לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עצרו את הבדידות

עצרו את הבדידות

אל תניחו למה שקרה לי לקרות לאף אדם אחד.

מאת

אין לי מושג איך זה קרה, אבל אני מתקרבת לגיל חמישים, ועדיין רווקה.

ואני התייאשתי. אני יודעת שלעולם לא אנשא ולעולם לא יהיו לי ילדים. אני לא כותבת את המאמר הזה בשבילי, אלא לאלה שעדיין מאמינים ומייחלים לחיים נורמאליים.

גדלתי בבית רגיל ונורמאלי. הוריי היו ניצולי שואה, אז כשאני אומרת בית נורמאלי זה לא 100% מדויק. זה היה נורמאלי לאותו דור. להוריי, כמו לכל הניצולים, היו הרבה בעיות, אבל לא כל כך הרבה כמו להוריהם של חלק מחבריי.

אבי היה בר מזל - הוא הגיע מאירופה מייד אחרי המלחמה, והתקבל על ידי דוד שעזב את אירופה לפני פרוץ המלחמה. הדוד הזה לקח את אבי תחת חסותו, עזר לו ללמוד, מצא לו עבודה טובה במיוחד ושותפה נהדרת לחיים, אמי. אמא שלי הייתה צעירה מאוד כשהיא עזבה את אירופה, ולכן הצליחה להשתלב די טוב.

נולדו להם שישה ילדים. כולם היו קרובים זה לזה והייתה להם ילדות מקסימה. אני האחת לפני האחרון. ראיתי איך כל האחים שלי מתחתנים עם בני זוג מקסימים והיו לי תקוות רבות שאותו הדבר יקרה גם לי. שנה אחרי שנה חלפו, ושום דבר לא קרה. הייתי רוצה לומר שאני יודעת למה, אבל במלוא הכנות, אני לא יכולה. הייתי פיקחית וחיננית, באתי ממשפחה טובה והייתה לי מה שכולם מכנים 'אישיות טובה'. לא הייתי אחת מאותן בנות בררניות במיוחד. כן, משהו מאוד מאוד השתבש בדרך.

בהתחלה, לא הרגשתי יותר מדי לחץ. הייתי צעירה, עבדתי, היו לי הרבה חברות ונהניתי להיות רווקה. אבל כשהחברות שלי ובני משפחתי התחתנו, בזה אחר זה ובמאמץ מועט לכאורה, התחלתי להילחץ. הלכתי לרבנים לקבל ברכה, נסעתי להתפלל בקברות צדיקים ובמקומות הקדושים והסכמתי לצאת עם כל מי שרק היה אפשר.

אבל עכשיו ויתרתי. אני בודדה מעבר למה שמילים מסוגלות להביע, והגרוע ביותר, לעולם לא אדע מהי אימהות.

אתם נמצאים במצב בו אתם יכולים להביא לשינוי

איני כותבת את המאמר הזה עבורי, אלא לאלה שעדיין מחפשים. המילים שלי אינן מכוונות אליהם, אלא לאלה שכבר מצאו את ה'נשמה התאומה' שלהם. תעשו משהו. על אלה מכם שנישאו ויש להם משפחות מוטלת חובה לעזור לאלה שלא. כשמישהו חולה, אנחנו אוספים כסף בשביל הטיפולים. כשמישהו צריך דם אחרי ניתוח, אנחנו באים ותורמים. כשמשפחה מאבדת הורה, אנחנו מנדבים מזמננו ומנסים לעזור.

ובכן, המחלה הקשה ביותר בדור הזה היא שאלפי רווקים, יושבים בדד בבתיהם, ובוכים לאלוקים שיעזור להם.

אתם נמצאים במצב בו אתם יכולים להביא לשינוי. תעשו עם זה משהו עכשיו! אל תניחו למה שקרה לי לקרות לעוד אדם אחד. אני בוכה על הבדידות שלי ומתחננת לעזרתכם.

הפכו זאת לחלק מחייכם לסדר כל רווק ורווקה שאתם מכירים. תצילו ככה יותר חיים ממה שביכולתכם לשער.

אל תשבו בשקט ותניחו לדמעות הבדידות שלנו לזלוג, מבלי להושיט יד לעזרה.

25/6/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 75 תגובות ב-62 דיונים

(62) רבי נחמן, 18/5/2013 21:59

אין יאוש בעולם כלל

וגם שפוגשים את יוסי בפאב ומדברים על דניאל אז תתחזקי

(61) מרווה, 3/3/2013 16:33

אנטונימי , הוי, כמה שאת צודקת

לפעמים חיים בכאילו זוגיות והבדידות קשה מנשוא, אין תקשורת אין שיתוף וכל אחד חי לעצמו. הבעל אטום לצרכי אשתו, בכלל לא מגלה איכפתיות ואין לו עניין ברגשותיה, במחשבותיה. זוהי כאילו זוגיות ולדעתי "זוגיות" כזאת קשה הרבה יותר מאשר להיות לבד. עם הלבד לומדים להסתדר אבל עם זוגיות מקולקלת החיים קשים מאוד כי את צריכה לדאוג לבית , לכביסות, נקיונות, בישולים כאשר את משמשת בתור סוכנת בית, מישהי שמתחזקת את הבית ותו לא. אישה כזאת כבויה פשוטו כמשמעו. לא תמיד זוגיות היא מקור האושר בהרבה מקרים היא מקור לתסכולים, בדידות קשה וכאב על חיים משעממים שעוברים לידך ואינך חווה אותם . חומר למחשבה!

מישו, 8/10/2015 06:30

זה נכון אבל בכל אופן יש משהו שונה אצל רווקים

והמשהו האחר הזה היא החברה. מישהי נשואה היא חלק מהחברה מהשכנות מהשיח הציבורי מגידול ילדים .
רווקים הם בחוץ. זה לא רק הבדידות בבית זה הרבה מעבר. הם מחוץ לחברה בוודאי בגיל הזה.

(60) דינה, 28/11/2012 08:27

יש פיתרון ! ! !

ברפואה ישנה שיטה להפיק בייציות גם 5 שנים אחר הפסקת הביוץ ולפעמים גם יותר מ 5... אל לך להתייאש! ב"ה יהיו לך ילדים. ואולי כדאי להוקיע את המנהג שלא להשיא אשכנזיות לספרדים ולהפך...

(59) מירה, 3/8/2012 01:47

אף פעם לא מאוחר

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub