לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עדיין רווקה

עדיין רווקה

אולי אין לי בעל וילדים, אבל זו בהחלט לא סיבה לרחמים עצמיים.

מאת

תמיד אומרים שבת רווקה הוא הסיוט הכי גדול של האם היהודיה.

בתור רווקה, אני מבקשת להגיב על כך.

כשהייתי בתיכון, לא רציתי להתחתן. תמיד חשבתי שמי שנישאה בגיל צעיר עשתה זאת בגלל שהיא היתה בהריון או בגלל שלא היה לה משהו טוב יותר לעשות עם החיים שלה. כשהודעתי לחבר שלי שאני מתכננת לטייל שנה באירופה לאחר שאסיים את התואר, הוא קטע את דבריי בקרירות ושאל איך הוא משתלב בתוכניות האלה. האמת היא שלא חשבתי עליו כשתכננתי את עתידי. סיימנו את הקשר תוך שבוע ואני טיילתי את כל אותה השנה, שהיתה יקרה לי כל כך, בחו"ל.

אני זוכרת איך בטקס סיום הקולג' שלי, כשהוענקו התארים למצטיינים, הערתי בבוז לאבי, כי עבור בחורות מסוימות, מוסד הנישואין הוא ההישג הגדול ביותר בחייהן. בבית הספר למשפטים בו למדתי, סטודנטיות שהתחתנו עם סטודנטים למשפטים, עמיתיהן לספסל הלימודים ומעולם לא עסקו במקצוען, נחשבו לבוגדות במין הנשי ואולי בכל דורן: הן תפסו את מקומה של סטודנטית שהיתה עושה שימוש אמיתי בהשכלה שרכשה.

כחלק מתהליך הקבלה ללימודים, היה עלינו לשכנע את המראיינים שאנחנו אכן מתכננות קריירות בתחום ולא רק עד לנישואין, שחסמו כל סיכוי להתקדמות עבור נשים פחות משכילות. להפסיק לעבוד לאחר הנישואין נשמע כמו בזבוז הישגיה של התנועה הפמיניסטית ובגידה בעצמנו. דבר כזה מעולם לא עלה על דעתנו.

"כל אחד יכול להתחתן"

הנישואין עצמם לא נראו מפתים כל-כך. קתרין גראהם תיארה בספר האוטוביוגרפיה שלה את השנים הראשונות לנישואיה:

 

"הייתי אמורה לעשות את כל העבודה הקשה... אט אט הפכתי למעין שפחה, ויתר על כן, קיבלתי את תפקידי, כמעין אזרחית סוג ב'. אני חושבת, שהגדרת תפקידים זו השתרשה בי עם הזמן, ואני הפכתי להיות פחות ופחות בטוחה בעצמי".

 

דור הנשים הבא, עשה הכל על מנת שזה לא יקרה לו ודחה את הנישואין עד שהיה בטוח באפשרות להמשיך ולהתקדם גם בתוך מסגרת זו. הנישואין כשלעצמם לא היוו יעד להגשמה. אני זוכרת שבאתי הביתה בחגים ומצאתי את הוריי בעיצומו של ויכוח. לקחתי את אמי, שהיתה נשואה אז 24 שנים, לחדר האמבטיה, ואמרתי לה: "תתגרשי ממנו. במדינה הזאת, הרכוש שלכם משותף!" למרבה המזל, היא לא שעתה לעצתי וכיום היא נשואה כבר 47 שנים!

בכנס מחזור בו השתתפתי לאחרונה, הצהירה אחת הנשים, שההישג הגדול ביותר בחייה היה ש"לא התחתנתי עם האדם הלא נכון".

לא הייתי היחידה שטיפחה השקפה שרואה במוסד הנישואין כישלון. בכנס מחזור בו השתתפתי לאחרונה, הצהירה אחת הנשים, שההישג הגדול ביותר בחייה היה ש"לא התחתנתי עם האדם הלא נכון". מספרן הגדול של רווקות מבוגרות, מעיד על כך שהנישואין נמצאים, לכל היותר בעדיפות נמוכה. יתרה מזו, הלחץ להינשא לא הופעל עלינו – יכולנו בקלות לפרנס את עצמנו ועבודתנו הייתה קשורה קשר הדוק לזהותנו ולמעמד שהשתייכנו אליו. בשנות העשרים שלנו, ההצהרה: "אני עורכת דין", נחשבה יותר מ"אני עקרת בית". כשפעם אחת, בשנות העשרים שלי, קוננתי בפני חברתי שאני עדיין רווקה, היא הרגיעה אותי באמרה שעם המקצוע, ההשכלה והחירות הכלכלית שלי, "כל אישה בעולם הייתה רוצה להיות כמוך".

לתופעה תרבותית רחבת היקף זו היו השלכות מסוימות. הנישואין היו רק אפשרות אחת מני רבות והם נבחרו רק אם היו האפשרות המפתה ביותר. היו רבות שביודעין, נמנעו מבחירה באפשרות זו וקיבלו החלטות שהובילו אותן, באופן בלתי נמנע, לחיי רווקות. כשדחיתי בגיל 30 הצעת עבודה כסטנדאפיסטית בהונג קונג, עשיתי זאת משום שחשבתי שיקשה עליי לפגוש גברים יהודיים במקומות כאלה, אך שמרתי את הסיבה בסוד.

תמיד צחקנו על האמא היהודיה שחושבת שנישואין הם הישג גדול יותר ממציאת חיסון למחלת הפוליו. נהגנו לחשוב ש"כל אחד יכול להתחתן". באופן אירוני, עבורי ועבור רבים מחבריי, החתונה וטיפוח הנישואין עצמם התבררו כקשים יותר להשגה מדברים אחרים.

ויתור על נישואין – הפסד גדול

הויתור על החתונה והנישואין הוא הפסד גדול עבורנו. לא מדובר רק במסיבה חד פעמית שהפסדנו – חתונה היא "שמחה", אירוע משמח, פתח לעוד שמחות אחרות בעתיד, כולל לידתם של ילדים ונכדים.

גם אם בשנות העשרים שלי הרגשתי אחרת, היום אני מאוד רוצה להתחתן ולהקים משפחה. בסתר לבנו, קיוותה כל אחת מאיתנו להתחתן בסופו של דבר, ושבחור חכם, חרוץ וטוב לב, יופיע ויתחנן בפניה שתתחתן איתו, והיא, כמובן, תיענה לו מייד. מבחינה זו, אני מצטערת על כמה דברים. אני מצטערת שבעלי לא יכיר אותי כאישה צעירה. אני רואה כמה מרץ משקיעה שכנתי הצעירה בגידול ילדיה, ואני תוהה אם לי יהיה כוח כזה. אך אני גם מבינה שייתכן ושמחות הנישואין והמשפחה מצפות לי בהמשך חיי, ואני מבינה כי עליי לשמוח בחלקי כעת ולהתכונן לבאות.

אני חושבת על היותי רווקה בצורה זו: מעין "תקופת רוגע" שבה אני יכולה להשקיע בעצמי, במשפחתי, בקהילה שלי.

כשיש תקופות של רוגע בעבודה ואז שוב תקופה של לחץ, אנשים רבים מצטערים שלא ניצלו את תקופת הרוגע לעבודה על הפרויקטים שחלמו עליהם. אני חושבת על היותי רווקה בצורה זו: מעין "תקופת רוגע" שבה אני יכולה להשקיע בעצמי, במשפחתי, בקהילה שלי, ובמחשבה על עתידי. אני צופה לעתיד בתקווה ואני "מתאמנת" לקראת תפקידי כאם בשנות הארבעים שלה, ממש כמו רצי מרתון שעובדים על הסיבולת שלהם. אני בודקת למה אזדקק בניהול משק בית. אני חברה מאוד מסורה לחברים שלי, ומקווה שבבוא היום, כשיגיע תורי לרדוף אחר הילדים, הם יהיו שם בשבילי כדי שאוכל להיעזר בהם, כמו שהם כיום נעזרים בי.

סיוט? ממש לא!

אני לא הסיוט הגדול של אמי, וגם לא של העולם היהודי. המספר העצום של רווקים ורווקות מבוגרים הוא בעיה של כלל הציבור, אתגר שיש להתייחס אליו בתשומת לב, בהבנה וביותר אופטימיות. זהו נושא שמעסיק אנשים רבים ומובן מאליו שהוא משפיע עליי אישית.

הסיוט הנורא ביותר של אמי שונה לחלוטין מזה. בסיוט הזה אני הופכת להיות אישה רעה, זועמת ואומללה, הנוהגת בחוסר אחריות כלכלי וחברתי, מבודדת ובעלת יצר הרס עצמי. אילו הייתי "רעיה ואם" והייתי יושבת כל היום בבית וצופה בטלוויזיה, היא לא היתה רואה בי הצלחה גדולה.

בין אם אנו נשואים או לא, המעשים שאנו עושים הם אלו שקובעים את ערכנו, לא מצבנו המשפחתי.

להוריי יש שתי בנות, אחת שהתחתנה בגיל 23 ואחת רווקה עדיין. אנו מסיבות נחת להורינו בדרכים שונות. כשאחותי ילדה את בנה הראשון (נכד ראשון להוריי), התבדחתי ואמרתי שאני שקופה עבורם ושהפכתי מבתם המצליחה ל"דודה של התינוק". אבל אז יצא לי לפגוש מישהו שאבי שיחק איתו גולף ולמדתי, שלכל אורך המשחק וגם בארוחת הצהריים שלאחריה, אבי התגאה בי ובהישגיי. הוריי גאים בי, על חבריי, שהם אנשים טובים, ועל נדיבות לבי. בין אם אנו נשואים או לא, המעשים שאנו עושים הם אלו שקובעים את ערכנו, לא מצבנו המשפחתי. 

להתרחק מהמרירות !

נכון, ישנם רגעים בהם אנו שמים לב למה שחסר לנו ובמקרה שלי, בעל וילדים. מחסור זה יכול לגרום לרחמים עצמיים.

לפני שנים אירעה לי תאונה ביתית שהצריכה תפרים. בפולקלור המשפחתי שלנו, זכתה תאונה זו לשם "היום שבו הבית נשך אותי". כאשת קריירה, ללא משפחה, הרמתי את רגלי הפצועה והמדממת, חבשתי אותה בעצמי, וטלפנתי למזכירה שלי שתסיע אותי לחדר המיון הקרוב ביותר. היותי רווקה הוסיפה חרדה נוספת לפציעה עצמה, אך אני הייתי זו שיצרה חרדה זו. חברתי הטובה שמה את הדברים בפרופורציות הנכונות. כשאמרתי לה שאילו הייתי נשואה, בעלי היה מטפל בכול, וילדיי היו עוזרים לי, היא צחקה בקול רם. "ההפך", היא גיחכה, "בנוסף לפציעה שלך ולבלגן בבית, היית מתעצבנת שאת לא מצליחה לאתר את בעלך, או שהוא לא יכול לעזוב את העבודה, או שהילדים התלכלכו בדם ולכלכו את הבית עוד יותר". ואם כבר מדברים על אמהות יהודיות, אמי היהודיה היתה מאוד גאה בי, על שזכרתי לנהוג בקור רוח בשעת חירום. אף אחד לא פצה את פיו על מר גורלי – פרט לי עצמי. אני נפלתי קרבן לרחמים העצמיים שלי.

אני מקווה לברכת הא-ל. בתפילה שאני מתפללת, יחד עם נשים מסורתיות אחרות, בנות כל הגילאים שמבקשות בן זוג, תפילה שנכתבה בידי השל"ה הקדוש, אני מבקשת מא-לוהים שיזמן לי את "הבעל הנכון בזמן הנכון".

יש לי חברות מבוגרות ממני, שנישאו בשנות הארבעים לחייהן והביאו לעולם כמה וכמה ילדים בריאים, שכמה מהם נולדו אפילו כשהיו בראשית שנות החמישים לחייהן. לא הייתי ממליצה על הדבר כאסטרטגיה לחיים, אבל זו בהחלט תוכנית מגירה מצוינת. רוב אבותינו נישאו בגיל מבוגר ורבות מאימהותנו ילדו בשלב מאוחר בחייהן.

נכון, אני לא נשואה והייתי רוצה להינשא. הייתי רוצה להיות אשתו ואמו של "מישהו" ואני עדיין מאמינה שאני "נערת החלומות" של מישהו!

אך עד אז, אני מקווה שאני לא מהווה סיוט עבור אף אדם בעולם.

 

17/1/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 34 תגובות ב-33 דיונים

(33) שחר, 14/4/2016 17:21

אני בן 38 ועדיין רווק, מתבייש בזה עצוב בגלל זה

וכמובן מודאג מזה

(32) אנונימי, 3/4/2009 12:14

קראתי את המאמר פעמיים ,גם אני רווקה בת 35 ,וכל כך עצוב כמה שזה נכון
הרגשתי בנשמתי שהדברים שאת כותבת אני אומרת בקול הפנימי שלי,והיה לי כל כך עצוב
גם אני מתפללת לקב"ה את התפילה הזו מדי יום ביומו,ומקווה שאזכה להיות אמא ואישה נשואה,או לפחות אמא ,איבדתי את הזמן משום מה בבזבוז שנותיי עם בחורים שלא הציעו לי מעולם נישואין.
אולי אמא צעירה כבר לא אהיה אבל לפחות לזכות לשמוע שמישהו קורא לי אמא אני עוד מקווה לשמוע

אבא כואב, 2/10/2011 08:27

צאמינו יש תקוה

בע"ה תזכו לשמוע את הפניה הישירה אליכם :אמא אוהבת אותך כאבא לבת 35 רוקה אנו באתו כאב עצום אבל עם המון תקוה ואמונה שתזכו ,הבעיה בפחד של הבנים מהבנות האיכותיות שיש להם מה להגיד ואומרות ,ההפסד משותף מסקנה : תעיזו!!!!!!!!

(31) אנונימי, 17/3/2009 16:50

את צודקת

(30) שירה שרון, 20/11/2008 16:05

אני רווקה בת 31, הסבל הגדול שאני נמצאת בו, ממשיך וממשיך , עוד פגישה ועוד פגישה, עוד חג ועוד שבת, ועוד הרבה עניינים בחיים שאינם מסתדרים וכואבים בשל הרווקות, למרות שלכאורה אינם קשורים לעניין הרווקות. אני מרגישה תסכול איום, אני מעריכה את כותבת המאמר ואת עוצמותיה הנפשיות.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub