לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להתעמת עם ההורים

להתעמת עם ההורים

מדוע אישה מוכשרת ובוגרת חוזרת להיות ילדה קטנה בנוכחות הוריה?

מאת

שרון אישה בוגרת בהחלט, ברוב ימות השנה.

הילדים שלה מגיעים לבית הספר בריאים ושלמים, בעלה נראה מרוצה, היא הפחיתה 17 קילו ממשקלה ויש לה מעגל חברות איכותי שאוהבות אותה. היא אם שקולה, מוכשרת ועובדת, שמצליחה ליהנות מפלאי החיים, ובו בזמן לצלוח משברים מינוריים בצורה בוגרת, בלי יותר משמץ של רגשות אשמה.

ואז היא מגיעה לבקר את ההורים שלה, ובתזמון פילהרמוני, המוסיקה מתחילה לנבוע מפיותיהם של הוריה, סביב הבעיה שקוראים לה שרון.

ככה זה נשמע:

אמא: "את בדיאטה?"

אבא: "את רזה מידי. את שוב מגזימה."

אמא: "ברור שהיא לא עסוקה בלתקן את הבגדים של הילדים שלה".

אמא, עם עין חדה לבגדים, כבר הספיקה להבחין בחולצה של הנכד. "בוא לכאן תינוקי", סבתא קוראת לבן העשר של שרון. "סבתא תתקן את הכפתור. תוציאי את כלי התפירה, שרוני. הארוחה תחכה – לא נורא אם העוף יתייבש מעט."

בזמן הארוחה, כשמגיע סלט הפירות, חיוך קפוא מחליף את שיחת המבוגרים, כששרון בת ה-38 מגלה שהיא מתכווצת בהדרגה לתנוחה עוברית. וכשהיא סוחבת שקית ובה 3 קילו של שאריות (כדי שלבן שלה יהיה משהו נורמאלי לאכול), לא רק כפתור נתפר, אלא תך נוסף בביטחון העצמי ששרון רכשה בעמל רב נפרם. ובעודה מנפנפת לשלום לאבא'לה ואמא'לה, פצע רגשי נוסף נפתח.

מדוע אישה מוכשרת ובוגרת חוזרת להיות ילדה קטנה בנוכחות הוריה?

אנחנו מרגישים כמו ילדים משום שפעם היינו ילדים, וקיימים בנו כפתורי זיכרון שהורים מסוימים מתמחים בללחוץ עליהם. בסדרה 'כולם אוהבים את ריימונד', אמה החטטנית של מרי בארון מוחה ש"זה בא מאהבה" – אבל זה לא. זה בא מתוך צורך, ופחד.

ההורים האלה משדרים את ההוראה הכפולה והמבלבלת: "תגדלו. איך אתם מעיזים!"

החדשות הטובות הן, שאפילו אם אבא ו/או אמא משחקים את הקדוש המעונה, את המבקר הכרוני או את הדאגן ההיסטרי – רוב ההורים אינם כאלה באמת. החלק הבוגר בהם רוצה לתמוך בעצמאות שלנו כמבוגרים. זה הילד הנזקק והמפוחד שבתוכם שרוצה לכבול אותנו בעזרת מניפולציות רגשיות. ההורים האלה משדרים את המסר הכפול והמבלבל: "תגדלו. איך אתם מעיזים!"

גם כשהמסך ירד כבר מזמן על ילדותנו, רבים מאיתנו, כמו שרון, עדיין לכודים בשירים הישנים ובריקודי האתמול, כשהילד הפנימי שלנו חרד מאכזבתם של אבא'לה או אמא'לה. ולמרות התמיכה שאנו מקבלים מבני הזוג, מחברים ומקולגות, השירים הישנים הללו מתנגנים לנצח, על חשבון הסולו האישי שלנו. הקשיבו:

אמא: "איך זה שאני אף פעם לא שומעת ממך?"

אתה: "מצטער אמא. הייתי חולה בשבוע שעבר" (משיכת כתפיים וראש מורכן).

אבא: "אם אתה כל כך חכם, אז למה אתה תמיד מקלקל דברים?"

אתה: "מתי בפעם האחרונה קלקלתי משהו?" (המיגרנה מתחילה)

אמא: "עדיף שנגיע אתך לפגישה עם מעצב הפנים."

אתה: "אני יודע מה אני רוצה. (שתיקה). טוב, בסדר, ניפגש בצהריים." (פרצוף חמוץ)

לצאת מארגז החול

בעוד שכל ההורים וילדיהם הבוגרים גולשים מדי פעם לטנגו המוכר, בו שמירה על רגשות ההורים קודמת להעדפות האישיות ולהיגיון הבריא שלהם, הגיע זמן להפסיק את המנגינה. ניתן לעשות זאת בדרכים הבאות:

  1. דעו שאתם רוקדים. קצב הצ'ה-צ'ה של הילדות הוא רגשות אשמה, פחד או בושה, במקום האמונה, הרצונות, הצרכים או ההיגיון והאינטואיציה שלכם. שימו לב את צרכיו של מי אתם משרתים. אם הם לא שלכם, אתם רוקדים ריקוד של מישהו אחר.

  2. הכירו את הרקדנים. הסבירו לעצמכם שזה הילד הקטן, המפוחד והרכושני שבהוריכם, שרוקד עם הילד חסר הביטחון ורדוף האשמה שבכם.

  3. הגיעו אל האדם הבוגר שבתוככם. הרגיעו ועקפו את פחדיהם הילדותיים של הוריכם בכך שתעמדו מולם ביציבות – ומתוך אמפתיה. לדוגמא:

    "אני יודע שההחלטה שלי לעבוד בחו"ל מפחידה אותך אמא. את חוששת שאני אשכח להתקשר, אבל אני אוהב אותך ואת חשובה לי, אז תתכונני שנשתמש לכם הרבה בחדר האורחים."

    "אני אוהב את העבודה שלי, אבא. אבל כשאתה מזלזל בה אני מרגיש אפס. אני לא מאמין שאתה באמת חושב ככה עליי."

    "אני יודעת שאת חושבת ש'גברת' לא צריכה לנסוע לבד. אני מכבדת אותך, אבל יש לי דעה שונה. אני אתקשר כשאחזור."

בעוד שהתגובות החדשות הללו עשוית להפסיק את המנגינה, חזקו את עצמכם לרגעים קשים במיוחד. מנגינות ישנות נישאות ברוח. דרוש זמן ושמירה על הקרקע שלכם, עד שהחלק הבוגר שבהוריכם יתגלה (או ייכנע). קבלו את העובדה הזאת: אינכם יכולים לרצות את הילד בהוריכם על ידי הקרבת בגרותכם.

כשהשירים הישנים ייפסקו, שירים חדשים יתחילו, וישחררו מנגינות של גילוי עצמי וצמיחה. שירים שיאפשרו לכם לצעוד קדימה לקצב המוסיקה האישית שלכם.

12/8/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) משה, 14/8/2012 08:01

ואחרי הכל לא לשכוח " כבד את אביך ואת אימך"

זכורני שהכרתי בצעירותי שני חתנים לחמות שאהבה לתת עצות מתוך אהבה אמיתית לילדיה. האחד הסכים עם כל מה שאמרה החמות' אך עשה את הנכון לדעתו. השני התווכח על כל דבר ולבסוף עשה את רצון חמותו. אותו דבר קורא גם עם הורים. מי מכב יותר? כנראה הראשון. צריך לזכור שאתה כבר לא ילד, אבל אתה עדיין בן. תפעל לפי שיקול דעתך אך תוך כדי מתן כל הכבוד להוריך, לא רק במעשה אלא גם בעמקי מחשבותיך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub