לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ותרו על האשליה: איננו יכולים להילחם במקום ילדינו

ותרו על האשליה: איננו יכולים להילחם במקום ילדינו

הורים עושים מאמצים גדולים כדי לסלק את המשוכות מדרכם של ילדיהם. אבל לא משנה כמה טובות הכוונות ההוריות, דאגת-היתר והקפדנות המופרזת הופכים בסופו של דבר את הילדים לשבריריים יותר.

מאת

אתם בוודאי יודעים לאילו הורים אני מתכוונת: אותם הורים שמרחפים מעל ילדיהם, חליפת הסופרמן שלהם בהישג יד והם מוכנים לזנק ולהציל אותם מכל אי-נעימות, קטנה ככל שתהיה. אותם הורים שהולכים אחרי ילדיהם לכל פינה בבית, למרות שהוא בטיחותי לגמרי. אותם הורים שמתייחסים לכל מילה והופכים כל כאב קטן למחלה רצינית.

הורים אלה טועים שתי טעויות רציניות. האחת היא אמונתם שהם יכולים לשמור ולהגן על ילדיהם מפני העליות והמורדות בחיים, מפני האתגרים המרתיעים והבחירות המבלבלות. השנייה היא האמונה שהגנה זו טובה לילדיהם.

"ילדים צריכים להרגיש רע לפעמים", אומר הפסיכולוג דייויד אלקינד. "באמצעות כישלון אנו לומדים להתמודד." הדברים שיהפכו את ילדינו לאנשים אמיתיים וייחודיים, הדברים שיעזרו להם להפוך לבוגרים בשלים ומצליחים, הם עצמאות ובחירה, לא שליטת ההורים. המתנה הגדולה מכל שנתן הקב"ה לילדיו – לנו – היא בחירה חופשית. אם כך, מדוע אנו מנסים לגזול הזדמנות זו מילדינו?

אם אנחנו לא רוצים חיים נטולי אתגרים, מדוע אנו סבורים שחיים כאלה רצויים עבור ילדינו?

אם אנחנו לא רוצים חיים נטולי אתגרים, נטולי מצבים שבהם אנו נופלים וקמים ומנסים שוב, מדוע אנו סבורים שחיים כאלה רצויים עבור ילדינו?

"הורים עושים מאמצים גדולים כדי לסלק את המשוכות מדרכם של ילדיהם. אבל לא משנה כמה טובות הן הכוונות ההוריות, דאגת-היתר והקפדנות המופרזת הופכים בסופו של דבר את הילדים לשבריריים יותר", כותבת פסיכולוגית אחרת.

כשילדיי לומדים בישיבות רחוקות מהבית, הם מתקשרים הביתה לעתים קרובות. לרוב מדובר בדיווח קצר של סוף היום. לפעמים זה כדי להתלונן – על שותפיהם לחדר, על המורים, על קשיים אחרים. ולא משנה כמה הייתי רוצה שהתקופה הזו תהיה מושלמת עבורם, אינני יכולה לארגן להם את זה. ואיני יכולה יותר להעלים את כאבם בנשיקה. אמנם ייתכנו מצבים יוצאי דופן שעלולים לדרוש התערבות הורית, אך בדרך כלל אני מעודדת אותם לפתור את בעיותיהם בעצמם. כיוון שכך הם ילמדו, כך הם יצמחו, כך הם יתבגרו. וזהו חלק גדול מהעניין של להיות רחוק מהבית.

לפני שנים, כשבתי למדה בכיתה ה', ניסיתי לפתור מריבה מתמשכת בינה לבן בת כיתתה. המצב התדרדר כל כך שבתי חזרה כל יום הביתה בוכה. חמושה בכל הכלים והחוכמה הפסיכולוגית שברשותי, התקשרתי לאמה של הילדה השנייה.

"אני יודעת שיש שני צדדים לכל סיפור", אמרתי, "ואני בטוחה שגם הבת שלי לא הייתה שֵׂיָה תמימה בכל העסק, אבל אולי נוכל לשתף פעולה בינינו כדי להשכין שלום."

