לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כאב פרטי, הערות ציבוריות

כאב פרטי, הערות ציבוריות

לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנשים מבינים כמה עוגמת נפש יכולה לגרום הערה אחת קטנה.

מאת

לפעמים אני שואלת את עצמי אם אנשים מבינים כמה עוגמת נפש יכולה לגרום הערה אחת קטנה. למה אנשים מניחים שאם אתה לא יכול להסתיר את ההתמודדות שלך, אז מותר להם לשאול כל שאלה בנדון, ועוד בפרהסיה? זוגות בלי ילדים, אנשים חולים או נכים, אדם עם בעיות עסקיות או מישהו שעובר גירושין... והרשימה ארוכה.

להיות רווקה בעולם מוכוון נישואין, זאת חווית הכאב הציבורית שלי.

אני מתכווצת מהמחשבה שכל כך הרבה אנשים מודעים לניסיון שלי (בקהילה שבה אני חיה, להיות רווקה נחשב לניסיון רציני). אני מאולצת לדבר על דברים מאוד אישיים ולענות על שאלות שמעולם לא הייתי שואלת אדם אחר. הקלות בה אנשים פונים אליי ביחס להיכרויות ולחיי הפרטיים פוגעת מאוד, ותמיד תופסת אותי לא מוכנה.

התחלתי לדרג מילים מכאיבות על סולם בין 1 ל-10, זה עוזר לי להרגיש טוב יותר ומקל עליי לצמצם את הטיפשות של אנשים לתוך "מה הם חשבו לעצמם?" כך אני יכולה לצחוק. כן, לכולם יש כוונות טובות, אבל אם אני אשמע עוד אחד מהביטויים האלה בזמן הקרוב...

  • כל פגישה מקרבת אותך לאדם הנכון.

  • זה יקרה השנה.

  • אני פשוט לא מכיר/ה אף אחד מספיק טוב בשבילך.

סביב שולחן השבת ילדים מסתכלים עליי ושואלים אם יש לי בעל ולמה לא. בשבוע שעבר, בחנות המכולת, איגפה אותי אישה רעשנית ועסקנית ששמעה שיש בעיר בחור בערך בגיל שלי. רציתי לשאול אותה אם עדיין יש לו דופק, ואם אני צריכה לקפוץ על ההצעה כי בשוק שלנו אי אפשר להיות יותר מידי בררניים.

אנשים רוצים לדעת "מה להגיד", ובדרך כלל התשובה הפשוטה ביותר היא "כלום"

מילים מכאיבות. אנשים לא מתכוונים להשליך אבנים ולגרום כאב; הם באמת רוצים לגלות עניין ואכפתיות. אנשים רוצים לדעת "מה להגיד", ובדרך כלל התשובה הפשוטה ביותר היא "כלום". העיקרון הוא לחשוב לפני שמדברים, לשקול אם אתם עלולים להכאיב, ואם התשובה חיובית, אז אל תגידו את זה.

אנחנו רוצים להיות מעודכנים בכל החדשות והמעורבים בהן, אבל זה לא צריך להיות על חשבון הזולת. אם עולה נושא כאוב, יתכן שגילוי תמיכה יהיה להבין שאין לכם מה לומר, ולהודות בכך. לא חייבות להיות לכם כל התשובות לכל השאלות.

אף אחד לא מתכוון לומר דברים ששוברים את לבך. הם פשוט לא מבינים שכשאת נפרדת מהם לשלום, את רק רוצה להיכנס למיטה ולבכות. ביליתי המון זמן במחשבות למה אני מהווה כתובת לכל כך הרבה "הערות מתחשבות". אני באמת מאמינה שאלוקים מלמד אותי להיות רגישה יותר. כשאני רואה מישהו במצב שאני לא מבינה או לא מסוגלת להתחבר אליו, אני צריכה לעצור את עצמי לפני שאני מדברת. אני לא יודעת איך הם מרגישים. אני לא יודעת מה יגרום להם להתכווץ ולרצות להתחבא. אולי מה שאני מתכוונת לומר יכאיב להם?

אולי אלוקים הפך אותי יעד לכל כך הרבה "מקלות ואבנים", כדי שאוכל להיות זהירה יותר עם אחרים. כשאני רוצה לשאול שאלה לא הולמת בלי כל סיבה, אני חושבת פעמיים. נראה שרגישות היא תרגיל קשה שדורש הרבה אימון. אלוקים נתן לי את ההזדמנות לקבל אימון רב, ואם זה אומר שאני יכולה למנוע כאב מאחרים, האם אין בכך ברכה?

11/3/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-5 דיונים

(5) יעל, 13/3/2012 06:11

האמת - זו בעיה

כלומר, לא את הבעיה. אלא כל נושא רגיש אם זה נכות או גירושין או אלמנות או ררוקות, כל נושא רגיש הוא בעיה למתבונן מהצד . מכיון שהצורך להיות אמפטי ולהגיד משהו מנחם הוא צורך כל כך יהודי. אבל - כבר נתקלתי בתגובות הפוכות: למה לא מתיייחסים אליי, למה לא מציעים לי? למה מתעלמים ממני? למה שכחו אותי? למה מפסיקים לדבר כשאני בסביבה, ? ללא תגובה זה רע ועם תגובה - רגישה ככל שתהיה - זה גם רע. אולי פשוט תקבלו את זה שאנחנו אכפתים רק לא יודעים כיצד לבטא את האכפתיות כדי שתעזור לך להתנחם? יהי רצון - שהמזווג זיווגים - ימציא לך את זיווגך ההגון. במהרה!

נעמה, 13/3/2012 18:39

חידוד של הנקודה

את מתייחסת למקרה שלה ספציפית, אמפתיה מרחמת זה לא אמפתיה. זו הנקודה! ולאף אחד אין תעודת ביטוח שלא יהיה בצד החלש והחשוף. אז שלא נדע. שפשוט נחשוב לפני ונראה בעיניים את האדם שמולנו.

אנונימי, 16/3/2012 14:15

מזדהה מאוד עם התגובה של יעל

אנשים רבים בעלי קשיים ומוגבלויות (וגם רווקים, להבדיל) דווקא מבקשים שיתייחסו אליהם ואל קשייהם בפשטות ובטבעיות, ושלא יתעלמו מהם. אני מבין את הרגשות של רחל, אך מבקש להזכיר לה שאלה התחוושת הפרטיות שלה. כל טוב לרחל, ליעל ולכולנו !

(4) מרגלית חן, 11/3/2012 23:23

כל כך צודקת..

הייתי שם.. במצב הזה שלך.. כל כך הרבה חיצים לא מכוונים.. דוקירם כמו זריקה חדה וכואבת.. אנשים לא יודעים לחשוב לפני שהם שואלים בשיא האמפתיה..בהתחשבות ובהתעניינות גדולה.. ואין.. איןם מילים לענות כמה שזה לא במקום.. רק להתחזק מזה. רק להתחזק.

(3) שירה, 11/3/2012 19:56

מצטרפת למה שנאמר בתגובות האחרות אבל...

התרגשתי לקרוא את המאמר ואת התחושות הקשות והאמיתיות. יחד עם זאת, הרשי לי לשתף אותך בתחושותי בתור מישהי נשואה עם ילדים, שהתחתנה בגיל 27 (לא צעיר בחברה שלנו, אבל...): עד היום כשאני שומעת על רווקים/רווקות לבי מתחמץ, ואני נזכרת בתקופה שבה אני הייתי תלויה בחסדיהם של אחרים להיכרויות. מסיבה זו גם אני מנסה כמה שיותר להכיר בין רווקים/ות, כדי לחסוך מהם כמה שיותר את הסבל. לכל אחד מאיתנו יש חברים/ות, קרובי/ות משפחה, מכרים/ות שמחפשים את החצי השני שלהם, ומכיוון ש"כל ישראל ערבים זה לזה" אנו חשים את כאבכם כאילו היה כאבנו-אנו. גם אני מכירה הערות חסרות-טאקט של אנשים, אך בכל זאת אפשר לדון אותם לכף זכות, מכיוון שהן הנסיונות להכיר והן הנסיונות "לנחם" נובעים מתחושות של קירבה ושותפות.

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub