לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לפעמים

לפעמים

זה ארצי. זה מופלא. זאת אמהות.

מאת

לפעמים, כשצלילי המריבות עולים בקרשנדו, ארוחת הערב נשרפת ושלושה דד-ליינים בעבודה מרחפים מעלי באיום, אני רוצה לברוח. אני רוצה למצוא לעצמי בקתה שקטה באמצע היער ולהישאר שם, לגמרי לבד. לא להרבה זמן, רק ליום-יומיים, אבל מספיק כדי לספוג את השקט והשלווה, ולהטעין את המצברים המרוקנים שלי. רק שאין לי בקתה ביער, וחוץ מזה, מי ישמור על הילדים?

לפעמים, לפנות ערב כשהקטנים כבר מתחילים להיות עייפים, שלושתנו יושבים ביחד. התינוק שלי שוכב עלי, ובן הארבע-וקצת מתערסל על הכורסא ומניח את ראשו בחיקי. אנחנו פשוט יושבים כך לזמן מה, מדברים מעט, עושים מעט – ואין מקום אחר בעולם בו הייתי רוצה להיות.

לפעמים, כשבשעת אחר הצהריים אחרי שהפעלתי 10 מכונות כביסה ב-48 השעות האחרונות, אני מרימה את סל הכביסה ומוצאת בו עוד בגדים, אני רוצה להרים ידיים ולהיכנע.

לפעמים, כשהבת שלי מרימה את הראש שלה מהצלחת, משגרת לעברי חיוך בעצמה של 100 וואט ואומרת, "את עושה את האוכל הכי טעים. את האמא הכי טובה", אני מרגישה איך גל חום גולש בתוכי עד לקצות אצבעות הרגליים.

לפעמים, כשהילדים מתחילים לריב – משיכות שיער, קללות, שריטות וצרחות, אני שואלת את עצמי אם אני לא צריכה לתת לכל אחד מהם חדר נפרד.

לפעמים, בשבת בבוקר כשהילדים חושבים שאני עדיין ישנה, ואני מצותתת בסתר ושומעת איך הגדולים מטפלים בקטנים, אני חושבת לעצמי שהמתנה הנפלאה ביותר שאפשר לתת לילד היא אחים.

לפעמים, כשילד שלי עושה משהו שמאכזב אותי עמוקות, אני נשטפת בתחושת כישלון והחמצה ושואלת את עצמי אם בכלל נתתי משהו לילדים שלי.

לפעמים, כשהמורה של הבן שלי מתקשר לספר לי איך הוא עושה חיל בלימודיו, הלב שלי מתרחב בשמחה, ואני לוחשת תודה לאלוקים.

לפעמים, כששנת הלילה נקטעת מבכיות של ילד קודח מחום או תינוק עצבני, כשנראה שאין לי שום סיכוי להניח ראש מספיק זמן כדי להרגיש שישנתי, אני מונה את השנים עד שלילותיי – וימיי – יהיו שוב שלי.

לפעמים, כשאנחנו יוצאים לטיול משפחתי והעיניים שלי נחות על כל אחד מילדי מלאי החיים, ואני מבחינה ב'ביחד שלנו', אני רוצה לעצור את השעון ולהישאר לנצח בשלב זה של החיים.

לפעמים, כשאנחנו יושבים סביב שולחן השבת ואני מקשיבה לתלונות על סדר הישיבה, ולתלונות על החלה המגעילה שטרחתי להכין במשך חצי מאחר-הצהריים, ותלונות על מי שנבחר לסדר את השולחן השבוע, אני נזכרת כיצד נראתה השבת בביתי בחלומות נעוריי ומצב הרוח שלי מתרסק.

לפעמים, כשהילדים שלי שרים שירי שבת יחד, ידיהם מתופפות על השולחן, קולותיהם עולים יחד ופניהם קורנות, אני בטוחה שהמלאכים שרים יחד איתם.

לפעמים כשאני מבקשת מילד לעשות משהו, והוא ממשיך במה שהוא עשה קודם כאילו שאני בכלל לא קיימת, אני רוצה להתכרבל לכדור קטן ולבכות בתסכול.

לפעמים כשילד שלי ואני נכנסים לשיחה על החיים, והוא נתלה בכל מילה שאני אומרת, ההבנה שאני מעצבת נשמות פשוט מהממת אותי.

לפעמים כשאני מתבוננת במראה, ורואה את קו המותניים שהתרחב מהריונותיהם של חמישה ילדים, ואת העיניים האדומות, ואת החצאית המרוחה בחמאת בוטנים, אני חולמת על אני אחרת.

לפעמים כשאני מרימה את התינוקת שלי שבוכה בהיסטריה, והיא נרגעת מייד, הבבואה של עצמי שאני רואה בעיניה, היא יותר מכל מה שאוכל אי פעם להיות בעצמי.

לפעמים, הייתי רוצה שהלפעמים הללו יהיו כל הזמן.

*פורסם לראשונה ב-The Front Page

22/4/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) גילי, 2/5/2012 14:54

כנה אנושי ונוגע ללב

זה נכון כ"כ אני בטוחה שכל אחד ואחת מזדהה ברמה האישית עם הכתוב. שיהיו יותר לפעמים משמחים וטובים לכולנו....

(8) אנונימי, 24/4/2012 15:04

תודה על המאמר. כפי שנאמר צרת רבים חצי נחמה

גם לי כואב כשהבן שלי מתעלם ממני ולא שומע בקולי. כמובן שיש הרבה דברים אחרים מרגשים שהוא עושה. בכל אופן תודה עצומה לקב"ה שהביא לנו בכלל ילדים ובסופו של דבר כל המאמץ משתלם.

(7) מירה, 24/4/2012 12:37

מקסים, המהות של החיים - הילדים ואנחנו.

כל מילה בסלע.

(6) שרה, 24/4/2012 09:55

מקסים

העלית דמעות בעייני...

(5) שרון, 24/4/2012 05:53

נוגע כל כך ואמיתי כל כך. תודה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub