לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




רווקה ו... מרגישה קצת תקועה

רווקה ו... מרגישה קצת תקועה

יש הרבה דברים טובים בחיי ולמרות זאת, לפעמים כל רגע שחולף הוא רגע כואב.

מאת רבקה אפלסון

כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי כבר בעשירי ביולי להזכיר לאמא שלי, שיום הולדתי עומד לחול בעוד שלושה חודשים. העשירי באוגוסט, העשירי בספטמבר... כולם היו ימים המובילים לאותו יום קסום: העשירי באוקטובר, היום שבו הגעתי לעולם.

בבוקר יום הולדתי, הייתי מתעוררת לבית מקושט בשלטים ובלונים, וכולם הכריזו, "רבקה בת שמונה!", "יום הולדת שמח, רבקי!", "אוהבים אותך, מלכת יום ההולדת!". הקישוטים היו ירוקים, כחולים, ורודים או אדומים, בהתאם לצבע האהוב עליי באותה שנה, ואמי המתינה עם ארוחת בוקר מפוארת ומושקעת במיוחד וכל היום היה מלא חגיגות... לכבודי.

בעשירי בנובמבר הזכרתי לה שנותרו לה רק 11 חודשים כדי לתכנן את יום ההולדת הבא.

הימים היפים ההם...

בימים אלה, בעשירי באוגוסט עיניי נמנעות מלפגוש את לוח השנה. בעשירי בספטמבר אני נאנחת עמוקות ומתחילה בתהליך ארוך, שנמשך כחודש, של אגירת כוחות. בשבוע שלפני העשירי באוקטובר אני מנסה לחזק את עצמי לקראת האירוע ויש לי אפילו שיטה חדשה – אני מנסה לשכנע את עצמי שאני שמחה על כך שיום הולדתי קרב ובא.

זה לא שהזדקנתי בשנה... זה לא שחיי חולפים על פניי מבלי שאתקדם (האחיינים והאחייניות שלי גדלים בשנה – הם כבר ילדים, כבר לא תינוקות, בהחלט התקדמות). אני אומרת לעצמי שהחיים אינם נמדדים רק על פי היותי נשואה ואם לילדים... חיי עשירים, מלאים חברים ובני משפחה, עבודה נהדרת. אני יכולה להביט לאחור בחמש השנים האחרונות ולטעון להישגים אמיתיים – צמיחה רגשית, הידוק היחסים עם משפחתי, השגת מטרות.

האמינו או לא, אני אדם שמח מטבעי. ולפעמים, אני תוהה מה עובר על נשים במצבי שלא בורכו בגישה אופטימית לחיים.

אבל איכשהו, בעשירי באוקטובר כל מה שאני רואה הוא העובדה שאני כבר לא אותה ילדה קטנה הנרגשת למראה בלונים אדומים... שאין לי מישהו להכין למענו ארוחת בוקר מיוחדת, כפי שהכינה אמי למעני.

בשאר ימי השנה, אני מרגישה שעצם היותי רווקה הוא עול. אני מרגישה זאת ולפעמים, כשהכמיהה מציפה אותי – למשך שעה, יום, או יותר – אני כועסת על עצמי מאוד. יש כל כך הרבה דברים טובים בחיי, ועדיין, כל מה שאני רואה הוא החסר. יש כל כך הרבה טוּב בחיי, ועדיין, לפעמים, כל רגע הוא רגע כואב.

האמינו או לא, אני אדם שמח מטבעי. ולפעמים, כשאני כורעת תחת הכמיהה לחיים אחרים ממה שיש לי – עבודה, בית, עבודה, בית, פגישה, זה שוב לא זה, עבודה, בית – אני תוהה מה עובר על נשים במצבי שלא בורכו בגישה אופטימית לחיים. כיצד נראים להן ימיהן? איך הן מצליחות להוציא את עצמן מהמיטה – ליום נוסף שמזכיר להן בכל רגע ורגע, כי מסיבה כלשהי, הן לא יכולות לקבל את מה שהן מאמינות שלמענו נוצרו. ואני תוהה גם, מדוע העניק לי א-לוהים אופי כה שמח ואוהב, אם לא נועד להיות מישהו שלו אוכל להעניק את כל מה שיש בי ואותו אוכל לפנק – הדרך הטובה ביותר לגדילה והתפתחות?

בחיים יש מונוטוניות, מאבקים ואכזבות. ברור לי שלהיות אישה נשואה ואם לילדים זה לא אומר שהחיים הופכים לפתע קלים ומושלמים. ההפך הוא הנכון, החיים הופכים לסדרת אתגרים אדירים שאותם אני יכולה לשער רק מכיוון שראיתי כה רבות מחברותיי נאבקות עמם.

חיי הם שלי עכשיו – בשעה שנישואין, ובעיקר אמהוּת, הופכים אותך מחויבת לחלוטין לאחרים. אישה נשואה חייבת תמיד להתחשב בבעלה ואמא לילדים חייבת תמיד, במובנים מסוימים, לוותר על חייה למען צרכי ילדיה: לוחות הזמנים שלהם, הדרישות שלהם, מצבי הרוח שלהם... הם מכתיבים כמעט כל רגע בחיי אמם.

אין יותר לקרוא בנחת, אין יותר יציאות בלתי מתוכננות, אין יותר נסיעות ספונטניות כשמתחשק. שנת לילה רצופה הופכת להישג בפני עצמו.

עדיין, אני מאמינה שזה כנראה שווה את זה, כשילדך פוקח את עיניו ורואה אותך שם בבוקר.

אז אני מזכירה לעצמי את העצמאות שלי, את הדרך שבה אני יכולה להרחיב את אופקיי ולאתגר את מוחי בעודו חופשי מדאגות בסגנון טמפרטורת הבקבוק ואלרגיות לחלב, כשאני עדיין יכולה ללכת להרצאה מבלי שאצטרך למצוא בייביסיטר, כשאני יכולה להכין לי מה שאני רוצה לארוחת ערב או לא ללכת לקניות במשך שבועיים אם לא מתחשק לי. אני יכולה לישון עד מאוחר ולצאת לסופי שבוע ולבזבז את כספי כראות עיניי.

למרות כל הטוב והיתרונות בחיי, אני כמהה לימים שבהם אגלגל את עיניי כלפי מעלה כי בעלי, שוב, לא החליף את נייר הטואלט.

אני אפילו מנסה לשכנע את עצמי שהיכרויות זה כיף - כמעט כל הגברים שעמם יצאתי היו טובים ונחמדים, למרות שהם לא היו הגבר שלו אֱנָשֶׂא – וכי חיי מלאי גיוון והתרגשות, שחבריי הנשואים חסרים איכשהו. אחרי הכל, כולם אומרים לי את זה.

ואני רואה כמה קשים יכולים נישואין להיות לפעמים וכיצד אנשים לעתים חייבים לצמוח, להסתגל ולנשוך את לשונם. לא מדובר פה בגן של ורדים.

למרות זאת, אני כמהה לימים שבהם אגלגל את עיניי כלפי מעלה כי בעלי, שוב, לא החליף את נייר הטואלט - או מתנהג בעקשנות לא ברורה - או מביא שוב את חבריו המעצבנים. באותם ימים, אזכור כמה בכיתי בערב שלאחר פגישה נוספת עם מישהו אחר ששוב לא היה הוא, תוהה כיצד בשם א-לוהים אמצא אי פעם את הגבר שעמו אני אמורה לבנות את חיי. האם אזכור אז את התסכול שבלנסות שוב?

האם בכלל אזהה אותו, את בעלי, כשהוא יגיע, או שאהיה כה שפופה מהמשקל של כל הכמיהה, חוסר הסבלנות, הערגה והתסכול - שאפילו לא אכיר אותו כאשר יגיע לבסוף?

מה שאני תוהה לגביו יותר מכל הוא כיצד אוכל להמשיך להרגיש את כל זה – את כל הקיטורים והתלונות וההרגשה המגוחכת של רחמים עצמיים – ועדיין להמשיך להיות אדם נסבל? אנשים אומרים לי שאני נמרצת ושמחה ומצחיקה, וגברים שעמם יצאתי אפילו חלקו לי את המחמאה היקרה, שבניגוד לכה הרבה נשים אחרות "בגילי" אני "לא מרירה". העצבות בתוכי כנראה כרסמה רק את מה שטמון עמוק בפנים ואינו נראה על פני השטח. אבל הדבר הגרוע הוא שאלה הקרובים אליי ביותר יודעים, ובוודאי מרגישים את הקדרות שבי, את התלונות, והחלק הלא-בדיוק-שמח.

חברתי, שעברה עכשיו הפלה שנייה תוך חצי שנה, אמרה לי שלפעמים היא מרגישה שאם מישהו ייגע בה, היא תתפורר מרוב עצב. לבי יצא אליה – היא כה טובה, ואני לא יודעת מדוע א-לוהים שולח בדרכה אתגרים שכאלה. אבל אני מעריצה את אומץ לבה... ואת אמונתה האיתנה שכל מה שנקרה בדרכה חיוני איכשהו לצמיחה שעליה לצמוח בחיינו.

יש פעמים שאני מרגישה שזה מספיק. צמחתי מספיק מהאתגרים האלה. אני מוכנה להמשיך הלאה, לשלב הבא.

וכשאעשה זאת, כשאהיה מוטרדת בגלל בעלי ותשושה בגלל הילדים, אני רק מקווה שאוכל לזכור מה אני מרגישה כעת... ולהיות אסירת תודה, כה אסירת תודה, על מה שיהיה לי אז.

10/3/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 27 תגובות ב-26 דיונים

(26) לי, 12/4/2011 19:53

אולי הוא שכח אותי..?

מרגיש לפעמים כאילו הוא שוכח....שוכח שאני פה.. חיתן כמעט כל אחד שאני מכירה..ואני עדיין פה די בודדה..

אנונימי, 6/11/2012 12:55

הולכת בדרך

דווקא בגלל שלא שכח אותך..הוא לא חיתן כי הוא זוכר טוב טוב ...:)

(25) אנונימי, 2/3/2011 18:49

אין לי מה להוסיף !!!

אכן , כל מילה נכונה , אני מרגישה כאילו אני כתבתי את המאמר הנוגע ללב והכל כך אמיתי - כאילו אני קוראת על עצמי - כך הרגשתי. אני במצב דומה בדיוק וכל שעה , כל רגע -מחנק.....

(24) מרוות, 21/2/2010 23:41

להיות רווקה

רבקה, לאורך כל המאמר הזלתי דמעות,זה כל כך מרגש אותי שאני קוראת את המאמר ומרגישה אותם תחושות,כי אם תבוא כל רווקה מכל תרבות בעולם ומכל דתתהיא תרגיש את אותם הרגשות הטיעונים הללו.הגעתי למאמר שלך תוך כדי שאני מחפשת חומר לקריאה על רווקה וכל מה שמלווה לניות רווקה, לקרת פרויקט באומנות ונוכחתי לדעת שהטענה שלי אכן חזקה שלא משנה מאיפה את מגיעה להיות רווקה זה עצוב ומתסכל ותמיד ילווה עם התחושה מה חסר בי? ומה לא עשיתי נכון? ומתי אני?

(23) שילת, 19/3/2009 08:45

עיצה קטנה

גם אני במצב הזה, ומנסה תמיד לשמור על אופטימיות ולהנות מהחיים, למלא את סדר היום שלי בצורה שאני יבוא בסוף יום הביתה עייפה ומלאה.. אבל כמו שכתבת יש את הרגעים / שעות / ימים שאת אומרת זה לא זה...
לאחרונה התחלתי להתנדב פעם בשבוע בבית חולים, להיות לידם, לקרוא תהילים וכד' האוירה שם כ"כ קשה כ"כ עצובה, שאני מוצאת את עצמי אומרת כל פעם מחדש, ה', תודה!!! שאני בריאה, שמחה, שיש לי משפחה, שהמשפחה שלי בריאה ב"ה. זה נותן פרספקטיבה אחרת.
מאד נהנתי מהמאר, מתאור התחושות ומכושר הביטוי.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub