לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מדרגות לגן עדן

מדרגות לגן עדן

בלילה ארוך ובלתי נשכח גיליתי את אמא שלי.

מאת

"למה את הולכת לחתונה?"

"איזו מין שאלה זאת?" ענתה לי אמא. "אני הולכת כי הזמינו אותי."

אילו הכרתם את אמא, הייתם מבינים מדוע השיחה הסתיימה בנקודה הזאת. בתו של גיסי התחתנה (לא קרובה ישירה שלה), באולם חתונות במרחק שעה ארוכה מביתה (היא לא ידעה לנהוג), ביום החם ביותר בקיץ (היא הייתה אז בת 93).

אבל לא היה ספק שהיא תגיע. זה היה אירוע משמח, היא אהבה את החיים ו... טוב, שמעתם מה היא אמרה, הזמינו אותה.

היא נראתה נפלא באותו ליל אוגוסט לוהט בשנת 2003, והאורחים, כרגיל, נמשכו אליה. אנשים עמדו בתור כדי לשוחח עם הגברת לאה סלומון. בשביל זה היה שווה לחכות.

כמה דקות אחרי המרק, חדשות על הפסקת חשמל גדולה התחילו להסתנן אל אולם החתונות, בגלים הולכים וגוברים. המונים נקלעו לחשיכה פתאומית ומשבשת. דיווחי החדשות סיפרו שלא נראה שיצליחו להשתלט על התקלה בקרוב.

אבל בתוך האולם, החצוצרות המשיכו להריע, הנברשות הפיצו אור בהיר ורחבת הריקודים צהלה. באופן בלתי צפוי, בלב ליבם של מרחבי ים העלטה המוחלטת, ניצב אולם החתונות כמו אי של שמחה בלתי פוסקת.

נהם שיחותיהם של האורחים התמקד בנושא אחד.

"שמעת על הפסקת החשמל?"

"איך זה שיש לנו כאן חשמל?"

"יכול להיות שלאולם יש גנרטור?"

משפחתי ואני, כמו אנשים רבים בחופשת הקיץ, היינו בדרכנו לצימר בצפון הקריר יותר, ולשם הצעתי לקחת את אמא אחרי החתונה. חזרה לדירה החשוכה שלה לא באה בחשבון. בלי אורות, מעלית (היא גרה בקומה השביעית) או מיזוג אוויר, נשארו לאמא באופן עקרוני שתי אפשרויות – הצימר הדחוס אך הקריר יותר שלנו, או לילה בשכונה הקרובה, אצל אחד מאחיה של אשתי.

התגובה שלה, כרגיל, הייתה ברורה והחלטית: "אני רוצה לחזור הביתה".

אמא התענגה על הבלתי אפשרי, אבל כעת היא חצתה את הקווים

יכולתי לומר שהופתעתי, אבל זה יהיה שקר. אמא התענגה על הבלתי אפשרי, אבל כעת היא חצתה את הקווים.

"אמא, את יודעת שהייתי שמח לקחת אותך הביתה, אבל זה לא ילך הלילה. הצימר שלנו באמת לא עד כדי כך צפוף. זה יהיה בסדר."

ההיגיון שלי היה חזק – אבל לא כמו זה של ענקית הרוח במשקל 30 קילוגרם.

"אני לא צעירה. אני צריכה לישון במיטה שלי. קח אותי הביתה עכשיו."

מה הייתם עושים? תחשבו. אתם יודעים שהבית באמת אינו פתרון מעשי, ובכל זאת, מולכם עומדת אמא גיבורה ועצמאית לחלוטין בת 93, שמתעקשת לא לקבל "לא" כתשובה. כצפוי, תוך כמה דקות נכנעתי.

"בסדר, אמא. זה יהיה סתם בזבוז זמן לנסוע העירה משום שנצטרך לחזור, אבל אני מבין שאת צריכה לראות את זה בעצמך."

דשדשנו אל המכונית, ללא פנס. ידעתי שאנחנו עומדים לחזור בקרוב.

אל תוך האפלה

הנסיעה עברה באופן מוזר ללא אירועים מיוחדים, ובאופן חריג גם ללא עומס תנועה. כפי הנראה אנשים חששו לנהוג בכבישים מהירים חשוכים או שהם בחרו להישאר עם יקיריהם. רוב הדרך נסענו בדממה. מחשבותיי התמקדו בשאלה מתי נחזור – השעה הייתה כבר קרוב לאחת לפנות בוקר, ומי יודע על מה חשבה אמא... אבל היא בהחלט חשבה. חשיבה הייתה הנאת החיים הגדולה ביותר שלה. התשובה תתברר לי מהר מאוד.

היינו מוקפים בחשיכה מוחלטת. הכביש המהיר הואר חלקית מאורותיהן של המכוניות החולפות, אבל הרחובות הצדדיים טבלו בחשיכה סמיכה. בלעתי את רוקי והדלקתי אורות גבוהים, כשאני נוהג במהירות של משהו כמו 20 קמ"ש. הגנבתי מבט לכיסא שליידי – שום תגובה... בכלל.

כמה דקות אחר כך הגענו. השעון הורה על 1:16, נדחקתי למקום חנייה מפתיע, וכיביתי את המנוע (ואת אורות הרכב) כדי להדגיש את הנקודה שלי. מצאנו את עצמנו בעלטה מוחלטת. מוזר, זאת לא המילה. הבניין בן 7 הקומות עמד בגאווה לשמאלנו, נראה לי. לא יכולתי אפילו לראותו אותו. פניתי לאמא בהבעת ניצחון, כאילו כדי לומר, "אמרתי לך". היא לא הייתה יותר מחצי מטר ממני, אך לא יכולתי לראות את פניה.

אבל האוזניים שלי תפקדו מצוין. שמעתי אותה זזה במקומה, ואז שמעתי קליק. היא שחררה את החגורה שלה.

"לאן נראה לך שאת הולכת?!" שאלתי בצליל של חוסר כבוד ותדהמה.

"הביתה", היא ענתה בנימה עניינית.

"אמא, אל תהיי מצחיקה. אנחנו לא יכולים אפילו לראות את הבניין".

שום תגובה.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהדלת שלצידה נפתחה, האור הפנימי של המכונית נדלק, ושהיא פשוט יצאה, עם מקל בידיה, בדרך אל היעד. יצאתי בעצמי במהירות ואחזתי בזרועה, בעודה חוצה את הרחוב החשוך והנטוש. קיוויתי לכוון אותה שוב אל המכונית, אבל היא לא הייתה מוכנה לקבל דבר שכזה.

"אמא, תהיי אחראית". התחננתי. "את גרה בקומה השביעית. אין אורות בכל הבניין ואין מעלית! זה פשוט לא בטוח!"

דבריי נבלעו במהירות באוויר הלילה נטול הירח. היא פנתה קדימה, וצעדה בנחישות והחלטיות בלתי מוכרות. תוך שניות נגענו בדלת הזכוכית החיצונית של הבניין. היא הייתה כבדה. בדרך כלל פתחתי אותה עבורה. לא הלילה. לילה זה היה שמור לכוחות שמעולם לא ראיתי קודם.

אמא פתחה את הדלת בדחיפה ובו בזמן דחפה אותי הצידה – רק למקרה שאמשיך בניסיונותיי המטרידים. איכשהו האפלה הצליחה להחשיך עוד יותר. הפרוזדור נמשך כחמישה מטר עד שהגענו למחסום הבא – דלת הזכוכית בכניסה ללובי ... נעולה. שמעתי כיצד היא מפשפשת בכיסה בחיפוש אחר המפתח. העסק התחיל להיות מטורף. באומץ, ניסיתי עוד ניסיון אחרון אחד.

"בבקשה אמא! את לא יכולה להיכנס לשם! זה מסוכן! אין אור בשום מקום ואין מעלית ואין מיזוג! בבקשה תחשבי על זה שוב!"

התשובה היחידה הייתה קולו של מפתח המחליק אל חור המנעול. היינו בלובי. לא יכולתי לראות סנטימטר מולי. הצטמררתי מהמחשבה שככה בוודאי מרגיש עיוור.

הגיע הזמן להיכנע. חששתי מאוד כיצד תסתיים הסאגה. איזו תוכנית יכולה להיות לה? אבל מעין רוגע מוזר התחיל לפשות בי. רוגע שמגיע עם קבלת הדין והבנה שמישהו נעלה ממני נמצא בשליטה.

טוק.. טוק.. טוק...

"מה את עושה?" קראתי.

"אני מנסה למצוא את מר לופז, השוער", היא ענתה.

היא התחילה לנקוש שוב, קצת יותר חזק. היא ידעה שהשוער של הבניין מתגורר בדירה הראשונה משמאל. והצליחה איכשהו למצוא את דרכה אל הדלת שלו. כמה שניות אחר כך, שמענו קול מפוחד.

"מי שם?"

"זאת הגברת סלומון מקומה 7", היא ענתה.

בלי לראות דבר, שמעתי את הדלת חורקת בפתיחתה. השוער הכיר את אמא. כולם הכירו את אמא. כעת, כשהדלת הייתה פתוחה, יכולתי לראות את מר לופז לאורו של נר שריצד מאחור. הוא לבש פיג'מה קצרה ונראה מבולבל, אבל על פניו היה חצי חיוך. כמו שאמרתי... הוא הכיר את אמא. ובכל זאת, אפילו הוא היה מופתע.

"גברת סלומון! מה את עושה כאן?!", התמיהה שלו הייתה יותר מברורה.

הסתכלתי על אמא. הודות להבהוב הקלוש שעלה מתוך הבית, יכולתי סוף סוף לראות אותה. היא עמדה על סף הכניסה; דמות בגובה פחות ממטר וחצי, רזה כמו מסילת רכבת, אבל זקופה כאנדרטה. הסצנה הייתה כמעט פסיכודאלית. אמא, לבושה בפאה שחורה מודרנית ומעוצבת בקפידה, לבושה לחתונה בחליפה מדהימה בצבע זהב עם עיטורי בז' ובנעלים אלגנטיות, עומדת (ב-1:30 בבוקר) בעלטה מוחלטת, מול מר לופז, שוער הבניין שלה העירום למחצה.

"אני צריכה נר", היא אמרה בחדות. אמא מעולם לא ריככה את דבריה. שום הסבר לא בא בהמשך.

"אבל גברת סלומון", הוא ניסה לטעון, "את לא יכולה לעלות. אין חשמל... אין מעלית!"

"תן לי נר וזהו", היא התעקשה.

מר לופז ידע שלא כדאי לו להמשיך ולהסתבך עם אמי. הוא חזר כעבור רגע עם נר גדול ודולק.

"תודה רבה", היא אמרה ופנתה לכיוון המעלית, הנר בידיה.

אולם היא לא נעצרה ליד המעלית, אלא המשיכה ללכת. מצאתי את עצמי שני צעדים מאחור. החום היה בלתי נסבל, אבל נראה שרק אני הזעתי. עקבתי אחר התקדמותה, אך בקושי האמנתי למה שאני רואה. היא פנתה אל חדר המדרגות הלוהט.

"את לא עולה שבע קומות במדרגות, אמא. בשום פנים ואופן לא!"

"את לא עולה שבע קומות במדרגות, אמא. בשום פנים ואופן לא."

היא כן.

בצעד גאה אחד בכל פעם, היא טיפסה על ההר האדיר הזה של גאווה ונחישות. השלהבת ריצדה לפניה. ואני, אוחז בזרועה וצועד לצידה, הזעתי יותר והתנשמתי יותר בכבדות. לא הייתי בטוח מי עוזר לאמא. גרם המדרגות קרן בבהירות באותו ליל קיץ קסום, ואני עצרתי זרם של דמעות יראה, הערכה וכבוד רב.

הקצב הואט בסביבות קומה ארבע, ואני התחלתי לחשוש לבריאותה. זה היה מצב רציני, ואני שקלתי את מעט האפשרויות שלפניי. לא משנה – היא פשוט המשיכה להתקדם, זורקת אזהרות לאוויר. כשהגענו אל הקומה החמישית, הבחנתי ברעד. היא בכל זאת אדם, זכרתי לחשוב.

היא התיישבה ברכות על הרצפה בקצה גרם המדרגות... חייכה... ודיברה איתי.

"נראה לי שאני לא מסוגלת להמשיך", היא הודתה.

ישבתי לצידה והנחתי את זרועי המזיעה סביב כתפיה שנראו פתאום רחבות. כמו שני חיילים פצועים בשדה קרב היסטורי, התחבקנו. רגע זה ייחקק לנצח בצבעים אוהבים.

אולם המילה תבוסה לא הופיעה בלכסיקון של אמי הגיבורה. היא יכלה להריח את קו הסיום, ולא יכלה להתעלם ממנו. היא שוב פשפשה אחר המפתחות שלה - מאז ומתמיד היא אהבה את המפתחות הללו, הם היוו סמל אישי לעצמאותה היקרה - והושיטה לי אותם.

"קח את המפתחות", היא אמרה. בקול קלוש, אך מתוך נחישות איתנה.

"תעלה למעלה, תיכנס לדירה שלי ותביא לי כוס מים – מים מהברז (אפילו במצב כזה היא לא שוכחת כלום) אני אחכה לך כאן. אני אהיה בסדר."

"אבל אמא, אני צריך נר כדי לעלות. אני לא יכול להשאיר אותך כאן בחשיכה מוחלטת."

"אני בסדר", היא הרגיעה אותי, "פשוט תעלה".

טיפסתי בקושי את שתי הקומות הנותרות, נכנסתי לדירה שחורה משחור ומילאתי כוס מים – מהברז. כשחזרתי לקומה החמישית, היא המתינה לי שם בסבלנות. היא שתתה את המים בלגימה אחר לגימה וחייכה אליי.

"אני מוכנה", היא הכריזה.

שתי הקומות האחרונות לא היו הרבה בשביל אמי האלופה. היא טיפסה על האוורסט שלה ונטעה דגל בשיאו.

היא הגיעה הביתה.

* * *

לא הצלחנו לישון יותר מדי באותו לילה, אבל החשמל חזר למחרת בבוקר.

אם יש חתונות בגן עדן, תהיו בטוחים שלאה סלומון נמצאת שם

מעולם לא שוחחנו שוב על אירועי אותו ליל קיץ בשנת 2003. במקרה נדיר בו העליתי את הנושא, היא עצרה את השיחה, ולא היה לי ברור אם בגלל שהיא מתביישת או שהיא יותר מדי צנועה... או אולי שניהם. לא משנה. בשבילי זאת הייתה הוכחה ברורה לכוחה של נפש האדם.

אותו כוח יוצא דופן שאפשר לה לשרוד שתי מלחמות עולם וחיים שלמים של קשיים בלתי פוסקים ואתגרים. אין פלא שכאשר היא נפטרה, כחמש שנים אחר כך, אף אחד לא יכול להאמין שזה באמת קרה.

אם יש חתונות בגן עדן, תהיו בטוחים שלאה סלומון נמצאת שם.

ולמה לא?

הרי הזמינו אותה.

27/8/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 16 תגובות ב-16 דיונים

(16) פנינה, 1/11/2011 10:47

תגובה לכתבה של הרב יעקב סלומון

קראתי בשקיקה את הכתבה על אימך, איפה ישנם עוד אנשים... פשוט לקרוא ולהתחזק. תודה רבה על השיתוף שנזכה לשמוח ולשמח זה הכח שנותן לחיות.

(15) בן יהודה אורה, 3/9/2011 11:17

אם יש גן עדן

תודה רבה על הסיפור המרגש והמסר הנפלא שלו שאין ואי אפשר ל"כבות" את כח הרצון כי הרי הרצון הוא:- רץ און ואני יודעת מנסיוני המועט בחיי שאכן זה נכון . הסיפור היפה והמרגש הזה ממלא אותי בהשראה לא לוותר לחיים!!!!!!!להמשיך להנות במלוא החיוניות והשמחה. ולהביט קדימה בגאווה. יישר כח אורה.

(14) חני, 1/9/2011 05:35

"אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה"

כמה מרגש :-) סיפור מדהים על אישה מופלאה - יהי זיכרה ברוך, ואם יורשה לי זכר אימי, אשר אמש ציינו את יום מותה הראשון.

(13) שלומי פריד, 30/8/2011 13:24

מקסים

הסיפור הזה הוא פשוט סרט, סרט של החיים.

(12) דניאל, 29/8/2011 21:06

ישר כח

דתיים תמיד אומרים " ישר כח " לאחר הרצאה של רב או איזה דבר תורה לפעמים במין אמירה קוליימלית שיכולה לרתיעה אנשים אחרים, אבל אם נחשוב על זה באמת כל כח אפילו שהוא קטן כשהוא מתיישר למען מטרה אחת כמו אמך על סף ביתו של השומר ובמעלה המדרגות הוא כח אינסופי, ישר אל - ישראל

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub