רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מאמרים

וידויו של אמן פלירטוטים סידרתי

ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ו ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ו 22/10/2015 | מאת לארי בארט

הייתי אלוף ביצירת אינטימיות מזויפת. עד שהבנתי שאני מפסיד את האהבה האמיתית.

בשנות העשרים לחיי, גיליתי שאני די טוב בהיכרויות. ביליתי זמן ניכר כדי ללמוד בשקידה את כל ה"כללים", וליישם את ההתנהגות הג'נטלמנית אשר לה חונכתי. נפגשתי עם מאות נשים שהכרתי במסגרת העבודה, ברחוב ובאתרי היכרויות – ותמיד מתוך מטרה לגרום להן לרצות לצאת איתי.

ה"כללים" היו: צור קשר עין טוב, חייך, החמא בכנות ובדרך לא מאיימת על משהו שהן בחרו בהופעתן החיצונית (נעלים, שרשרת, משקפיים), שאל שאלות מתאימות והקשב לתשובות מתוך עניין, הצע לה כלאחר יד להיפגש שוב, והכי חשוב, קח מספר טלפון.

אחרי הפגישה, הייתי רושם לעצמי הערות שיעזרו לי לשפר את כושר הזיכרון (קשה לא לבלבל כמויות כאלה של חומר), וכדי להיראות אפילו יותר רציני. יומיים אחר כך (לא אחד ולא שלושה), הייתי מתקשר עם תוכנית לדייט, ומראה שהקשבתי לכל מילה שהן אמרו לי בפעם הראשונה שנפגשנו.

לפני הדייט הראשון, הייתי מוודא שהמכונית נקייה ושאני לבוש באלגנטיות מאופקת – בפרט הנעליים (נראה שלנשים יש אובססיה לגבי נעלים). הייתי מגיע לאסוף אותה 10 דקות אחרי הזמן (כדי להיות בטוח שהיא מוכנה), ויוצא לדרך.

הייתי אלוף הפלירטוטים, וזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי

בפגישה הראשונה, הייתי פותח את הדלתות, לוקח את החשבון, מקשיב יותר מאשר מדבר, נזהר עם אלכוהול (כוסית יין אחת ולא יותר), ומתכנן פגישה נוספת. הגישה הזאת נמשכה עם וריאציות עדינות באסטרטגיה או בתוצאות. הפגישה הראשונה הובילה לשנייה, שהובילה לשלישית. תמיד הייתי מוצא את עצמי תוך כמה שבועות, במערכת יחסים אינטימית עם אדם שאפילו לא הכרתי. הייתי אלוף הפלירטוטים, וזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי.

לזמן מה.

לא חיברתי את הקטע הנ"ל בתור סוג של מדריך "איך ל...", מה שאני מנסה לעשות הוא להסביר עד כמה התהליך הזה היה חסר כל רומנטיקה ורגש אמיתי, מבחינתי ומבחינת בת הזוג שלי. זה היה בילוי שוחק זמן שצעירים רבים משחקים – ואז מתלוננים שהפסידו את הרכבת לחיי נישואין ולילדים.

גם אני כמעט הפסדתי.

ישנה דרך טובה יותר לעשות את זה, דרך שמשנה את כל טבען של ההיכרויות מספורט למערכת יחסים. אתה מכיר את האישה כאדם – את תחומי העניין שלה, את המטרות שלה, את האמונות שלה. אתה מקשיב למה שהיא מספרת על המשפחה שלה, העבודה שלה ומשברי הילדות שלה. אתה מברר בזהירות: האם היא מסודרת או בלגניסטית? האם היא מתעצבנת בקלות או שהיא יודעת להרגיע אחרים? האם היא חיה על פי אמונתה, או שהיא פשוט משלמת מס שפתיים?

האם אתה באמת מחבב את האישה הזאת? וחשוב יותר, האם אתה מעריך אותה?

ואז אתה מחליט ליצור מערכת יחסים. אתה נקשר אליה ומתחייב אליה מבחינה רגשית, שכלית ורוחנית – לפני שאתה מתחיל בכלל לחשוב על קרבה גופנית. התהליך דורש אמנם זמן והשקעה, אך כשעושים אותו נכון, הוא מניב קרבה לכל החיים בכל הרמות, שלעומתה כל מערכת יחסים אנושית אחרת מחווירה. ככה הדברים אמורים להיות.

אני דילגתי מעל לשלב ה"מתחיל להכיר אותך" ישר לתוך אינטימיות שקרית

אולם לא ככה זה התנהל בעולם שלי. אני הייתי מדלג מעל שלב ה"מתחיל להכיר אותך" הישר לתוך אינטימיות שקרית. וברגע שהעניינים הגיעו לשלב הזה, נראה שהם אף פעם לא חזרו לשלב ה"מתחיל להכיר אותך". אתה נשאר תקוע עם מה שהשגת ומשתכנע מכל הדברים הדרמתיים והמרגשים שזה יצליח.

בסופו של דבר תמיד אחד מאיתנו היה מתפכח, ומחליט להמשיך בדרכו. זה היה יכול להימשך מספר חודשים, שבועות או אפילו כמה ימים (קשר אחד החזיק שנתיים ואני כמעט התחתנתי!). מידי פעם הייתי ממחזר קשר קודם אחרי תקופה, אם לא הייתי מצליח למצוא בעצמי מספיק התלהבות חדשה. אולם בכל פעם, ברגע שמשהו נגמר אני כבר הייתי בדרך לבא בתור.

אהבה אמיתית

אולי זה נשמע שתחמנתי את הנשים שהכרתי, אולם אני מבטיח לכם שאני לא. ישנה תת תרבות שלמה שמבוססת על אינטימיות מהסוג הזה. בדיוק כמו שאני שקעתי בסגנון חיים של מונוגמיה סדרתית, כך גם הנשים שאיתן יצאתי. זה מה שעשינו באותו זמן ומקום בחיים. לנשים האלה היו קריירות ומטרות, ולמרביתן הייתה ודאי יותר מודעות עצמית מאשר לי, ולכן הן שיחקו אותה. הן, לא פחות ממני, היו מעוניינות בצל המטושטש הזה של הדברים שבאים יחד עם הנישואין – בלי כל העבודה והמחויבות המעשית שקשורים בהם. מכיוון ששמרתי על ה"כללים" ומילאתי את ההוראות של התנהגות ג'נטלמנית, נשים אלה החשיבו אותי כ"בחור טוב", ולכן הכל היה בסדר.

עשיתי את זה במשך 7 שנים.

בינתיים הקמתי עסק והיה לי קצת כסף בבנק. הייתה לי רביעייה קבועה על מגרש הגולף בשבת בבוקר. חייתי בעיר הכי מקסימה בארה"ב ויצאתי עם "אהבת חיי" העדכנית.

ואז התחלתי ללכת לבית הכנסת, וללמוד על רוחניות יהודית, והתחלתי לחשוב על הדברים בצורה קצת שונה. הבנתי שמשהו לא בסדר. אני אמור להיות מאושר, אולם רק אני ידעתי עד כמה אני בודד באמת, וכמה מועט הערך שאני מייחס לעצמי ולמה שיש לי באמת להעניק לאחרים. הבנתי שעם כל הדייטים והרומנטיקה, כבר שנים שלא אהבתי מישהי באמת. מאוחר יותר, אבין שלמעשה מעולם לא אהבתי מישהי באמת.

הבנתי שעם כל הדייטים והרומנטיקה, מעולם לא אהבתי מישהי באמת

הפסקתי לרדוף אחרי "אהבת חיי" לתקופה, ונראה שזה לא בדיוק הטריד אותה. בכל מקרה, לא מצא חן בעיניה כל העניין הזה של ליל שבת היהודי. ויתרתי על רביעיית הגולף בשבת, ונמשכתי לסגנון חיים יותר דתי. התחלתי להתיידד עם אנשים ששותפים לערכים שלי, ולגלות מי אני ומה אני רוצה.

כדי לתת לעצמי את המרווח הדרוש לחשבון נפש וחקירה, הפסקתי לצאת לזמן מה. כעבור שנה, הצעתי לאחת הנשים שעמן התיידדתי בבית הכנסת. לאחר שיצאנו במשך חודשיים, החלטנו שאנחנו לא מתאימים לנישואין וכל אחד פנה לדרכו. נשארנו ידידים – כפי הנראה משום שהיינו ידידים גם לפני שיצאנו, והספקנו להיפרד לפני שרגשות מי מאיתנו נפגעו.

ואז הכרתי את אשתי. היא נכנסה לחדר ועצרה את נשימתי. יצאנו לכוס קפה ושוחחנו במשך שעות. גם היא, כמוני, הבהירה שהיא יוצאת למטרת נישואין. וזה בהחלט היה בניגוד ל"כללים".

למחרת, לא יכולתי להתאפק, התקשרתי והשארתי לה הודעה קולית שאמרה שמאוד נהניתי ושאני רוצה לפגוש אותה שוב. שוב הפרתי את ה"כללים".

שני ימי ראשון אחר כך, יצאנו ליקב כשר ולפיקניק, ודיברנו מהבוקר עד ללילה על כל השאיפות שלנו. מי אנחנו. במה אנחנו מאמינים. כיצד אנחנו רוצים לחיות. שוחחנו על אמונה וקריירות וכסף וילדים. וזה בהחלט היה מנוגד לכל ה"כללים".

יצאנו מספר פעמים בשבוע. אני פגשתי את הוריה והיא את הוריי. כל אחד מאיתנו הכיר את חבריו של השני. הלכנו יחד לבית הכנסת. ואחרי חודשיים, הצעתי לה נישואין. היא השיבה כן בלי היסוס, ואחרי שהיא נרגעה היא אמרה שוב, כן.

סנה בוער

ששה חודשים אחר כך התחתנו ובארבע השנים שלנו יחד מאז, עברנו משברים כלכליים, בעיות במשפחה, הריונות נפל, שינויים בקריירה, והתברכנו בבת מקסימה בשלב כל כך מאוחר בחיינו. אנחנו שותפים בעסק וחברים. אני בהחלט לא בודד יותר. אי אפשר להשוות בין ההתרגשות שבמציאת אישה חדשה כדי לצאת איתה, להרפתקת גילויים של דברים חדשים בי ובאשתי בכל יום. ואין דבר שישווה לגידול בתי.

ויש עוד משהו.

במשך שבע שנים המשרד של אשתי היה במרחק שלושה בלוקים משלי, לפני שהכרנו זה את זה. גילינו שהיינו חונים באותו מגרש חניה. במשך שנתיים התגוררנו במרחק מספר בניינים זה מזה, ואנחנו אפילו זוכרים במעומעם שהיינו נתקלים זה בזה בקיוסק השכונתי. שנינו מכורים למתוק, והיינו מגיעים לשם כדי לקנות ממתק של שעת לילה מאוחרת. מידי פעם הגענו לשם באותה שעה. היו עוד כמה מקרים של כמעט מפגש.

עכשיו אנחנו באמצע שנות הארבעים לחיינו. אנחנו מודים לא-ל שבסופו של דבר התערב בצורה מספיק ברורה כדי שנבין את המסר, באמת חבל שלא הכרנו זה את זה קודם. אנחנו כל כך אוהבים את בתנו הפעוטה, שקשה לחשוב שאילו היינו נפגשים קודם, יתכן שעד היום כבר היו לנו חמישה כאלה.

בפעם הראשונה בה למדתי את פרשת השבוע שמספרת על משה והסנה הבוער, הרב שאל את קבוצת הלימוד כמה זמן לדעתנו בער הסנה לפני שמשה הבחין בו ופנה לעברו. אני חושב על זה המון בימים אלה. עם כל הכמעט פגישות האלה עם אשתי בחיי, הסנה בער במשך שנים לפני שהבחנתי בו. בזבזתי שבע שנים, כשהאינטימיות השקרית מסמאת את עיניי, ושנה נוספת בהתאוששות ממנה. מה אם הייתי מבחין בה קודם?

קשה לחיות בעולם ולהיות רווק. קשה לראות אנשים שנראים כמו מונוגמיים סדרתיים מאושרים, בלי לרצות לסגל את סגנון החיים הזה בזמן שאנחנו מחכים להופעתו של הזיווג הנכון שלנו. אני מודה לא-ל בכל יום, שהספקתי לצאת מזה בזמן כדי להכיר את אשתי ולזכות בבתי. מצמרר אותי לחשוב מה היה עלול לקרות לנו, ומה יכול לקרות לרבים שעדיין תקועים באותו מצב.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן