רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

יהדות וניתוחים פלסטיים

כ״ו במרחשוון ה׳תשע״ג כ״ו במרחשוון ה׳תשע״ג 11/11/2012 | מאת ד"ר דניאל אייזנברג

סקירה מקיפה על ניתוחים קוסמטיים לאור ההלכה היהודית.

השתלת הפנים המוצלחת הראשונה בוצעה לא מכבר בצרפת. אישה שכלבה התנפל עליה, נותרה ללא אפה, שפתיה וסנטרה. היא היתה בעלת מראה כל כך מעוות ובלתי ניתן לתיאור, עד שלא הצליחה לתקשר עם בני אדם. שרירים, כלי דם, עצבים ורקמות אחרות הושתלו מתורם במצב של "מוות מוחי" על מנת לעצב לה פנים "מוכלאים", שלא מזכירים את אלה של התורם אך גם לא ממש שחזרו את פניה המקוריים של המקבלת.

הניתוח הזה הציב אבן-דרך נוספת בניתוחי ההשתלה, והוסיף שאלה חדשה לרשימה המוכרת של הסוגיות האתיות הקשורות בהשתלות. שלא כמו בהשתלות כליה, כבד, אונות ריאה או השתלת רקמות חיוניות אחרות, שהן פרוצדורות להצלת חיים, הניתוח ההיסטורי האחרון מביא את ההשתלות לתחום הניתוחים הפלסטיים.

מנקודת מבט יהודית, השתלת הפנים מעוררת שתי מערכות של שאלות. קיימת מערכת השאלות הטכניות בהתייחס להשתלה, והמערכת היסודית יותר, המתייחסת לפרספקטיבה היהודית על ניתוחים קוסמטיים ופלסטיים.

הבה נניח בצד את השאלות הנוגעות להשתלת איברים מאדם אשר מת מוות מוחי (כפי שהיה במקרה השתלת הפנים המתואר לעיל) להזדמנות אחרת, ונשאל שאלה בסיסית יותר – עד כמה רשאי האדם להרחיק לכת כדי לשפר את הופעתו (הופעתה) החיצונית? ברור שהמניע להשתלת הפנים הנ"ל לא היה אסטטי בלבד, אך עדיין ניתן לשאול: האם ניתוח פלסטי/קוסמטי שגרתי, נחשב לאתי? מהם השיקולים שצריכים לעמוד מול מי ששוקל לבצע ניתוח פלסטי?

ניתוח קוסמטי מול ניתוח שיקומי

ניתן לחלק את הניתוחים הפלסטיים לניתוחים קוסמטיים וניתוחים שיקומיים. הקוסמטיים מבוצעים לשיפור ההופעה הפיזית של האדם (כמו ניתוחי אף, שאיבת שומן, או עיצוב חזה). השיקומיים מבוצעים כדי לתקן פגם מולד או נרכש (שאירע למשל כתוצאה מתאונה). שתי קבוצות הניתוחים האלה עשויות לחפוף ואין בהכרח קו ברור שמפריד בין תיקון עיוותים לשיפור החזות. כמו שאומרים, "כל אחד והטעם שלו".

היהדות מתייחסת לרגש הסובייקטיבי של האדם באופן רציני מאוד כאשר הוא מרגיש דוחה. מה לגבי הרגשה אישית של פגם קוסמטי, כזה שאינו פגם מולד אמיתי או תוצאה של פציעה? כמה חשיבות מייחסת היהדות להערכה עצמית ולדימוי עצמי?

היסטוריית הניתוחים הפלסטיים

התיאורים הקדומים ביותר של ניתוחים פלסטיים נמצאו בכתבים הסנקריסטיים מלפני 2600 שנה ובפפירוס מצרי קדום. מסמכים אלו מתארים שחזור אף, אוזן ושפה תוך שימוש כירורגי בחיבור חלקי עור והשתלות עור! עם זאת, המונח "ניתוח פלסטי" לתיאור ניתוח שיקומי או עיצובי לא נטבע לפני 1818.

למרות ההיסטוריה הארוכה של הניתוחים הפלסטיים, לא נכתב שום שו"ת (ספר "שאלות ותשובות" מפי פוסקי ההלכה היהודית שבכל דור) על התערבות כירורגית לניתוח קוסמטי עד למחציתה השנייה של המאה העשרים. וזה לא מפתיע, מכיוון שלפני אמצע המאה ה-19, כל ניתוח הוגבל על ידי חוסר היכולת לשכך את כאבי הניתוח עצמו, ועל ידי אחוזי התחלואה והמוות כתוצאה מניתוחים בכלל.

כל זה השתנה הודות להתקדמות החשובה שנעשתה במחציתה השנייה של המאה ה-19. בעקבות עבודותיהם של איגנץ פיליפ זמלוויס (שטען ששטיפת ידיים תפחית את הזיהומים בבתי החולים) ולואי פסטר (שהוכיח שחיידקים גורמים לזיהום), העלה ג'וזף ליסטר בסוף המאה ה-19 את המושג של ניתוח אנטיספטי, שהפחית בצורה ניכרת את הסיכון בזיהומים לאחר ניתוח. האֶתֶר, הצורה הראשונה של ההרדמה הכללית, הובא לשימוש ציבורי לראשונה ב-16 באוקטובר 1846 בחדר הניתוחים של ביה"ח במסצ'וסטס, וחנך את עידן ההרדמה המודרנית1. עם שתי פריצות הדרך החשובות הללו באו התפתחויות מהירות בטכניקות הכירורגיות, והתקדמות בתחום הניתוחים השיקומיים והקוסמטיים.

התשובה ההלכתית המוקדמת ביותר

עם התקדמות הכירורגיה וצמיחת האופציות לשיפורים קוסמטיים, נפתח הדיון ההלכתי הרשמי. בשנת 1961, בסימפוזיון שנערך תחת הכותרת "חוות דעת דתיות על ניתוחים קוסמטיים", פנה הרב עמנואל יעקובוביץ לקהיליה האמריקאית של ניתוחי הפנים הפלסטיים. הרב יעקובוביץ, רבה הראשי הקודם של בריטניה, שנחשב בעיני רבים כאבי הגישה האתית היהודית2, דן בפרמטרים של הניתוח הפלסטי3 מנקודת מבט הלכתית-יהודית.

לאחר שהסביר שעד כה אין כל שו"ת שנכתב בנושא זה, הוא עסק בשאלה אם מותר לאדם לעבור ניתוח פלסטי בכדי לשפר את הופעתו הפיזית. כפי שהרב יעקובוביץ מתאר בלשונו הבהירה בעבודתו הקלאסית, 'אתיקה רפואית
יהודית'4:

הבעיה נבחנת תחת ארבע כותרות: ההשלכות התיאולוגיות של "שיפור" יצירת הא-לוהים או "התנגדות בעליל לא-לוהים"; הסיכונים האפשריים לחיים הקשורים בכל ניתוח; ההתנגדות היהודית לכל פגיעה בגוף; והביקורת המוסרית על יהירות אנושית, בייחוד אצל גברים.

בסופו של דבר הוא הסיק5 שניתוחים פלסטיים לשיפור אסטטי הם צורה של "גאווה ויהירות" (בייחוד לגברים), והם אסורים אלא אם כן הפציינט עונה על קריטריונים מסוימים. קריטריונים אלו מפורטים  כחלק מסקירת ההשקפה היהודית על הרפואה:

ניתן להתעלם מהסתייגויות הרבנים הללו, בתנאי שהסיכון מינימלי; ובייחוד 1) כשהניתוח נחוץ מבחינה רפואית, לדוגמא בעקבות תאונה, או נסיבות פיסיולוגיות רציניות; 2) כשתיקון העיוות נועד להקל או לשמר חיי נישואין מאושרים; או 3) אם זה יאפשר לאדם לקחת תפקיד מועיל בחברה ולהתפרנס בכבוד6.

ארבע ה'כותרות' לשאלות האתיות שהציג הרב יעקובוביץ, נותרו הסוגיות העיקריות בכל השו"תים שלאחריו, ולכן הן דורשות הבהרה נוספת, מכיוון שפוסקים שבאו לאחריו התייחסו אליהן בדרכים שונות.

שיקולים אתיים

ההתנגדות המעשית הראשונה לניתוח פלסטי היא החיוב התורני לשמור על הבריאות, שעשוי להגביל את הסיכונים הכירורגיים שרשאי אדם לקחת על עצמו כחלק מניתוח פלסטי. בנוסף לסיכונים הקשורים לניתוח עצמו, גם ההרדמה, בייחוד הרדמה כללית, מציגה סיכון מזערי אך ריאלי של מוות או אובדן יכולת.

בנוסף לחובה הכללית לשמור על הבריאות, אסור לאדם להזיק לגופו. בדיוק כפי שאסור לאדם לפגוע בגוף זולתו, כך אסור לו לגרום נזק לעצמו. איסור הפגיעה בזולת נקרא "חבלה" והוא נגזר ישירות מפסוק בתורה7 שמזהיר את הדיינים שלא להלקות את האשם בדין בלי הצדקה. מפרשים את הפסוק שאם לבית הדין אסור להכות פושע, ברור שלאדם רגיל אסור להכות או לפצוע את זולתו.

התלמוד8 דן בשאלה אם האיסור הזה חל גם על פגיעה עצמית, ומסכם ש"מי שחובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי [לעשות את זה] – פטור [מתשלום]... אחרים שחבלו בו, חייבים". מי שפוגע בעצמו נקרא "חובל בעצמו" והדבר אסור. עם זאת, יש גבולות והגדרות לאיסור הזה. האזהרה שלא לחבול בעצמנו חלה רק על חבלה בלי צורך מוצדק. השאלה העיקרית שנותר לנו לשקול היא: מה נחשב לצורך נחוץ?

סיכון וחבלה עצמית אינן הסוגיות היחידות. יש גם שיקולים השקפתיים. האם עלינו להחזיק בדעה שמכיוון שא-לוהים, האמן והמעצב הנעלה של בני האדם, בורא כל אדם בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ה"עיצוב מחדש" של עצמנו מהווה מעין התרסה וזלזול בשיקוליו? וכן, האם ה"רשות" שניתנה לרופא לרפא, והחובה לחפש טיפול רפואי בשעת חולי, חלות גם על ניתוחים פלסטיים?

הנושא הרביעי חל בעיקר על גברים. התורה אוסרת על גבר להתקשט בתכשיטי נשים. האיסור הזה מתרחב מעבר לבגדים עצמם, וכולל פעולות והתנהגויות שאופייניים לנשים. לדוגמא, ברוב המקרים אסור לגבר לצבוע ולהכהות את שערו הלבן כדי לשפר את הופעתו החיצונית, משום שזה נחשב להתנהגות נשית. האם גם ניתוחים פלסטיים נחשבים "נשיים"?

מגוון גישות

בשנת 1964 נשאלו הרב מרדכי יעקב ברייש, הרב מנשה קליין והרב משה פיינשטיין, לגבי ניתוחים קוסמטיים לשיפור ההופעה.

הרב מרדכי יעקב ברייש, מחבר הספר "חלקת יעקב" ופוסק ידוע בשווייץ, דן בנושא של סיכון וחבלה עצמית, כשנשאל על כך. השאלה הנידונה הייתה אם אישה רשאית לעבור ניתוח פלסטי ליישר ולהקטין את אפה, והועלתה הסיבה שהיא כדי לשפר את סיכוייה למצוא בעל מתאים9.

כנקודת פתיחה לדיונו, לגבי ההתר לנתח או להיכנס למצב מסוכן אחר אפילו כשלא מוכרחים לחלוטין לעשות זאת, הוא הביא פסיקה קודמת של הרב מסוכצ'וב בן המאה ה-19, מחבר הספר "אבני נזר". האבני נזר10 אסר לנתח ילד כדי ליישר רגל מעוותת בגלל הסיכון שבניתוח. הרב ברייש מעלה כמה טיעונים נגד פסיקה זו.

כל עוד פועל הרופא בדרך המקובלת, מצוה על הרופא לטפל אפילו בפגמים ומחלות שאינם מסכנים חיים, למרות שהוא עלול לפגוע או אפילו להרוג את החולה בשוגג11. זהו טבעו של ההיתר לרפא. מלבד זאת, התלמוד התיר הקזת דם כהליך רפואי מונע, למרות שהיה תהליך בעל סיכון מסוים. אנחנו רואים גם בבירור שלא תמיד אסור לאדם להיכנס מרצונו למצב סכנה, מכיוון שלמרות הסיכונים הכרוכים בהריון ולידה, לא מצאנו שאוסרים על נשים להביא ילדים לעולם12.

הרב ברייש טוען גם שהאוכלוסייה הכללית עוברת ניתוחים במצבים שאינם בגדר סכנת חיים, עם אחוזים נמוכים במיוחד של סיכויים לסיבוכים. לכן, הוא משתמש בפסוק "שומר פתאים ה'"13 - א-לוהים שומר על האנשים הפשוטים, ומגן מפני הסיכון הנמוך שבניתוחים. הוא פוסק שמההיבט של סיכון, מותר לבצע ניתוח פלסטי, שהוא אחת מהפעולות שהציבור הכללי רואה כבטוחה באופן סביר.

כדי להגן על טענתו שמותר לאדם לחבול בעצמו (בלי קשר לסיכון הנלווה) לשם קבלת טיפול במחלה שאינה מסכנת את חייו, מביא הרב ברייש שתי ראיות. השולחן ערוך14 מזהיר בן שלא יוציא קוץ, יקיז דם או יכרות איבר מאחד מהוריו, אפילו למטרות רפואה, שמא יעבור על האיסור החמור שלא לחבול (בלי צורך) באביו או באמו. הרב משה איסרליש, בהערותיו על השולחן ערוך, קובע שעל הילד להימנע מלעשות זאת רק אם נמצא מישהו אחר שיכול לעזור להוריו, שאם לא כן, במקרה שההורה סובל הבן צריך לבצע כל אחת מהפעולות הנ"ל. נראה ברור שהאיסור הוא רק בעניין פציעת הורה, בעוד שנושא הקזת דם או קטיעת איבר כשלעצמם, לצורך חשוב, למרות הטראומה הנלווית – לא נראה בעייתי!

ה"תוספות" קובע שאין סבל גדול מכאב רגשי, וקשה מאוד לאמוד את תחושת הסבל של הזולת כתוצאה ממום שהוא מוצא בעצמו.

הראיָה השנייה חשובה במיוחד לדיון שלנו בנושא הניתוחים הפלסטיים, בייחוד הניתוחים הקוסמטיים. התלמוד15 קובע שמותר לאדם להסיר גלדים מגופו אם הם גורמים לו סבל, אבל לא על מנת שייראה טוב יותר16. במבט ראשון נראה שזה שולל את האפשרות לניתוחים פלסטיים. עם זאת, בהתייחס לקטע זה, מעלה ה"תוספות"17 מושג שמגלה הבנה עדינה ביותר לנפש האדם. וכך כתוב שם: "ואם אין לו צער אחר אלא (מלבד) שמתבייש לֵילך בין בני אדם – שרִי (מותר), [מכיוון] שאין לך צער גדול מזה". התוספות קובע שאין סבל גדול מכאב רגשי, וקשה מאוד לאמוד את תחושת הסבל שנגרם כתוצאה ממום שהוא מוצא בעצמו.

הרב ברייש צירף את שיקול הכאב הרגשי לשיקול הקושי למצוא בן זוג, ופסק שמותר לאישה לעבור ניתוח קוסמטי.

באותה שנה, נשאל הרב משה פיינשטיין (1895-1986) את אותה השאלה. תגובתו בוחנת תחילה את הפרמטרים של איסור חובל. הוא מראה שבחיבורו "משנה תורה"18 מתאר הרמב"ם בבירור חבלה כפגיעה בזדון. הרב פיינשטיין מביא מספר דוגמאות לחבלה בלי כוונה לגרום לנזק, שנמצאו מקובלות (מותרות) בספרות הדתית היהודית19. פסיקתו הסופית מתירה ניתוח כאשר מדובר בטובתו האמיתית של הפציינט, אפילו אם אינו חולה ולא מדובר בריפוי מחלה. כתוצאה מכך, הוא התיר לאישה לעבור ניתוח קוסמטי משום שהוא נועד לרווחתה ולא ייעשה על מנת להזיק לה.

בשנת 1964, עסק הרב מנשה קליין, מחבר הספר "משנה הלכות", בשאלה של התרת ניתוחים קוסמטיים לתיקון ליקויי-פנים שפוגמים במראה של האישה, כמו אף ארוך במיוחד שגורם לה להרגיש שהיא דוחה20. הרב קליין בחן את השאלה בדרך מתוחכמת. הוא מראה שקיימים תקדימים רבים להתערבות רפואית לשם שיפור ההופעה החיצונית, כבר מימי התלמוד.

המשנה21 דנה במקרה של אדם שאירס אישה בתנאי שאין לה מום, כש"מום" מוגדר ככל ליקוי שמונע כהן מלשרת במקדש. התוספות22 קובע שאם מומה של האישה תוקן על ידי רופא לפני ארוסיה, הקידושין תופסים – כלומר, יש להם תוקף. רבים מהמומים שמשפיעים על כשירותו של הכהן הם עיוותים קוסמטיים בפנים,23 הדומים לכאלה שבגללם אנשים בימינו היו רוצים לעבור ניתוח פלסטי מקצועי. משום כך, ומשום שהתוספות מתיר לתקן את המומים האלה על ידי רופא, קובע הרב קליין שלדעתו נראה שמותר לגבר או לאישה ללכת לרופא כדי לבצע תיקונים קוסמטיים ולו אך לשיפור המראה החיצוני שלהם. הרב קליין דוחה את הדעות שניתוח פלסטי נושא סיכון כלשהו, בהתבסס על מידע שקיבל מרופאים.

בשו"ת שני24, שהודפס מייד בעקבות זה שבו עסקנו כרגע, דן הרב קליין בניתוח פלסטי ופילינג כימי לגברים, מבחינת השאלה של התנהגות נשית שאסורה על הגבר. הוא חוזר על פסיקתו הקודמת ומוסיף שפרוצדורות קוסמטיות (מינוריות) אסורות לגבר אם הן נעשות אך ורק לתוספת אסטטית, אבל האיסור אינו חל אם המום גורם לגבר מספיק מבוכה עד שהוא נמנע מאינטראקציה חברתית. הרב קליין מבהיר בחוכמה, שההבדלים בין השניים דורשים מידה רבה של יושר אינטלקטואלי.

בשנת 1967, עסק בקצרה הרב יצחק יעקב וייס (1902-1989), ראש בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר הספר "מנחת יצחק", בסוגיות החבלה והסיכון בהתייחס לניתוחים פלסטיים25. לגבי 'חבלה עצמית' הוא נוקט אותה גישה כמו הרב משה פיינשטיין, וטוען שאיסור החבלה חל רק כאשר הפציעה נעשית במטרה לגרום לנזק או קלון. הוא מדגיש שהניתוחים הקוסמטיים היו מותרים אלמלא סיכון הניתוח, שלדעתו הינו כבד משקל. הוא מתייחס לאחת התשובות הקודמות שלו26 שנכתבה למחותן שלו, הרב ברייש, אשר בה הוא אוסר ניתוח במצבים שאינם מסכני חיים. הוא מסכים גם עם הרב ברייש שאנשים שחפצים בניתוח פלסטי עלולים להיות חולים, אבל קובע שהם לא בסכנת חיים, ולכן הוא חושש להתיר ניתוח פלסטי מרצון, ומסיים את תשובתו משנת 1967 באמירה שהדבר דורש עיון נוסף.

למרות התמיכה הכללית בין גדולי ההלכה בהתרת ניתוחים שיקומיים למומים מולדים ופצעי טראומה, עומדת דעה אחת בולטת ומנוגדת, בהתייחס לניתוח קוסמטי אך ורק לשם שיפור ההופעה החיצונית.

אני ה' רופאך27

ביהדות מוטבע מאז ומעולם מתח פנימי בהתייחס לעומקו ורבדיו של ההיתר לרפא. בעוד שהתורה מעניקה לרופא סמכות ברורה לרפא מחלות, יש מחלוקת בשאלה עד לאן מתפרש ההיתר. בעוד שרוב מפרשי המקרא ופוסקי ההלכה היהודית טוענים שהתורה מעניקה סמכויות רחבות מאוד לריפוי, יש קונצנזוס שהפציינט צריך להיות חולה כדי שיהיה לרופא מותר לטפל בו, בייחוד אם הטיפול מסוכן או דורש פציעה של החולה במהלך הריפוי.

זו אחת הבעיות העיקריות שמועלות על ידי הרב אליעזר יהודה וולדנברג, מחבר "ציץ אליעזר", שו"ת רב כרכים, שחלק ניכר ממנו עוסק בסוגיות רפואיות. ראשית, הרב וולדנברג28 מתנגד לביצוע ניתוחים למי שאינו חולה או סובל
כאב29. הוא טוען שפעולות כאלה נמצאות מחוץ לגבולות הסמכות שניתנה לרופא לרפא (מכיוון שהשאלה היא האם ניתוחים קוסמטיים נכללים באמת תחת קטגוריית הריפוי). הוא מוסיף וטוען שאין לפציינט רשות לדרוש מהרופא לפצוע אותו (או אותה) למטרות תוספת יופי בלבד. ואז מעלה הרב וולדנברג את הטענה התיאולוגית שהאמן האולטימטיבי, הא-לוקים, ברא כל אדם בצלמו ודמותו (בצלם א-לוהים!), בדיוק כפי שהוא או היא אמורים להיראות, בלי שום דבר מיותר או חסר. לפיכך הוא סובר שניתוחים קוסמטיים שאינם בגלל כאב או חולי אמיתי, הם חוסר כבוד כלפי מעשה א-לוהים, ולכן אסורים.

הנימוק הסופי

הפוסק הגדול האחרון שהשמיע את דעתו בנדון, משמש סיכום הולם לדיון שלנו על הגישות השונות של ההלכה היהודית כלפי ניתוחים פלסטיים. ד"ר אברהם אברהם30 מביא את דעתו של הרב שלמה זלמן אויערבך (1910-1995), מגדולי הדור האחרון בארץ ופוסק דגול, בשאלתו של אדם שאצבעו נקטעה בתאונה.

בתגובה לאלה שאוסרים ניתוחים פלסטיים, דן הרב אויערבך בשאלה, האם ניתן לחבר מחדש איבר שנקטע, בניתוח עם הרדמה כללית, אפילו אם החולה כבר קיבל טיפול שהוציא אותו מגדר סכנת חיים. הוא פסק שהניתוח מותר בהחלט בימות השבוע31 מכיוון שהוא לא נחשב חבלה אלא תיקון וטיפול להצלת האיבר. והוא מוסיף ושואל, מדוע אם כן לאסור על מישהו לעבור ניתוח פלסטי כדי להיראות נורמלי? בשו"ת שפורסם32 כותב הרב אויערבך, שאם הניתוח נעשה כדי למנוע צער ובושה שנגרמים מפגם במראהו (כמו למשל אף גדול בהרבה מעל לנורמה) זה יהיה מותר, בהתבסס על התוספות והגמרא, מכיוון שהמטרה היא להסיר את הקלון. בכל אופן, אם הסיבה היחידה היא יופי, זה אסור.

ניתוח פלסטי שיאפשר למישהו להשיג מראה נורמלי, וחשוב מכך – לראות את עצמו כבעל מראה נורמלי - מותר.

הרב אויערבך מסכם את הקונצנזוס של רוב הפוסקים המקובלים, בפסיקה שניתוח פלסטי שיאפשר למישהו להשיג מראה נורמלי, וחשוב מכך – לראות את עצמו כבעל מראה נורמלי - מותר. לעומת זאת, כאשר ניתוח כזה מבוצע אך ורק מתוך התהדרות יש לרבנים הסתייגויות כבדות משקל. ברור אם כן, שניתוח שיקומי אמיתי, ואפילו ניתוח לשינוי מראה שגורם מבוכה לאדם – אינם עניין של התהדרות ויהירות. מובן, שכזה היה מקרה ההשתלה של הפציינטית הצרפתייה.

אנחנו יוצאים מהדיון עם מסר אנושי עוצמתי: אנחנו חייבים להתייחס בהבנה ולקבל את מציאותם של הכבלים שבהם קשרו את עצמם חלק מידידינו ומכרינו. בין אם מדובר בעינוי שבהרגשה שהם דוחים, או בתחושת חוסר הישע של ידיד פנוי שמאבד תקווה שיזכה אי פעם בבן/בת זוג ומשפחה - עלינו לחפש תמיד דרך להקל על צערם.

הערות שוליים

1. http://www.etherdome.org/Our_Stor/Our_Stor.html
2. הרב יעקובוביץ, אשר התמחה בתחום לימוד זה, נחשב בעיני רבים כאבי האתיקה היהודית הרפואית המודרנית. זאת על פי הפרסום ב-1959 של תיאורית הדוקטוראט שלו שיצאה כספר בשם "אתיקה רפואית יהודית". בפעם הראשונה עבור הציבור הכללי ועובדי השירות הרפואי, התאפשרה גישה לרוח ההשקפה היהודית על סוגיות רפואיות קריטיות, באנגלית קריאה ומובנת לכל. כפי שמתאר זאת ד"ר פרד רוזנר: ספרו של הרב יעקובוביץ שהפך לקלאסיקה, הוא המסה המקיפה הראשונה בנושא האתיקה הרפואית. הוא עוקב אחר התפתחות השקפות היהדות ודתות אחרות בבעיות מוסריות-רפואיות מימי קדם ועד לימינו אלה. הספר מלא בהפניות למקורות השונים בספרות הדתית, ההלכתית וההיסטורית. הספר כולל דיונים לגבי נושאים קלאסיים באתיקה רפואית-יהודית כגון הפלה, הפריה מלאכותית, מניעת הריון, המתת חסד, ניתוח שלאחר המוות, השבחת גזע, עיקור, טיפול בחולים בשבת ועוד. בנוסף לכך, מוקדשים כמה פרקים לרופא בהלכה היהודית – לימודיו והזכויות המיוחדות לו, רישיונותיו ואחריות חוקית, מחויבויותיו המקצועיות וקבלת עדותו. כותרתו המשנית של הספר הולמת אותו: "מחקר השוואתי והיסטורי של הגישה היהודית הדתית כלפי הרפואה וביצועיה". IMAJ 2001;3:304
3. פורסם ב The Eye, Ear, Nose and Throat Monthly, ניו יורק פברואר/מרץ 1962.
4. עמנואל יעקובוביץ, אתיקה רפואית יהודית (Jewish Medical Ethics: A Comparative and Historical Study of the Jewish Religious Attitude to Medicine and its Practice), הוצאה שנייה, הוצאת בלוך, ניו יורק 1975, עמוד 284.
5. עמנואל יעקובוביץ, נועם 6:273 (מצוטט באסיא כ' א').
6. עמנואל יעקובוביץ "רפואה ויהדות: סקירה" (Medicine and Judaism: an overview). אסיא (במהדורה האנגלית), נובמבר 1980.
7. דברים כ"ה, ג
8. בבא קמא צא ע' ב'
9. חלקת יעקב, חושן משפט ל"א
10. אבני נזר – יורה דעה שכ"א
11. הרמב"ן, תורת האדם, עניין הסכנה. ר' גם בית יוסף, יורה דעה רמא.
12. התורה אינה מצווה על הנשים להביא ילדים.
13. תהלים קטז, ו'.
14. שולחן ערוך, יורה דעה רמא, ג'.
15. שבת נ עמוד ב.
16. רש"י מפרש שעבור גבר, הסרת גלדים מסיבות אסטטיות היא התנהגות נשית הכלולה באיסור "לא ילבש".
17. שם. דיבור המתחיל "בשביל". בעלי התוספות היו קבוצה בתוך גדולי מפרשי התלמוד בימי הביניים.
18. משנה תורה, הלכות חובל ומזיק ה, א'.
19. ארבע הדוגמאות שנמנו ע"י הרב פיינשטיין הן:
א. ספר מלכים א' פרק כ' פס' לה-לו, גבר נענש על שסירב להכות בנביא. דיון על האירוע מובא גם בסנהדרין פט.
ב. בבא קמא צא, עמוד ב, מתאר שרב חסדא הרים את שולי שמלתו כאשר עבר דרך קוצים כדי שרגליו יישרטו, אבל בגדיו לא ייבלו. הוא הסביר שרגליו יירפאו מעצמן, אבל בגדיו לא.
ג. סנהדרין פד עמוד ב, דן בהיתר לעשות הקזת דם לאב כשאין ברירה אחרת בהתבסס על המצווה "ואהבת לרעך כמוך". הרב פיינשטיין מסביר שאנחנו לומדים מכאן שמותר לאדם לפצוע את חברו אם מדובר בפציעה כזאת שאדם נורמלי היה רוצה שאחרים יעשו אותה לו, לדוגמא, הקזת דם. התלמוד אפילו לא רומז שבהקזת הדם עצמה יש בעייתיות מבחינה הלכתית, רק שהאדם צריך להיזהר כאשר הוא עושה זאת לאחד מהוריו. פציעה כחלק מטיפול רפואי מותרת והיא נחשבת לחבלה רק כאשר הכוונה היא לפצוע לשם פגיעה או כדי לגרום בושה למישהו.
ד. משנה בכורות ז', ו' (ובגמרא דף מה ע' א'), עוסקת באדם שמסיר אצבע מיותרת מידו בלי שום הזכרה לכך שניתוח אסור.
20. משנה הלכות ד, רמו.
21. כתובות עב ע' ב'.
22. כתובות עד.
23. ברכות ומשנה תורה, בית המקדש ח'.
24. משנה הלכות ד', רמז.
25. מנחת יצחק ו', קה.
26. מנחת יצחק א', כח.
27. שמות ט"ו, כו.
28. שו"ת ציץ אליעזר, י"א, מא.
29. ר' שו"ת ציץ אליעזר, י"ב, מג, שם פוסק הרב וולדנברג שניתוח-בחירה אמיתי אסור תמיד.
30. נשמת אברהם, יורה דעה ע' 62, הוצאת מסורה (בגירסה האנגלית).
31. בשבת וביום טוב זה אסור משום שקיימת רק סכנת איבר, שלמענה לא עוברים על מצוות התורה. שם.
32. מנחת שלמה – תנינא, פ"ו, ג', מובא בנשמת אברהם שם.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן