לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יציאת מצרים השנייה

יציאת מצרים השנייה

סיפורה האישי של חמותי על ילדותה הנפלאה במצרים – עד לרגע הגירוש.

מאת

מצרים: ארץ הספינקס, הפירמידות, הנילוס ו – עד לגירוש המפתיע – ביתם של חמותי ובני משפחתה.

בתחילת המאה ה-20 התגוררו במצרים 175,000 יהודים. רובם חיו שם במשך דורות, ועסקו ברפואה, עריכת-דין ומסחר. הם חיו בעושר, שאחיהם האירופאים לא היו מסוגלים לצייר בדמיונם.

בגוון הזית של עורה כשרדיד בגון השמנת על כתפיה, מהווה חמותי, בלה שרר, תמונה מקסימה של יהודיה מצרית. בני משפחתה התגוררו בקהיר במשך דורות, ואבות אבותיה קבורים שם.

"גרנו בדירה גדולה" היא מספרת. "אבא היה המפרנס – הוא עסק במסחר, שדרש ממנו לעתים לנוע בדרכים במשך חודשים - כשהוא חוצה את מדבר סהרה. פעם הוא יצא למסע עסקים אל מה שנקרא אז פלשתינה, וחזר עם קופסת אתרוג מעץ זית, שעליה גולפה ביד תמונה של קבר רחל. בשבילי, מקומות אלה היו יותר בגדר חלום מאשר הספינקס או הפירמידות, ששניהם היוו יעד רגיל לטיולי אחר הצהרים.

הביקור בבית הכנסת בשבת היה עבורי חוויה קסומה: הייתי בוהה בתקרה המעוטרת ובעמודי השיש של בית הכנסת בן עזרא. אבי היה מתמודד על הכיבוד להעמיד את רימוני הכסף על ספר התורה, לפני החזרתו אל ארון הקודש.

"זיכרונות הילדות הנעימים ביותר שלי מרוכזים בפסח – ריח ארגזי התמרים מעורב בריח הצבע הטרי של הקירות; ההמולה והתכונה הרבה כשבני המשפחה הנרחבת היו עוברים לגור אצלנו למשך החג."

זאת הייתה ילדות אידיאלית בתוך חברה אמידה ובעלת השפעה, תחת שלטון החסד של המלך פארוק השני. פארוק היה הדוניסט, ובעיני חלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית, נתפס כשליט נלעג וכבגידה בעם המצרי. הפיכה צבאית הדיחה את פארוק בשנת 1952, ולאחר תקופת מעבר קצרה, גמאל עבד אל-נאצר הפך לנשיא מצרים. המדינה עצרה את נשימתה, כשמדיניות הפנים והחוץ של נאצר התנגשו במידה גוברת והולכת באינטרסים הקולוניאליסטים של בריטניה וצרפת. וכשנאצר הכריז על תוכניתו להגיע לעצמאות לאומית, ובכך לשלוט בתעלת סואץ – שבתור הגשר היבשתי היחיד בין אפריקה לאסיה הייתה חיונית לבריטניה ולצרפת הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסטרטגית – נוצר משבר.

דלת פתוחה לרווחה

אחר צהרים אחד נשמעה דפיקה בדלת. שלושה חיילים עמדו שם, והורו לנו לצעוד בעקבותיהם אל תחנת המשטרה. פניהם הכהות ועיניהם השחורות הפחידו אותי, ואני אחזתי בחוזקה בידה של אמי, כשצעדנו יחד דוּמם למבנה רחב מימדים ורב רושם. בתחנה, המפקד הודיע לנו בגסות שעסקיו של אבי הוחרמו על ידי השלטונות, שחשבון הבנק שלנו וכל נכסינו הוקפאו ושיש לנו שבעה ימים לעזוב את המדינה. הורשה לנו לקחת בגדים ו-40$ במזומן.

"עולמנו קרס בן רגע, כאילו שאחת מכוסות הקריסטל העדינות שפיארו את שולחן החג שלנו התרסקה על הרצפה.

"יהודי מצרים היו מהעשירונים העליונים של החברה המצרית, מבוססים, מצליחים וחשובים. וכהרף עין, הפכו לקבצנים.

"אבי ביקר אצל כל אנשי הקשר שלו: בני המשפחה המלכותית, דמויות פוליטיות, אנשי העסקים העשירים ביותר. אף אחד לא יכול היה לעזור. הגזרה הגיעה ישירות מנאצר. ולגבי נכסינו, האנשים הרימו את ידיהם בחוסר אונים. 'תגיד תודה שנשארה לך המשפחה' הם אמרו.

"אחר כך מצאנו את עצמנו בתוך סוג מסוים של שיתוק. אמא שלי הייתה מסתובבת בבית, נוגעת ברהיטים, מלטפת את הפמוטות, כאילו כדי לחרוט אותם בזיכרונה. בינתיים, שכנינו הערבים, שתמיד חיינו לצידם בשלום, בזזו בחמדנות את ביתנו. הם היו נכנסים, מביטים סביב, ומצביעים על החפץ בו חשקו, בין אם היה זה ציור על הקיר או טבעת היהלום הענקית של אמי.

"מכיוון שהתירו לנו לקחת עמנו בגדים, אמי לקחה אותנו לכלבו וקנתה מלאי עשיר של חצאיות, חולצות, מכנסיים ולבנים. במבוכתה, היא שכחה שתוך זמן קצר נגדל. במשך מספר שנים לבשנו בגדים הקטנים ממידותינו, ואחר כך מכרנו אותם כדי לקנות מזון.

"אבי הזמין עבורנו מקומות על ספינה שיוצאת מאלכסנדריה. ואנחנו עברנו את מפתן ביתנו בפעם האחרונה: אני, אחי, הוריי, דודתי, דודי ובני דודיי. והותרנו אחרינו את הדלת פתוחה לרווחה..."

חירות הרוח

בשנת 1957, כשהיא בת 10, עלתה חמותי עם משפחתה על ספינה שהובילה אותם למרסיי שבצרפת. משם הם הועברו למחנה פליטים שהיה קודם מחנה ריכוז, וקיבלו שמיכות מרופטות ומיטות.

"הגענו לצרפת באמצע החורף, והקור חדר לעצמותיי. בחום הלוהט של מצרים, היינו עושים 'סיאסטה' בכל יום בין השעות אחת לשלוש - בגלל שהאוויר היה כל כך חם. ואילו כאן, הקור השתלט עלי ולא הצלחתי לסלק אותו ממני. אבי, שבאותו זמן כבר היה עמוק בשנות החמישים לחייו, היה הולך לחורשה קרובה וחוטב עצים להסקה, כדי שלפחות נוכל להתכרבל מסביב לתנור."

חמותי משחקת בשרשרת הפנינים הארוכה שלה ומהרהרת. "אפילו אחרי שנישאתי והקמתי משפחה... חוויות כאלה לא נעלמות. פחדתי משינוי, וחשתי תחושת חוסר ביטחון עמוקה. מצד שני, העובדה שסבלתי בעצמי, עוזרת לי להזדהות עם אנשים שחוו סבל. גם הרבה יותר קל לי לשמור על סדרי עדיפות נכונים: איבדנו הכל, אבל זכינו בחיים ובבריאות.

"אני רואה איך אנשים רודפים אחר החיים הטובים, ואני יודעת שבן רגע, אפשר לאבד את הכל. עושר יכול להיעלם, מעמד יכול להימוג. כל מה שנשאר זה אתה, ומה שאתה עושה עם מה שנשאר. זוהי חירות אמיתית – חירות הנפש – זה הכל."

7/4/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) ליבנת, 11/7/2013 13:59

הכתבה פשוט מרתקת. כל הכבוד לכותבת.

השאלות שלי: למי אפשר לפנות בדבר רכוש נטוש שנשאר במצריים. האם יש מצב שהמדינה קבלה ולא נתנה לעולי מצריים. אם משהו יוכל לענות יבורך. ליבנת

(4) אנונימי, 9/4/2012 18:43

יציאת מצריים השניה

ספור עצוב עם סוף שמח. מוסר השכל ממנו: את הראש והחוכמה שלך אתה לוקח אתך לכל מקום. כמובן גם את הזכויות שצברת בזמן שקיימת מצוות כהלכתן וכך אתה פותח דף חדש בחייך.

(3) עקב הראל, 8/4/2012 13:22

רחובות

גם בימי נאצר בעולם הנאור ראה בהפיכה נגד המלך "אביב ערבי". גם אז היהודים שילמו את המחיר בהתאם למסורת הערבית המוסלמית. אלה שעברו לצרפת בתקווה לחיים שקטים, יכולים להתכונן לאביב ערבי גם שם. הדבר הגרוע ביותר שהמציאו היהודים זו הסיסמא: לי זה לא יקרה...

(2) נסים טנא, 8/4/2012 13:20

פיצוים

צריך ליסבון את כול מדינות ערב ולבקש פיצוים על כול הרכוש שהם החרימו ליהודים לפחות מ 1900

(1) רשלין חיים, 8/4/2012 10:29

יציאת מצרים השניה

מזדהה עם כל מילה. ואכן זכיתם בחיים. אני הייתי אז בת 7 אבי נעצר ונלקח לכלא באישון לילה ואני ראיתי את המחזה. התנאי לשחרורו היה עזיבת מצרים - אלכסנדריה. מהכלא הוא העבר באזיקים ישר לאניה בדרך ליון לא הייתי עשירים ואת המעט שאימי יכלה מכרה או לקחה זה היה עדיין בסוף 1956 בינואר ל1957 הגענו לארץ ישראל. נכון הטראומה אכן נחרטת בזיכרון אלא כפי שאמרת זה מסדר בראש את סדר העדיפיות. תודה על השיתוף

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub