הגעתי היום חולה לעבודה.

לא היה בעובדה הזאת שום דבר מיוחד או חדשותי, אלמלא זה קרה כבר 15 פעמים בחודשיים האחרונים.

כהמחשה ברורה לכוונתם של החוקרים שאומרים שהמערכת החיסונית של האישה ההרה נחלשת – יחד עם העובר שגדל בתוכה – אני מצליחה לתפוש כל חיידק או וירוס שמרחפים בסביבתי האורבנית. וההתנסות הזאת מדכאת למדי.

תנו לי להסביר.

אני טיפוס מאוד אקטיבי. בתיכון, ניהלתי מספר יוזמות של התלמידים, בו בזמן שממוצע הציונים שלי עמד על 98 בכל המקצועות, וגם מילאתי היטב את כל תפקידיי בבית. עבדתי במספר תפקידי הוראה וכתיבה במשך כל לימודי האקדמאיים (כולל בתקופת ההתמחות האינטנסיבית שלי), ואיכשהו הצלחתי בינתיים להתחתן, להחליף עיר מגורים וללדת את בתי הראשונה.

לאחרונה, החזקתי בשתי משרות תובעניות – האחת בבוקר והשנייה בלילה – ובינתיים טיפלתי בבתי היקרה, החזקתי בית מטופטפ, ארחתי לשבתות והכנתי ארוחות ביתיות טעימות לבני משפחתי. הייתי אומרת שמדובר בהישגים מצוינים עבור אישה נשואה ואמא.

במשך השנים, שיבחתי את עצמי על הכישורים והמיומנויות שלי, ואם אהיה כנה, מאוד נהניתי מקריאות ה"איך את עושה את זה?" של בני המשפחה והחברים. למרות שמידי פעם היה קול קטן מצייץ בתוכי וטוען ש"א-לוהים נתן לך את המתנה הזאת!" עדיין התענגתי על הריגוש שביכולתי להשיג כל כך הרבה בתחומים רבים כל כך.

שחוקה

אבל ה"סופר-וומן", כמו שסבתא שלי הייתה קוראת לי בשיחות הטלפון השבועיות שלנו, מצאה את סופה. למרות שבימי השגרה היא הייתה מוכשרת לכל, מעמד הסופר-אישה אינו מתאים לעובר הבועט בתוכי ומנצל בשמחה את כל כוחותיי לצמיחתו/ה והתפתחותו/ה – ובינתיים שואב מאמא שלו את כל כוחותיה וחסינותה.

חלפו הימים שבהם הייתי עוברת בזריזות ממטלה למטלה, מקפלת ערמות כביסה ובינתיים מנהלת שיחות משפחתיות חשובות ובוחשת עוגות שוקולד חלומיות, בעוד התינוק ישן. לא תמצאו אותי מגישה עוד סעודות פאר בנות שש מנות לחבורת אורחים בשבת, או מארגנת היטב את המזווה בעזרת תוויות (שימורים במדף אחד, מוצרי אפיה בשני). בימים אלה, כשאני מצליחה לבשל סיר פסטה, בעלי נותן לי טפיחה על הגב ומודה לי מכל הלב על המאמץ.

ואפילו עם רשימת המטלות המקוצרת שלי, אני עדיין מרגישה אומללה.

טוסט עם גבינה צהובה ממש לא יחזיק מעמד בתור ארוחת צהריים במשך תשעה חודשים רצופים

אחרי שלושת החודשים הראשונים הידועים לשמצה של בחילה בלתי פוסקת, תשישות גופנית מענה ועייפות קיצונית, הייתי בטוחה שאחזור לעצמי תוך זמן קצר, כמו בהיריון הקודם שלי. היו לי קליינטים שהייתי צריכה לפגוש, תלמידים ללמד ומאמרים לכתוב. היו לי דברים לעשות ומקומות אליהם הייתי צריכה להגיע! וטוסט עם גבינה צהובה ממש לא יחזיק מעמד בתור ארוחת צהריים במשך תשעה חודשים רצופים.

אבל אז התחלתי לחלות. קודם באה השפעת, אחר כך וירוס קשה בבטן, ולאחריו שיעול אלים שנמשך חודש. במקום נזלת פשוטה, התחלתי לסבול מהצטננויות חוזרות ונשנות מלוות בחום, כאבים וגודש רציני. פניתי לרופאים שונים, עברתי סוללה של בדיקות דם שהותירה את זרועי כחולה ושחורה, וניסיתי כל ויטמין תחת השמש. תודה לא-ל, התוצאות הראו ששום דבר נורא לא קרה – אלה פשוט וירוסים רגילים – אבל זה גם אומר שאין פתרון פשוט ומהיר.

חבריי לעבודה קוראים לעברי, "חולה? שוב!" וכל מה שאני יכולה לעשות הוא להנהן באומללות. הוריי, אחיי וחבריי – סימפטיים ככל שיהיו – כולם עייפים מלשמוע על צרותיי המגוונות. הפכתי לנעבעכית סוג א', וכולם יודעים את זה.

כן, משפחתי ממש לא גוועת – אפילו בלי המרקים הטריים ומחממי הלב שלי – ובעלי עוזר מאוד. יש לי כמה ימים טובים בהם אני מצליחה לגרד ארוחה חמה ומזינה או להשלים מטלת כתיבה חשובה. אני יודעת שאני צריכה להיות מלאת הכרת תודה שהמצב לא גרוע יותר. אבל אני מתוסכלת.

האישה חיוורת הפנים ששוכבת במיטתה חלק ניכר כל כך מהיום, משתעלת וגונחת ומפרנסת בכבוד רב את יצרניות הטישו, נותנת לְבִתה לבלגן את הבית ונשענת על עזרה מבחוץ כדי למלא את הפשוטות שבמטלות – האישה הזאת היא לא אני.

אישה רעת מראה זאת שמתחננת לדחיית הדד-ליין בעבודה משום שווירוס התנחל בה בן-לילה, ששולחת את התינוקת שלה לבייביסיטר כמעט כל אחר צהריים – האישה הזאת היא לא אני.

אני יעילה. אני מסוגלת. אני יכולה לעשות הכל.

וכשאני שוכבת לי כאן במיטה, אני מבינה ששורת המחלות המחלישה פגעה באגו שלי יותר מאשר בכל חלק אחר בגופי. היא אילצה אותי לוותר על ההגה ולהושיט את המפתחות. היא לימדה אותי שמידת השליטה שלי בעולם זעירה יותר מכל מיקרוב שגרם לי צער כה רב.

ואולי, כשכל זה יעבור, כשאני סוף סוף אגיח מנרתיק הגולם של השמיכות והטישו, ושוב אשמח בסדר יומי העמוס ובהישגיי המגוונים, אעצור לרגע ובאמת אקשיב לקול הקטן בתוכי שיאמר - "זכרי, הכל מתנה מא-לוהים".