"אין שני צדדים", היא ענתה בטון נעלב. "הבת שלך טועה והיא העליבה את הבת שלי."

מיותר לומר שהייתה זו תגובה לא מוצלחת. הטון הלא נכון בזמן הלא נכון.

אני אומרת זאת מניסיון, כאמא שהתערבה יותר מדי

ברור שיש זמנים שבהם מותר להורים להיות מודאגים. אבל מהם הזמנים האלה? כשילד מאמין שבדרך כלשהי המורה "נטפל" אליו, ייתכן שכדאי להתקשר למורה. אבל לא הייתי פותחת את השיחה בהאשמה שהמורה טועה. הייתי פותחת באמירה לא פוגעת לגבי מצוקת הילד ומשוחחת עם המורה על דרך לשיתוף פעולה בינינו.

אם מדובר בפגיעה גופנית או רגשית חמורה - אני לא חושבת שיש בכלל צורך שאומר זאת - כמובן שההורים חייבים להתערב. אבל כשזה לא המצב, גם כשמדובר בילדים קטנים, חלק מתהליך הלמידה שלהם הוא ללמוד איך להתמודד גם עם מורים פחות נחמדים או מוכשרים (ואני אומרת זאת מניסיון, כאמא שהתערבה יותר מדי!).

אותו עיקרון תקף גם לגבי הבריון של בית הספר (נראה שתמיד יש אחד כזה). אם נגרם לילדכם נזק גופני או רגשי חמור, אז יש לעשות מעשה. אם לא, אולי הנהלת ביה"ס צריכה לדעת על התנהגות הבריון כדי לעזור לאותו ילד אומלל (והבריון אכן אומלל; אם אינכם מאמינים לי שאלו איש מקצוע), אבל ילדינו צריכים לקבל כלים כדי להתמודד עם רוע, אכזריות ורשעות, כלים כדי להתמודד עם קללות והטרדה, וכלים כדי ללמוד בדעתו של מי להתחשב וממי להתעלם.

האמונה שאנו יכולים להגן על ילדינו אינה רק אשליה בלתי מזיקה. אמונה כזו מצביעה על חיסרון מסוים באמונתנו בבורא עולם. ייתכן שזוהי האשליה שעליה הכי קשה לנו לוותר – האשליה שאנו אלה ששולטים, לא הוא. אבל כשאנו מבינים שאין זה בידינו... וו'או, איזו הקלה. כשנולד ילדנו השלישי, פנה בעלי אל ה' בתפילה (נכון, היינו צריכים לעשות זאת קודם): "עכשיו הם עולים עלינו במספרם. אנו זקוקים לעזרתך."

עלינו להיות אחראיים אך לא כפייתיים, מלאי חמלה אך לא חונקים. עלינו להעניק לילדינו את היסודות והכלים להתמודד בעצמם, מתוך ידיעה שאנו נמצאים כאן בשבילם אם יזדקקו לנו.

אל לנו להילחם את המלחמות שלהם למענם. גם איננו יכולים לעשות זאת. עלינו לעזור להם לבנות את כלי הנשק הטובים ביותר שהם יכולים ולתכנן את האסטרטגיות הטובות ביותר שלהם.

ולבסוף, עלינו להתפלל להצלחתם.

 

18/9/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מרדכי, 17/1/2012 00:11

קיצוניות לא טובה אף פעם (חוץ מלא לכעוס)

זה המורכבות של העולם שצריך לקחת מכל דבר אבל משום דבר לא יותר מידי ולא על חשבון דברים אחרים.

(1) רותי, 8/9/2008 02:50

איך עושים את זה?

גם אני כ"כ רוצה להיות עם מחשבות נעלות אילו ולתת כלים לילדי ולא לגונן עליהם איני יודעת איך עושים את זה? אולי פשוט לא לפחד מאפ''חד??? אבל האפ''חד הזה מאוד מאד מפחיד!!!!!!! איזה פלונטר! ה'' תעזור!!!!!!!!!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub