לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הרשות לרפא

הרשות לרפא

להיות רופא: אחריות ואתגר או מצווה?

מאת

היהדות מעניקה היתר להיעזר ברופא בעת מחלה, וזה נראה לנו דבר המובן מאליו. אנו משבחים את עצמנו על זה שהדת שלנו "שקולה", ושהוראותיה בדרך כלל עומדות בקנה אחד עם ההיגיון הצרוף. כשחולה נמצא בסכנה, מותר לחלל עליו את השבת כדי להציל את חייו, משום שהתורה קובעת בבירור "וחי בהם [במצוות]". וחכמינו ז"ל מסבירים: "וחי בהם, ולא שימות בהן".

סוגיות רפואיות תופשות נתח ניכר מהתלמוד והספרות התורנית מהתורה ועד לימינו. מסורת ארוכה של רופאים גדולים לאורך ההיסטוריה היהודית (שבדרך אגב היו גם רבנים גדולים – והמפורסם מכולם, הרמב"ם), מפגינים את גישתה החיובית של התורה כלפי רפואה ורופאים.

האם יש רשות לרפא?

למעשה, קיים דיון נרחב בספרות ההלכתית היהודית בשאלה עד היכן מגיעה הרשות שניתנה לרופא לרפא. בעוד שלדעת רוב הפוסקים ההיתר הוא כמעט בלי גבולות, קיים מיעוט חשוב של פוסקים גדולים, שמגבילים מאוד את טווח ייפוי הכוח שנותנת לנו התורה כדי לספק טיפול רפואי.

קיים מיעוט פוסקים שמגבילים את טווח ייפוי הכוח שנותנת לנו התורה לרפאות.

המקור הברור ביותר לרשות שניתנה לנו לרפא, נמצא בפרשת משפטים (שמות כ"א, יח-יט). שם מתואר מצב שבו שני אנשים רבים, והאחד מכה את השני ומפיל אותו למשכב, אבל לא הורג אותו (שאז הדין יהיה שונה לגמרי). במקרה כזה, אומרת התורה, "רק שִׁבתו [השבתתו מעבודה] יתן [המכה למוכה], ורפוא ירפא [ידאג לריפויו המלא]".

רש"י, מפרש המקרא הגדול, לומד מהמילים "ורפוא ירפא" ש"ישלם שכר הרופא". ברור שאם המכה מצווה לשלם לרופא, אז חיפוש אחר טיפול רפואי ונתינתו אינם רק היתר, אלא חיוב.

לא כך סובר האבן עזרא, מפרש מקראי נוסף. המצווה לרפא היא "לאות שניתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חולי שהוא בפנים בגוף, ביד השם לרפאותו". כלומר, ההיתר לרפא חל רק על פגיעות חיצוניות ולא על מחלות פנימיות.

מדוע לברר מהיכן ההיתר לרפא?

מדוע האבן עזרא בוחר במבט מגביל על הזכות לרפא? האם אנחנו באמת מסכימים עם התיאולוגים הנוצרים שטוענים שכל הרפואה באה משמים, ולכן צריך להימנע מהתערבות רפואית? לא קשה לישב את דבריו של האבן עזרא. התורה עצמה אומרת שאם נמלא בקפידה אחר מצוות התורה, אז "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות ט"ו, כו).

על פי פסוק זה אנחנו מבינים שא-לוהים לא זקוק לאף רופא כדי לרפא את המחלות ואת הכאב שהוא יצר. האבן עזרא מסיק אם כן, שמכיוון שא-לוהים הוא רופא כל המחלות (באופן רוחני), אין לנו צורך ברופא בשר ודם. אם ככה, האם אין זה חוסר אמונה לתור אחר מזור רפואי?

אם האבן עזרא צודק, באיזו זכות האדם מנסה 'לעקוף' את רצון הבורא ולנסות את תרופותיו הארציות? האם יש לאדם זכות כלשהי לרפא בכלל, ואם כן, האם קיימים גבולות הקובעים איך ומתי לעשות זאת? האם כל פעולה הנעשית בשם הרפואה מוצדקת, רק משום שרופא מבצע אותה?

מדוע אנחנו פונים לרופאים?

"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא"

מורכבותו של המתח הפילוסופי עליו דיברנו קודם - בין שליטת הא-ל על הבריאות, לתפקידו של המרפא האנושי - נידונה בפתיחתו המוזרה לכאורה של השולחן ערוך בפרק הדן בהלכות רופאים (יורה דעה של"ו): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם [הרופא] מונע עצמו, הרי זה שופך דמים."

המשפט הזה מבלבל מאוד. אנחנו לא מוצאים בשולחן ערוך אינפורמציה המסבירה שהתורה נתנה לנו רשות לשמור כשרות, לשמור שבת, או לעשות כל מצווה אחרת המופיעה בתורה. מדוע המלה "רשות" מופיעה דווקא כאן? משום שרק כאן היינו עלולים לחשוב שהמעשה אולי אסור. אילו היה נשאר לשיקול דעתנו בלבד, היינו צריכים לחשוב שאם הא-לוהים מחלה אנשים, הוא עצמו גם מרפא.

אם כן, האם התיאולוגים הנוצריים צודקים בכל זאת? לא. ברגע שהתורה קובעת בבירור שריפוי מותר, היא הופכת מייד להיות מצווה ככל יתר המצוות. לכן, פסיקתו של השולחן ערוך ש"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצווה היא", היא דבר במקומו.

הרופא בהשקפה היהודית

מה הפרספקטיבה היהודית לגבי הרופא? את התשובה לכך אנחנו מוצאים בתנ"ך. כאשר חלה אסא מלך ישראל, הוא "לא דרש את השם כי אם ברופאים" (דברי הימים ב' טז, יב).

רפואה היא שותפות בין א-לוהים לאדם.

ובכן, אם רפואה ושמירה על הבריאות זאת מצווה, מדוע לא היו מעשיו של המלך אסא טובים? הטעות שלו הייתה שחיפש רפואה רק אצל הרופאים. למעשה, רפואה היא שותפות בין א-לוהים לאדם. בעוד שהא-ל הוא הרופא המוחלט, הוא מאציל חלק מסמכויותיו על המין האנושי, ומבקש מהרופא להשתמש ברפואה לטובת בני האדם. אפשר לתאר מערכת יחסים זאת כך: א-לוהים גורם לאדם להיות חולה, עד שימצא את הרופא המתאים שיוכל לעזור לו.

לפי זה, חלק מ"עונש" החולי, זה הפחד שמא לא יימצא הרופא או התרופה המתאימים לרפואתו של החולה. לכן, השולחן ערוך פוסק ש"ואם מונע את עצמו הרי זה שופך דמים. ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל [מכל רופא שהוא] אדם זוכה להתרפאות."

רפואה היא אמנות, ולכן על האדם להתפלל שימצא את הרופא הנכון שיוכל לרפא אותו. ומאותה סיבה, אף רופא לא רשאי לפטור את עצמו מטיפול בחולה, רק משום שרופא אחר כבר מטפל בו, מכיוון שייתכן שדווקא הוא האחד שנועד לרפא את האדם המסוים הזה (כלומר, הוא עשוי להיות זה שיאבחן נכון את הבעיה ויבחר בטיפול הנכון, בעוד שכל האחרים טועים או תוהים. מובן שהחיוב הזה מוטל על הרופא במסגרת מגבלותיו האנושיות-פיזיות).

הגישה היהודית לחולי ורפואה דורשת מאיתנו להיות מודעים לתפקידו העילאי של הבורא בריפוי, ויחד עם זה לחפש טיפול רפואי הולם. חטאו של אסא היה שהוא חיפש מזור רק אצל הרופאים, בלי להחדיר בעצמו את ההכרה שא-לוהים הוא רופא כל בשר.

אחריותו של הרופא

התלמוד אומר: "טוב שברופאים, לגיהינום". קביעה כזו עומדת בסתירה לגישה החיובית הרשמית שנוקטת היהדות כלפי הרופאים. הסבר מסורתי אחד הוא, שהרופא חייב להכיר באחריות האדירה המונחת בידיו כשהוא מטפל בחולים – מציאות שבה אפילו טעות קטנה עלולה להוביל למוות. ערנות מתמדת נדרשת כדי למנוע כל טעות אפשרית, שאם לא כן, כל טעות כזאת תיחשב כגובלת ברשלנות פושעת.

הבנה אחרת של אותה אמירה מוזרה, מצביעה ורומזת על אחד מהסיכונים הגדולים ביותר בטיפול הרפואי – גאווה. אפשר להבין שמשמעותה של האמירה היא שדווקא אותם רופאים שמחשיבים את עצמם הרופאים הטובים ביותר, הם אלה המיועדים לגיהינום. הרופא העניו, יהיה מודע למגבלותיו ויתייעץ עם חבריו למקצוע, כדי להביא את הטיפול הטוב ביותר לחולה בו הוא מטפל. ה"טוב" שברופאים לא ימצא צורך להתייעץ עם עמיתיו הפחות מיומנים ממנו, ובסופו של דבר יגרום נזק בלתי נחוץ לפציינט, ועל כך הוא ייענש.

כמו הפציינט, גם הרופא חייב להכיר בתפקידו כמתווך בהליך הריפוי, ולהבין שהוא אינו מקור הרפואה. כשהרופא מתחיל לראות את עצמו כמקור הרפואה ולא כשליח, הוא מיועד לגיהינום.

גבולות לטיפול הרפואי

ברור שחייבים להיות הגבלות שתוחמים את הרשות לרפא. ואכן, בתוך הרשות לרפא מוטבעים גם גבולות וגדרים. לדוגמא, הרעיון של רופא המסייע לחולה להתאבד, נוגד את ההשקפה היהודית על הרפואה. רופאים (ולעניין זה, כל אדם אחר בעל ידע רפואי כגון, אחיות, חובשים, טכנאים רפואיים, אנשי הצלה וכד') קיבלו את הרשות לרפא. עם זאת, ברור לגמרי מההלכה, שההיתר לטפל בחולה חל על הרופא אך ורק כאשר הוא יכול להציע לו תהליך רפואי שצפוי, ככל הנראה, להועיל. במקרים מסוימים היתר זה כולל גם שימוש בטיפולים ניסיוניים שעשויים להועיל. כשרופא אינו יכול להציע טיפול אפקטיבי, אינו מסוגל להפחית כאב ואינו יכול לרפא את החולה, הוא חדל לתפקד כרופא. במקרה כזה, אסור לו, בדיוק כמו לכל אדם אחר, לגרום נזק לזולתו. התאבדות בעזרת רופא אינה מותרת, מכיוון שהיא חותרת תחת הרשות לרפא שהתורה האצילה על הרופאים – הזכות להיות שותפיו של הא-ל בטיפול בחולים.

אנחנו יכולים להבין כעת, שהיהדות מאמינה שלרופאים ניתנה גם הזדמנות נפלאה וגם אחריות כבדה. הרשות לרפא, אם כן, היא מצווה לעמוד באתגר.

 

19/1/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) , 29/4/2008 16:40

יישר כח ותודה, חבל שלא קראנו אתהמאמר לפני 3 שנים..

חמי ע"ה, היה חולה במחלה, והרב פירר שלח אותנו לרופי ירא שמיים שאמר להפסיק את הטיפול, אבל הרופא שטיפל בו דאז, שיכנע את חמותי המבולבלת במצב קשה כ"כ, להמשיך את הטיפולים, בסופו של דבר הוא עבר מסכת ייסורים שלצערנו, לא על אף אחד, נגמרה במותו.אין ספק שהדברים צריכים לחלחל הן לרופאים והן למטופלים.

(1) , 24/8/2007 08:38

יפה מאוד!

אין על התורה שלנו!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub