לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פנטזיית התחפושות שלי

פנטזיית התחפושות שלי

השנה סוף סוף תצטרף המשפחה שלי לשורותיהן של המשפחות כלילות השלמות: אלה שיש להן תחפושות עם מוטיב משותף.

מאת

בכל שנה, בזמן הזה פחות או יותר, אני מתחילה לבחון את ילדיי בדקדקנות. אני מסווגת אותם, כמו נציג מפקד האוכלוסין, למינם, גובהם, משקלם וצבעיהם. ואז, חמושה בעט, דפים והרבה דמיון, אני יושבת לבדי בחדר וחושבת.

על מה? מובן שעל התחפושות לפורים, ואיך שהשנה, סוף כל סוף, תצטרף משפחתי אל שורותיהן של המשפחות המאורגנות ביותר, כלילות השלמות, אות ומופת ליצירתיות פורה: אלה שיש להן תחפושות עם מוטיב המשותף. השנה, אני פוסקת, תהיה התאמה בין תחפושותיהם של ילדיי. משלוח המנות שלי יתאים לתחפושות שלהם, ומעל לכל אריזה יפה, יעמוד שיר בעל מקצב מושלם, שיסביר כמה המוטיב הזה מתאים וכיצד הוא מתקשר הן לשושן העתיקה והן לימינו.

לאחר כמה שעות של שרבוטים וקשקושים קדחתניים בחדר אפל, אני יוצאת עם החוברת ורשימת הרעיונות שלי. "הי חברה!" אני קוראת בעליצות לילדיי שבמטבח, והם שולחים לכיווני מבטים חשדניים. גם להם יש לוח שנה, והם יודעים טוב מאוד באיזו תקופה אנחנו נמצאים. "תקשיבו", אני אומרת בלי להירתע מעיניהם המכווצות. "יש לי כאן כמה רעיונות לתחפושות לפורים!"

אני מנקה את הגרון, ומתחילה לקרוא. "מה דעתכם? אנחנו יכולים להיות אינדיאנים או קאובויים או קבוצת כדורסל! או אולי בעלי חיים בגן החיות! כל מיני סוגים של שמפו! כל מיני ברכות! עונות השנה! או דובי פנדה וקנגורואים!"

דממה מקיפה את השולחן. אני שמה לב שאני צועקת, והילדים שלי קצת מבוהלים. אני נושמת עמוק וחוזרת לנאום המכירות שלי. "אנחנו יכולים להיות דבורים ופרחים! אנחנו יכולים לחלק דבש! או פירות אקזוטיים! או להיות שחקנים בקרקס!"

אין תגובה. "ומה לגבי חיילים או שוטרים?" אני קוראת נואשות, ועיני מתרוצצות מצד לצד. "או דמויות מהתנ"ך! אולי כלי בית! יבשות העולם! מה אתם אומרים חבר'ה?" בשלב זה אני כבר צרודה והרשימה כמעט מגיעה לקיצה.

"נו ילדים", אני מתחננת ופונה אל בעלי כדי לקבל קצת עידוד. שפתיו קמוצות והוא נד בראשו בעצב. ואז בשקט, אך בהחלטיות, הוא מפנה את גבו ומתחיל להדיח כלים. אני מזעיפה פנים אל גבו. מרובע! עוכר שמחות! אני מבינה שאני אצטרך ללכת על זה לבד.

"נו באמת חבר'ה", אני אומרת שוב, בחולשה.

"אני רוצה להיות פרפר!" אומרת בת השלוש שלי.

אני נאנחת. "אבל היית פרפר בשנה שעברה."

"אני יודעת" היא עונה ומחייכת בגאווה, "ואני מאוד מאוד אוהבת את זה".

"ואני רוצה להיות אסתר המלכה", אומרת בת השש.

לא היית רוצה להיות שונה? לא היית רוצה להיות... מכונת כביסה?"

"אבל", אני מנסה לשכנע, "כולן תהיינה מלכות אסתר. לא היית רוצה להיות שונה? לא היית רוצה להיות... מכונת כביסה?" חיוך רחב עולה על פניי.

מבט מבולבל חוצה את פניה של בתי. "לא אמא", היא אומרת רכות, ומחליקה את ידה הקטנה לשלי. "אנשים הם לא מכונות כביסה. אנשים משתמשים במכונות כביסה בשביל הבגדים שלהם, את מבינה?"

זה עתה אולפתי בינה על ידי ילדה בת שש. אני מהנהנת בעגמומיות.

"ואני אהיה חייל", אומר בן ה-11. השיחה הזאת משעממת אותו. הוא שומע אותה כל שנה מאז שהוא נולד.

"אולי שחקן פוטבול?" אני חושבת בערגה על כריות הכתפיים הענקיות שעדיין תפורות בחליפת השבע ברכות שלי.

"לא. חייל", הוא עונה. "מצטער".

"זה בסדר", אני לוחשת, למרות שזה לא, ואני דווקא חושבת על כל הדברים שעשיתי למענם במשך כל השנים. למה הם לא יכולים לעשות בשבילי רק דבר קטן אחד?

אני פונה אל בן התשע שלי, הילד הנוח והמתגמש שלי. חסר דאגה, מלא רצון טוב... בקיצור תקוותי האחרונה. "מה אתה אומר מותק?" אני שואלת. "רוצה להיות סינִי?"

ועיניו כה רכות וכה טובות כשהוא מביט בי. וקולו כה רך וכה מתוק שהוא אומר, "אני באמת רוצה להיות אננס."

אננס? מי רוצה להיות אננס? אני תמהה. ובמה זה יותר טוב מסינִי או מדיח כלים או שחקן פוטבול? אבל אני כבר גדולה ולא אומרת כל מה שאני חושבת. אני רק נאנחת ומתחילה לייצר את כל הדרוש לחיילים ופרפרים ואננסים ומלכות.

אני מביטה בפניהם הקורנות של ילדיי, בגאוותם הנלהבת, בהנאה העצמית שלהם, ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון

ובפורים, כשכל המשפחות עם המוטיבים המשותפים מגיעות אל דלתי לבושות בתחפושות אורנג-אוטנג תואמות, אני מרגישה צביטה של קנאה. ואז אני פונה מהדלת ומביטה בפניהם הקורנות של ילדיי, בגאוותם הנלהבת, בהנאה העצמית שלהם, ואני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון. משום שברחבי ביתי מרחפים להם הפרפר העדין ביותר, המלכה היפה ביותר, האננס המתוק ביותר והחייל האמיץ ביותר.

ולמען האמת, מי בכלל רוצה בבית חבורה של אורנג-אוטנגים?!

*פורסם לראשונה באתר שבת שלום של ה-OU

4/3/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) רונית, 7/3/2012 07:00

תודה על המאמר. ישר כוח.

(3) מוריה, 6/3/2012 17:20

ממש מקסים!

כתוב בצורה מצחיקה וקולחת. ממש דמיינתי לעצמי את ההתרחשות וצחקתי בקול. יישר כוח על השנינות :)

(2) יעל, 6/3/2012 12:20

בסופו של דבר ועם כל החידושים..

הבנות תמיד רוצות להיראות כמו נסיכה או מלכה והבנים חיילים. העולם יכל להשתנות אבל המאווייים נשארים כמו שהם. וברוך השם על זה!

(1) אנונימי, 4/3/2012 18:08

אי אפשר שלא להדהות....

וגם הבן שלי לא רצה להיות חלק מהסדרה (המוצלחת, באמת) שהמצאתי השנה. אז נשמתי קצת עמוק והלכנו הלאה... בסך הכל, זה היום שלהם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub