המילה "הומלס" היא עצובה ביותר. היא מתייחסת לאדם חסר בית, שאין לו איפה לגור. אין לו קורת גג, אין לו מיטה נורמלית או מקום להניח את ראשו בסוף היום.

מצורפת כאן תמונה שמאחוריה סיפור די מזעזע, אם כי אולי לא עד כדי כך חריג (לפחות עד כמה שמדובר ב"הומלסים").

הסיפור מגיע מחבר שלי, שגר ברמת גן. בדרכו לעבודה מדי יום, הוא היה רואה את האישה ההומלסית שקבעה לה מגורים על ספסל. הוא תמיד מיהר לדרכו, ולכן מעולם לא הספיק לעצור ולהתעניין בפרטי חייה. אין המוח פנוי לדיבורים שאינם נחוצים כאשר הבוס מצפה שתהיה בתחילת המשמרת כבר בשעה 8:30. רק את זה ראה, שמדובר באישה בשנות הששים לחייה שעונה במלוא המובן להגדרת ההומלסיות, על כל המשתמע מכך. ה'מגורים' שלה ('מגורים' – במירכאות, לצערנו), היו תחת כיפת השמים.

ואז, פתאום, יום אחד – היא לא היתה שם יותר. עברו ימים ספורים, ובאחד הערבים הוא ראה שיש כמה דברים על הספסל "שלה". לא הרבה.

נר זיכרון; פתק המציין שכאן גרה אמילי ז"ל; עוד פתק המבהיר שהיא עבדה כאחות בקופת חולים, ופתק קטן שמבקש "סליחה". זהו.

הוא הזדרז לצלם את זה, כי הוא ידע שהדברים לא יישארו שם לאורך זמן. והוא צדק.

כבר למחרת בבוקר, לא נותר שום דבר, מלבד נר זיכרון, שלמשך כמה ימים עדיין נשאר שם. עד שגם הוא נעלם, כאילו נבלע באדמה.

נכון לרגע זה, כל מה שנותר (כאן בעולם) למיטב ידיעתנו הוא התמונה שמופיעה בתחילת המאמר. וזהו.

אבל אפילו כשיודעים את מעט הפרטים הללו, אמילי היא כבר הרבה פחות סתם עוד הומלסית. מדובר באישה שהייתה אחות בקופת חולים, שזה בכל אופן משהו. מי יודע מה היו הנסיבות שהביאו אותה לסוף הכל-כך לא סימפטי. ומי יודע מה טמון בבקשת ה"סליחה" הסתמית והאנונימית ששרדה משך ערב שלם על ספסלה הנידח.

לא בוכים על חלב שנשפך, כך אומרים כולם. אבל מעולם לא שמעתי מישהו אומר שלא בוכים על חיים שנשפכו. ניסינו יחד, חברי ואני, לדלות מכאן איזשהו מוסר השכל. מה יש ללמוד מממצאים דלים אלה, המבטאים בעצם טרגדיה של חיים, שאין לנו בהם תמונה מלאה?

נסיבות החיים

דבר אחד עולה לי בראש, והוא תפקידן המכריע של נסיבות החיים, 'מצב' הדברים בחיינו שלא תמיד יש לנו שליטה עליהם.

כשדברים מסתדרים - יש כאן אחות בקופת חולים, מתפקדת, עוזרת לאנשים, תורמת לעולם. אבל כשמשהו קורה, וה'מצב' הזה אינו נמשיך, יש כאן אישה מדוכאת, חיים אומללים, בכייה תהומית.

וזה נכון לגבי כל אחד מאתנו.

אני חושב אפילו על עצמי. מה יהיה אתי בעוד עשר שנים?

יכול להיות שהכול יהיה נפלא, ואתרום תרומה נפלאה לעולם ממיטב כשרונותיי. כך אני מקווה שיהיה.

ויכול גם להיות, חלילה, שה'מצב' יגרום למהלך חיים מדכא ומשפיל. וכל זאת, למרות שמדובר באותו בן אדם. ה'מצב' יכול ליצור את כל ההבדל.

ומה יהיה ה'מצב'? מי יודע?

אנשים אחרים

לקח נוסף ופרקטי יותר, הוא המבט שלי על אנשים אחרים.

יש אנשים שנמצאים במצבים מעוררי חמלה. אם בצורה כספית, גופנית, נפשית, או מי-יודע-מה. כולם אנשים טובים, ובגלל שיצא להם להיות קשי-יום, הכל התדרדר והגיע לאן שהגיע.

אל תדון אותם לרעה. תחשוב, זה יכול לקרות לכל אחד, אם רק...

למצוא עבור מישהו עבודה, שידוך, רפואה, או סיוע משמעותי כלשהו, זה דבר בעל חשיבות עליונה

והלקח העיקרי: כשיש לך הזדמנות לעזור למישהו, וליצור 'מצב' טוב יותר עבורו, תעשה את זה בתחושת שליחות, בידיעה שאולי בזה אתה משנה את איכות חייו!

אם בידך לסייע למישהו בהטבת ה'מצב' שלו, זה יכול להיות הצלה של ממש. למצוא עבור מישהו עבודה, רופא מתאים, או סיוע משמעותי כלשהו. אין אלה עניינים של מה-בכך, אלא דברים בעלי חשיבות עליונה.

ולעומת זאת, צריך להיזהר לא לקלקל למישהו את 'מצב' החיים. דוגמא מצויה לכך: מורה יכול לקלקל לתלמיד, כאשר הוא 'יורד' עליו, וגורם לכל מיני תוצאות לוואי חמורות. וגם תלמיד יכול לקלקל למורה, כאשר הוא מפריע למהלך השיעור, מה שגורם לשיעורים פחות מוצלחים או לאי-יכולת להשתלט על הכיתה, ולהחלטת ההנהלה שלא להמשיך להעסיק את המורה בשנה הבאה.

כל אחד מאיתנו יכול לחשוב על דוגמאות מצויות אחרות מחייו האישיים בהן ניתן לגרום להרעה משמעותית בנסיבות החיים של אדם אחר – אך השורה התחתונה היא שאם בסוף תולים על הספסל פתק ובו כתוב "סליחה", הנחמה היא קלושה ביותר.

וזה, בעיני, הלקח המשמעותי ביותר שיש לכל הסיפור הזה. אז אולי בכל אופן הצלחנו להוציא מסר חיובי, מסיפור מאד עצוב?

מחשבות אלה הן התרומה שלי לזיכרון של אמילי ז''ל.

אם יש לכם מחשבות נוספות, שתפו אותנו בתגובות.

*התמונה צולמה על ידי יהונתן אלעזרי.