בארוחת הערב, בעלי, שעובד כמורה בכתה ה', סיפר לי כיצד הוא חגג עם תלמידיו מסיבה לכבוד סיום פרק משמעותי מתוך החומר הנלמד בכיתתם. המסיבה התנהלה בצורה די נחמדה – המנהל אמר כמה מילים, אחר כך הם שיחקו משחק מהנה ופעיל, ואחר כך עברו לסעודה קצרה מלווה בשירה נמרצת.

כשהילדים ערכו את השולחנות לסעודה, הם הכינו שולחן מיוחד עבור המעדנים ששלחו האמהות. אחד הילדים בכיתה, ילד רגיש וביישן, הביא עוגה יפה במיוחד. אמא שלו ודאי השקיעה זמן ומאמץ רב בהכנת העוגה, כדי להראות עד כמה היא גאה בהישגיו. אפשר היה לראות עד כמה הילד היה נרגש כשהוא הניח בזהירות את העוגה המיוחדת על השולחן.

העוגה, שעדיין הייתה מונחת באריזתה, נפלה על הרצפה, התרסקה ונהרסה לגמרי

ואז, בחדר הדחוס בילדים עייפים, קרה הצפוי. מישהו כנראה נדחף בלי לשים לב לאן הוא הולך, והעיף בלי כוונה את העוגה מהשולחן. העוגה, שעדיין הייתה מונחת באריזתה, נפלה על הרצפה, התרסקה ונהרסה לגמרי.

בעלי עקב כיצד הילד מתאמץ לשמור על קור רוח. הוא עטה על פניו הבעה אמיצה, עיוות את פיו בחיוך של מישהו שמשתדל מאוד לא לבכות, והמשיך לתפקד בלי להגיד מילה לחבר שהרס את העוגה. אבל אחרי 10 דקות של התמודדות עם החיוך הזה, המסווה התפורר והילד התחיל פתאום לבכות. בעלי חבק בידו את כתפיו והוציא אותו מהחדר.

"הנה", הוא אמר לילד והושיט לו שטר של 100 שקל. "קח את הכסף, לך למאפיה הקרובה ותקנה איזו עוגה שאתה רוצה בשביל כל הכיתה".

"אבל", הוא אמר כשהילד הושיט את ידו לקחת את השטר, "אני רוצה ממך דבר אחד בתמורה.

"עקבתי אחריך כשהחבר שלך הפיל את העוגה המקסימה שלך לרצפה, ומה שראיתי הדהים אותי. ראיתי איך התגברת ולא אמרת כלום למי שעשה את זה. ראיתי איך ניסית באומץ לחייך ולהתגבר על הרגשות שלך. אז בעד המאה שקל האלה, אני רוצה את הזכות של המצווה שלא ביישת את חברך ברבים".

הילד נעץ עיניים קרועות לרווחה במורה שלו, כשהמילים מחלחלות לליבו. אט אט, הצטייר חיוך קטן על שפתיו כשהוא נד בעדינות בראשו, כמו לומר, "לא, אם הזכות הזאת נראית לך כל כך חשובה, אז אני לא אוותר עליה בכזאת קלות."

הילד החזיר לבעלי את הכסף, ושניהם חזרו יחד לכיתה, מפויסים.

אולם הסיפור לא הסתיים בכך. בכיתה, בעלי פנה אל הילדים ושאל, "מה בדיוק אנחנו חוגגים היום? מדוע חלק מהאימהות שלכם השקיעו זמן יקר כדי לאפות עוגות לרגל האירוע? האם זה סתם בשביל שנאכל אוכל טעים? לא, זה בגלל שהמעדנים האלה מסמלים משהו. הם סמל להנאה שלנו שסיימנו עוד מחזור של לימוד תורה. והם סמל לגאווה של ההורים שלנו במה שהשגנו. בשביל זה כל העוגות.

זאת עוגה מיוחדת באמת

"הנה", הוא אמר והצביע על העוגה המרוסקת שנחה באומללות באריזתה, "יש לנו עוגה שמסמלת את כל זה, והרבה יותר מזה. זאת עוגה שמסמלת גם את אהבת הלימוד, וגם את היכולת של ילד אחד להתגבר על רגשותיו. היא סמל לילד שהצליח להתמודד, ולעצור את הכעס. זאת עוגה מיוחדת באמת".

הכיתה דממה כשכולם הסתכלו על הילד המסמיק. ואז כולם, בלי יוצא מן הכלל, נגשו אל העוגה המעוכה ולקחו ממנה חתיכה.

ולא נשאר ממנה פירור.