אם היית נותנת לו לשבת איתך קצת. הוא רוצה להיות איתך קצת לבד. ממילא כל השאר כבר נרדמו. יכולת אפילו ליהנות מזה". שתקתי. אותו קול מהעבר שחזר ועלה. אותם מילים שהעלו אותי בחזרה לדרך הנכונה בגיל בו יכולתי מאוד בקלות לסטות ממנה..."כל ילד ודרכו"...

3/8/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) יוסי, 20/8/2014 06:14

מאמר יפה מאוד

קראתי ולא יכולתי לעצור את הדמעות יפה מאוד !!!

(8) שפני, 21/1/2014 18:46

כל ילד ודרכו

מעולה , מרגש , המשיכי לכתוב

(7) יאיר, 12/8/2013 08:12

אנחנו עכשיו בתקופה מורכבת עם הילדים

והיינו בתקופות כאלו גם בעבר ויצאנו מהם ללא פגע, ב"ה. הסוד הוא הכלה וספיגה של השגעונות של הילד, כל עוד הדבר לא פוגע בו או במשפחה. המאמר היפה חיזק לי את הנקודה הזו. אשתי תמיד אומרת לי שחייבים לעשות משהו ואני תמיד אומר שצריך לחכות עד שזה יעבור כמו שזה בא, וזה אכן עוזר. החכמה הגדולה היא להבחין מתי צריך להתערב (כי לא כל דבר עובר מעצמו) ומתי לתת לדברים לעבור מאליו. תודה על השיתוף הכן.

(6) Naty Millar, 10/8/2013 02:05

I LOVED IT

(5) דבורה, 8/8/2013 14:05

התנגדות

יש לציין כי הכניסה לבית הספר לאחר שנות לימודים בעולם שונה , לו היו רגישים , מנהל בית הספר והיועצת , להכין את הנער או הנערה וללמד אותם לפתוח דלת בצורה הנכונה , הכל היה נמנע

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub