לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בחינה מחדש של נופי הילדות

בחינה מחדש של נופי הילדות

לפעמים מדהים לגלות עד כמה שונה המציאות האמיתית מזו הנראית לעין.

מאת

הגעתי למקום נידח בקצה העיר והייתי צריכה להמתין שעה וחצי עד שהאוטובוס הבא יגיע, אבל לא הצטערתי לרגע. הייתה זו השכונה בה נולדתי ובה גרתי עד גיל שש, ומאז שמשפחתי עברה דירה לא יצא לי אף פעם לבקר באותו הרחוב. זכרתי את המקום בבהירות רבה אולם ממרחק של כמעט שלושה עשורים הוא נראה שונה לחלוטין מהתמונות שהצטיירו במוחי. הגינה הענקית עם המתקנים הייתה למעשה חצר קטנה זרועה בחול שבמרכזה עומדים מגלשה עלובה ונדנדה עולה ויורדת, הסופר הגדול שבקצה השכונה היה בסך הכל מכולת בינונית עם מוצרים מועטים והקיוסק הפופולארי מול הצומת היה כוך קטן ואפלולי שנדחק בין שני בנינים ישנים ואפורים.

כשחלפתי לפני גינת הפרחים הקטנה שבחזית הבניין בו גרנו אינסטינקטיבית החל ליבי להגביר את פעימותיו ולא יכולתי שלא להגניב מבט לחלון הגדול בקומת הקרקע המשקיף על החצר. האם הזקנה עדיין עומדת שם? דמותה של הזקנה העומדת בחלון הטילה עלי ועל ילדי הבניין הקטנים פחד, סיפורים מפחידים אודותיה נלחשו מפה לאוזן וכינויים שונים הודבקו לאותה הזקנה. זכרתי בחדות את פניה הקמוטות, את גבה המגובן ואת המקל העבה עליו נשענה. בדממה הייתה עומדת שעות ארוכות בחלון ומביטה החוצה. פחדתי להיכנס בימים ההם לבניין. הסיפורים שסופרו עליה הצטיירו אז בעיני בחדות רבה וגם קריאותיה של אמי מהחלון להגיע לאכול ארוחת ערב לא דחפו אותי קדימה.

"למה את לא באה, חיה?" כעסה עלי אמא כשירדה לראות מדוע אני מתמהמהת.

"סתם", משכתי בכתפי ואחזתי בחוזקה את ידה של אמי, ורק כך מוגנת ובטוחה העזתי לעבור את לובי הכניסה תחת מבטה הצולב של הקשישה.

שלושה עשורים חלפו מאז והחלון הגדול עמד ריק. הקשישה מן הסתם אינה בחיים, כבר בילדותי הייתה זקנה מופלגת... מבטיה הנוקבים כמובן כבר לא הילכו עלי אימה אלא רק דפקו על מצפוני ושאלו: למה? למה כך התנהגת בתור ילדה? מדוע נתת את ליבך לאותן בדותות מרושעות והתייחסת בצורה לא אנושית זו כלפי הזקנה.

ילדה הייתי, ילדה בת שש, שמוחה הפורה לא חדל לדמיין אגדות וכל הסיפורים שקראתי על מכשפות ומפלצות התנקזו לאותה דמות זקנה, כפופה וחרושת קמטים שניצבה מעבר לחלון בקומת קרקע.

הבטתי שוב בחלון, כעת עמדה שם שוב אישה מבוגרת והביטה על העוברים ושבים. לא, זו לא הייתה הזקנה מימי ילדותי אם כי היה משהו בפניה הזכיר אותה, היא לא נשענה על מקל ופניה לא היו כל כך קמוטות.

נשמתי עמוקות והחלטתי לעלות לדפוק בדלת. הרגשתי רצון לחזור לאותה נקודת זמן בעבר ולהתנהג אחרת. לא לברוח, לא לפחד, רק לחקור את הנושא ולתקן את התחושות המעוותות שקננו בי.

דפקתי בדלת בהססנות, אישה צרפתייה מטופחת והדורה פתחה לי את הדלת, נראה היה שיש בידה שפע של זמן והיא שמחה בכל אחד שדורך על מפתן ביתה.

"אני הבת של קליינמן", התגמגמתי.

"קליינמן!", היא זכרה את שם הנעורים שלי היטב, "גרתם כאן בבניין, נכון? אמא שלך הייתה עורכת לאמא שלי קניות במכולת, זו הייתה עזרה עצומה עבורה".

נכנסתי לסלון רחב ומרשים. על הקירות ניצבו ציורי שמן יפהפיים אך קיר אחד לכד את תשומת ליבי, הוא היה מכוסה כולו מלמעלה עד למטה בתמונות ישנות של ילדים בשחור לבן. לעיתים הופיעה לצידם, דמות של אישה צעירה ומרשימה, סנטרה היה מוטה קדימה בנחישות ומבט פלדה עז עמד בעיניה.

"זאת אמא שלי", הסבירה לי המארחת, בתה של הזקנה, "אמא שלי בצעירותה".

"ומי אלו כל הילדים?" שאלתי.

"אלו הילדים שלה".

"כל כך הרבה ילדים?", היו בקיר המון תמונות של ילדים, לפחות מאה.

"אלו רק חלק מהילדים של אמא שלי".

המארחת נעצרה, הזמינה אותי להתיישב וספרה לי בקצרה את הסיפור המדהים של אמה

המארחת נעצרה, היא הזמינה אותי להתיישב ליד השולחן ואז מול כוסות של תה מהביל וצלחת קרואסונים טריים ספרה לי בקצרה את הסיפור המדהים של אמה.

"אמא שלי במלחמת העולם השנייה חיה בצרפת, באזור שהיה נתון תחת שליטה גרמנית. היא הצליחה להבריח עשרות ילדים ממחנות מעבר בצרפת, ממש לפני שילוחם לאושוויץ ולהסתיר אותם בכפרים קטנים ונדחים שהיו תחת שלטון וישי. היו לה המון תכסיסים איך לעשות זאת, ותמיד הייתה צריכה לחדש אותם ולמצוא רעיונות וטריקים נוספים כדי להמשיך במפעל ההצלה שלה. פעם התחפשה למשוגעת והסתובבה כך הלוך ושוב בין המחנות לבושה באדרת רחבה ומוזרה, כשכל פעם היא מסתירה תחת בגדיה ילד אחר ומוציאה אותו לחופש. לפעמים היא הייתה אחות, לעיתים פקידת סעד, פעם נציגה של שגרירות זרה ופעם אחרת מפקחת מטעם משרד כלשהו.

"באמתלאות שונות חדרה לאותם מחנות נעזרת בתעודות מזויפות ושמה את נפשה בכפה כדי להציל עוד ועוד ילדים. שלוש מאות ילדים היא הצילה, אמי הגיבורה". היא נעצרה, לקחה אוויר והמשיכה במאמץ רב, "אמא שלי זיכרונה לברכה כל כך אהבה ילדים, גם אחרי שהמלחמה הסתיימה היא הוסיפה לעמוד בקשר עם הילדים שהצילה, לבקר אותם, לשלוח להם חבילות ולשמור עמם על קשר מכתבים רצוף. לעת זקנה, כשעלתה לארץ, הייתה נהנית לעמוד שעות ארוכות ליד החלון ולהביט בילדים המשתובבים ברחוב מאושרים ונטולי דאגות, הורים אוהבים מגדלים אותם ולראשם קורת גג קבועה".

"אהה", הנהנתי בראשי והסמקתי עד תנוכי אוזני. קיוויתי בליבי שהזקנה לא תדע שפחדנו ממנה. התבדיתי.

"כאב לה מאוד לראות שהילדים פוחדים ממנה, ילדים יהודים שעבורם סכנה את חייה". כאן נחנק קולה של המארחת, היא הוציאה ממחטה צחורה מכיסה ונגבה את עיניה הדומעות אחר חזרה השלווה לפניה.

צר היה לי בסלון הרחב, חשתי מחנק, הבטתי בשעוני ולרווחתי ראיתי שאוטוטו האוטובוס שלי עומד לצאת.

"אני צריכה ללכת", התנצלתי.

"תבואי לבקר, תבואי שוב, אני מקווה שלא הכבדתי עלייך בסיפורים שלי, קצת... קצת נסחפתי", התנצלה המארחת.

"לא, מה פתאום", מחיתי, "חייבים לספר את הסיפורים האלו, אסור שאישה מיוחדת כמו אמא שלך תשכח".

יצאתי מהבית הקטן בקומת הקרקע ושוב נפלטתי לשכונת ילדותי, למקומות הזוהרים שנראו כעת כה דהויים וחיוורים, ולחלון הגדול בקומת קרקע שאז היה אפל וחשוך וכעת הוא זהר באור יקרות.

האוטובוס הגיע לתחנה ואני עליתי עליו, מעיפה מבט אחרון לרחובות המוכרים החולפים מול עיני ומתקדמת הלאה. היה טוב לבקר שם בשכונה ולבחון מחדש את נופי הילדות בעין מבוגרת ולגלות עד כמה שונה המציאות האמיתית מזו הנראית לעין. קיוויתי בליבי שהיום אני כבר יודעת להסתכל על דברים בצורה נכונה, שאכן גדלתי והתבגרתי ושלא אגיע עוד שלושה עשורים לביקור בשכונת מגורי הנוכחית ואגלה בה עולם שונה לחלוטין, זר והפוך מהעולם אותו אני רואה היום.

4/12/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) גילה, 6/12/2011 09:42

צריך הרבה אומץ לעשות את מה שעשית

הספור הנפלא שלך מדגים כיצד אדם, בבגרותו, יכול החליט להסתכל על דברים בדרך שונה מאיך שהביט בהם עד היום. הוא יכול להחליט להיות פחות ביקורתי, לחפש את הטוב בכול מה שקורה סביבו ובכול אדם ולראות שהעולם יפה הרבה יותר. העולם מחזיר חיוך וחיבוק למי שמחייך איליו. באותה דרך יכול אדם גם להביט פנימה לנפשו, מחשבותיו והתנהגותו, לבחון הכול היטב ולהחליט לשנות שליליות באופיו. זה דורש המון אומץ והרבה כוח רצון. כדאי לנסות, זה עובד וזה נפלא!

(1) מירה, 5/12/2011 10:58

סיפור מקסים, מוסר השכל מעניין

שלא להסתכל בקנקן. תודה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub