לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כל אחד הוא אחר

כל אחד הוא אחר

כל אחד מאיתנו שונה כל כך מזולתו. האם אפשר לצפות מילד, בן זוג או אדם כלשהו להיות כמו אדם אחר? הרי זה בלתי אפשרי בעליל!

מאת אסתר ניסן

פעם, כשהייתי תלמידה, המורה לספרות הקריאה לנו סיפור על בית ספר ביער.

באותו בית ספר (אינני זוכרת את הפרטים, אנא סלחו לי, אבל מה שחשוב זה רוח הדברים) לימדו את כולם לקפוץ למרחק כמו הצפרדע (שאם אינני טועה אף הייתה היוזמת של כל הרעיון) וכמובן שרבות היו החיות שלא עמדו במשימה הזו ודינן נגזר לקלון.

הנמשל של אותו סיפור הוא שבתי הספר שלנו דומים במקצת לאותו בית ספר יערי. כולם לומדים את אותם המקצועות באותה הרמה, פחות או יותר, ומצפים מהם להגיע לאותם הישגים, פחות או יותר, דבר שלכשעצמו הוא די מגוחך אם מתבוננים בו קצת יותר לעומק. כי הרי כל אחד הוא אחר!

אבל אני רציתי לכתוב לא על הצד הלימודי של העניין אלא דווקא על הצד ההתנהגותי.

עלינו, הורים ומורים, לזכור ולשנן לעצמנו, שלא כל הילדים הם אותו דבר.

יש ילדים שאוהבים חברה, יש המעדיפים שקט ושלווה.

יש ילדים שאוהבים ללמוד, יש כאלה שלא.

יש ילדים שאוהבים חברה, יש המעדיפים שקט ושלווה.

ילדים רבים אוהבים לעזור בבית, רבים עוד יותר מתקשים בכך.

יש המסוגלים לשבת ולקרא ספר במשך שש שעות ברציפות, בלי לאכול או לשתות, ויש כאלו שאחרי חצי שעה נהיה להם קצר בפיוזים.

יש ילדים שאוהבים לחלום בהקיץ, יש ילדים שבכלל לא אוהבים לחלום.

יש כאלה עם ביטחון עצמי מופרז ויש אשר ביטחונם העצמי שואף לאפס.

בקיצור, כל ילד הוא עולם מלא, שונה, אינדיווידואלי, ואי אפשר להקיש מאחד לשני.

למה התעוררתי פתאום לכתוב על העניין הזה?

בגלל נחמה.

נחמה היא אישה צעירה, קופאית במינימרקט השכונתי. נוצרו ביננו קשרים חמימים, ומידי פעם, כשהאזור שקט, אנחנו אפילו מצליחות להחליף מילה או שתיים מעבר לרשימת המצרכים הסטנדרטית.

נחמה התגלתה לי כאישה נעימת שיחה ונבונה מאד, וניתן לומר שאני בהחלט נהנית, וגם לומדת הרבה, מהשיחות המינימרקטיות החפוזות הללו.

בוקר אחד, לאחר שהעברתי חלב וגבינה תחת שבט קופתה, היא פלטה כבדרך אגב: "אתמול הייתי באסיפת ההורים של יעל".

יעל היא בתה בת השמונה של נחמה.

"נו?" התעניינתי.

"ברוך השם", ענתה נחמה, מהורהרת. "המורה אמרה עליה רק דברים טובים, אבל היא טענה גם שיעל מעט מסוגרת. ליעל יש חברה טובה, דיתי, והן ממש צמד חמד. הולכות לכל מקום ביחד, עושות הכל ביחד, ממש כאילו הדביקו אותן בדבק. בעיני המורה זה לא כל כך מוצא חן. 'אני מצפה שיעל תהיה יותר מעורבת בענייני הכיתה, שתפתח את המעגל החברתי שלה', היא אמרה לי. 'האם היא לא חברותית?" נבהלתי. 'לא', הרגיעה אותי המורה. 'היא אהובה על חברותיה, אבל חברותה עם דיתי כה אדוקה שהיא קצת מצמצמת את האפשרויות החברתיות של הילדה', היא הוסיפה".

בנקודה זו השתתקה נחמה, והסירה כמה גרגרי אבק מהדלפק שלצדה. למזלנו הייתה החנות ריקה מקונים בשעה זו, כך שיכולנו להמשיך לשוחח.

"ומה את חושבת?" שאלתי בעדינות כשראיתי שהיא שוקעת בהרהורים.

"אה", הצטחקה נחמה. "אני פשוט נזכרתי באותו רגע בעצמי. הילדה הזו כל כך דומה לי! הגדולה יותר, שלומדת בכיתה ד', דומה 'בול' לבעלי: סוערת, דומיננטית, מוקפת בחברות מכאן ועד להודעה חדשה. כל היום מצלצלים אליה ומזמינים אותה לבוא ובאים אליה... אבל יעל היא כמוני. בדיוק. כשאני הייתי קטנה לא אהבתי חברה. הייתי קצת ביישנית, בגבול הנורמלי. אהבתי שקט ושלווה. הייתה לי חברה טובה אחת, נאמנה, שלמדה אתי בכל השנים, גם ביסודי וגם בתיכון, ואנחנו, לא תאמיני, חברות עד היום. כל מה שהייתי צריכה זה חברה אחת, לא יותר. זה הספיק לי לכל חוויות הילדות והנערות שלי. אומנם הייתי אהובה בחברה, לא הסתגרתי. אבל לא אהבתי להיות במוקד העניינים. ותאמיני לי שהיה לי טוב!"

מול עיני צפו ועלו ילדי האהובים. כל אחד מהם הוא כל כך אחר, כל כך שונה!

"אני מאמינה", אמרתי בשקט. מול עיני צפו ועלו ילדי האהובים. כל אחד מהם הוא כל כך אחר, כל כך שונה!

אפשר ליצור מכולם איזו סכמה קבועה?

הרי זה בלתי אפשרי בעליל!

"מה אמרת למורה?" שאלתי לאחר רגע.

נחמה חייכה. "האמת היא שלא אמרתי לה את אשר על לבי. המורה של יעל היא טיפוס דומיננטי מאד, חברה'מנית גדולה. הלימודים השנה הן חוויה לימודית מתמשכת בשביל בנות כיתתה. היא באמת מיוחדת! נראה לי שהיא, בילדותה, הייתה מוקפת קהל מעריצות. הכריזמה שלה בהחלט מושכת! אבל אני לא חושבת שהיא הייתה מבינה אותי. לכן רק אמרתי לה שאני אעקוב אחרי העניין, הודיתי לה על כל ההשקעה בילדות, ובזה סיימנו. הרי לא כל המורות הן אותו דבר, בדיוק כמו ילדים..."

"אני חושבת שיש כאן חסד עצום משמיים", אמרתי בחיוך. "תארי לך כמה משעמם היה בעולם אם כולם היו אותו דבר".

"לא רק משעמם", אמרה נחמה, "אלא בלתי אפשרי. כי הרי אם כולם היו אותו דבר, כולם גם היו רוצים לעסוק באותם מקצועות ולגור באותם מקומות. אם כולם היו סוערים, מי היה עושה את כל העבודות השקטות והרגישות? ואם כולם היו עדינים ושתקנים, מי היה עושה את הפעולות הדורשות אגרסיביות? אם כולם היו אוהבים אווירה פסטורלית, מי היה מקים ערים מתועשות? ואם כולם היו רגישים או פחדנים, מי היה עושה את הדברים הדורשים אומץ? העולם לא היה מחזיק מעמד אפילו דקה!"

"כמה שזה נכון", מלמלתי, ואספתי את המצרכים לתוך שקית ניילון מרשרשת.

נחמה כבר לא שמעה אותי. היא החלה בעריכת חשבון ללקוח שבדיוק סיים את קניותיו, ואני פניתי אל עבר הפתח, עם חומר למחשבה בשבילי וגם... בשבילכם.

 

2/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) yaakov, 11/4/2011 10:04

זה מאוד מאוד נכון אבל...

אמנם שנבון הוא שכל אחד שונה מהשני ואי אפשר לצפות מאדם להיות כמו חבירו אבל עלינו לדעת שקיצוניות לצד מסויים יוצרת בעיות מדי פעם ובמקרה הזה ידידות עם מישהוא אחד בלבד יוצרת תלותיות שיכולה להסתיים בתחושותקשות כאשר אותו חבר יבגוד או יעלם ולכן ברור שאמנם שאי אפשרלדרוש ממנה להיות הדומיננתית והרועשת אבל אפשר להמליץ לה להתידד עם עוד חברה או שניים

(1) , 3/5/2009 06:10

מאמר מאוד יפה וחכם

מבטיח לנסות ליישם.
רואים שהנושא ברור לך מאוד. אני משער שאת אמא טובה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub