הסרט "היומן" הוא סרט  נהדר. ראיתי אותו בקולנוע כשהייתי בתיכון ויצאתי לדייט. זוכרים את שמה של הדמות שמשחק ראיין גוסלינג? נח! שיחקתם אותה! באותו יום בבית הספר הפופולריות שלי הרקיעה שחקים. "רגע, ראיין גוסלינג שיחק אחד בשם נח ולו קוראים נח..." אבל מהר מאוד הם הבינו שהשם נח הוא המכנה המשותף היחיד לי ולראיין גוסלינג.

המכונית החלודה שלי איננה סמל קסום של הבדלים חברתיים; היא סתם גרוטאה. אין לי סירה ואין לי שרירי בטן כמו של ראיין גוסלינג. וכשאמרתי לבסוף "אני אוהב אותך" בפעם הראשונה, לא הולחן לכבודנו שום שיר חדש שבו כל אקורד וכל מילה פרטו בדיוק על הנימים הנכונים, והביאו את הקהל להוציא את הממחטות .

כולנו מכירים את הבעיה של הסרט היומן וסרטים רומנטיים דומים. אנחנו נופלים בפח הזה כל פעם מחדש. עיני הבחורות מתערפלות בעודן נישאות על כנפי הרומנטיקה. יש אפילו בחורים שיוצאים מהקולנוע במחשבה שהם יכולים לדפוק נאום בסגנון אהבה זה כל הסיפור מבלי להחסיר פעימה.

וזו הופכת להיות בעיה כשאנו מנסים ליישם את ערכי הקומדיות הרומנטיות האלה בחיינו האישיים.

אני מתחתן בעוד שבוע. אני אוהב את ארוסתי עליזה, אבל לא "התאהבתי" בה, והרבה הרבה לפני האהבה הגיעו הכבוד וההערכה. בהתחלה, לבי לא התאהב. ראשי אהב. כיהודי שומר מצוות, לא היה בינינו שום מגע אינטימי לפני הנישואין. זה משאיר לך אפשרות אחת בלבד – ללמוד להכיר את האדם שממולך. חמש הפגישות הראשונות שלנו נמשכו בין 3 ל- 6 שעות כל אחת, והיו מלאות בהליכה, שיחה, אכילה, הליכה, הקשבה, שתייה, שיחה, הקשבה ולמידה. למידה איטית. לא הייתי עסוק בלתכנן איזה משפט מחץ עליי לשלוף כדי להגיע לרגע השיא הנכסף של הנשיקה, כיוון שנשיקה לא עמדה על הפרק... רק הקשבה ולמידה היו על הפרק.

למדתי איפה היא רוצה לגור, מה שמות האחים שלה, מה הערכים החשובים לה ביותר; למדתי על המצפן הפנימי שלה, על תחביביה, מה גורם לה להרגיש סיפוק, על הקריירה והמטרות האישיות שלה, על ילדותה, על המקום בה תופסים הוריה בחייה בעבר ובהווה; למדתי מה המוסיקה האהובה עליה, מה הידע שלה בתרבות הפופ, האם היא מתעניינת בפוליטיקה או לא, מה משמעות היהדות מבחינתה, אהבתה לחיים, כיצד היא מדמיינת את ביתה וחשוב מאוד – למדתי שהיא אוהבת מרק. בארבע פגישות ידעתי את כל זה והרבה יותר מזה.

בפגישה החמישית כבר ידעתי שאנשא לה. באותו יום בילינו יחד במשך 18 שעות. היה רגע שגיליתי לאחר מכן שהיה משמעותי גם עבורה - בו גם היא ידעה שנהיה ביחד. זה קרה כשישבנו על מרפסת בירושלים, הנוף שממול היה זרוע כוכבים ואורות נוצצים ריצדו מהבתים הפרושים על ההר שממול והיא ישבה על כיסא נדנדה מוגבה. "תדחוף אותי?" היא שאלה ואני אמרתי, "כמובן" ודחפתי את הנדנדה. וזהו. ידעתי שזה זה.

אני יודע מה אתם חושבים: "זהו רגע רומנטי נדוש ושטחי נוסח יו גרנט, שרק לפני כמה רגעים קטלת אותו! אתה צבוע!"

אבל אני לא חושב כך.

רגע פשוט וטהור כגון זה לא יכול היה להתקיים אלמלא היינו מוודאים קודם שבספר של 100,000 עמודים, שנינו נמצאים באותו עמוד.

מה הטעם בסצנות רומנטיות מבלי לדעת קודם שהערכים, המטרות והחזון של שנינו מתואמים? זה כמו לקנות את התמונות לקירות הבניין בן 40 הקומות שאתם בונים, מבלי לוודא קודם שהקירות מספיק חזקים. זו דרך בטוחה לכך שחלק מהיצירות פשוט ייפלו.

אתמול עליזה ציטטה באוזניי משפט רב-עוצמה: אפשר לאהוב מישהו רק במידה בה מכירים אותו. הרומנטיקה ההוליוודית מציעה לרוב את ההיפך. תתאהבו עכשיו, אחר כך תשאלו שאלות.

באנגלית, הפועל להתאהב הוא למעשה "ליפול לתוך האהבה" (Fall in love). וזה כבר מספיק כדי לגרום לי להיסוס. "להתאהב" זה להיות פאסיבי כשכוח חיצוני מופעל עלי. מתי בחיים אנחנו רוצים "ליפול"? לטוס במהירות אדירה כלפי מטה, בלי שליטה, בתקווה שזה יצליח. למה שנרצה דבר כזה עבור מערכת היחסים החשובה ביותר בחיינו?

תמונה מתוך chanablumesphoto.com

אני רוצה לשנות את הפעל הזה. בואו ננסה "לעוף" באהבה. כן, זה נשמע מגוחך וכאילו לקוח מתוך פרסומת לבושם חדש של ביונסה. אבל חבר'ה, אפשר לנסות. לעוף זו בחירה שנעשית מתוך אמון ודיוק. והכי טוב – זה משחרר. זה נשמע הרבה יותר קרוב לאופן בו מרגישים במערכת יחסים שיש בה מחויבות בריאה.

ברור שזה שלמדנו זה על זה קודם ואהבנו זה את זה לאחר מכן, אין פירוש הדבר שלא נעשה טעויות בדרך. אבל אני מאמין שכיוון שבחצי השנה האחרונה כל מה שעשיתי עם ארוסתי היה לדבר ולהקשיב, לכל הפחות צפויים לי פחות מכשולים. בעזרת השם, עלינו על דרך המלך שתוביל אותנו לאהבת אמת ולכבוד הדדי.

אם לא, אני הולך לקנות סירה.