לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




טרי שיאבו - הדילמה המוסרית

טרי שיאבו - הדילמה המוסרית

גרימת מותה של טרי שיאבו על ידי ניתוקה מצינורית ההזנה, עומד בסתירה לערך העליון שהיהדות מייחסת לחיים.

מאת

כעת, לאחר מותה של טרי שיאבו, ראוי לחזור ולבחון את הדילמה המוסרית שעומדת מאחורי "המתות החסד". סיפורה הכואב של טרי שיאבו בפלורידה, אשר נותקה בהוראת השופט מצינורית ההזנה ששמרה על חייה, נובע מתוך מציאות החיים המודרניים. ההתפתחות הטכנולוגית של העשורים האחרונים, הביאה לכך שחולים – שבעבר היו מתים בשלבים מוקדמים של מחלותיהם, ולרוב בסביבה הנוחה יחסית של בתיהם – מוחזקים כעת בחיים, בבתי החולים, לזמן הרבה יותר ממושך, כשלעיתים קרובות הם סובלים מכאבים מייסרים.

הדיון בנוגע לטיפול הרפואי המוענק לחולים במחלות חשוכות מרפא, אינו עוסק רק בסבל האנושי. העלויות מרקיעות השחקים ובייחוד עלות הטיפולים המושקעים בששת חודשי החיים האחרונים, הובילו להשמעת קולות, הקוראים להגביל את הטיפולים "העקרים". היום, כששיטות הטיפול כמעט ואינן מוגבלות, ולעומתן המשאבים הכלכליים מוגבלים, החברה לא יכולה להרשות לעצמה לספק טיפולים "חסרי תועלת" לחולים שלא יחלימו.

בדיון המוסרי הכללי, מחליפים לעיתים קרובות בין "טיפול חסר טעם" ל"חיים חסרי טעם". על פי התורה, לכל רגע בחיים ישנו ערך בלתי ניתן לשיעור! החיים עצמם אף פעם אינם חסרי תועלת! הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, מגדולי הפוסקים, מציין, שאין לנו שום קנה מידה שמסוגל לבדוק מהו ערך החיים. עד כדי כך, שאנו מצווים לחלל את השבת אפילו כדי להציל זקן שוטה, שאינו מסוגל לקיים שום מצווה!1 ההחלטה אילו חיים אינם "שווים", וממילא לא כדאי להשקיע כדי לשמור על המשך קיומם, נמצאת הרחק מעבר לתחום שיפוטנו2.

במדינות רבות, הנוהל התקין דורש לתת לחולה למלא טפסים, בהם הוא מביע את רצונו הרפואי במקרה שיגיע למצב בו לא יוכל לבטא את רצונותיו. ההנחיות המוקדמות שניתנות על ידי הפציינט, כוללות גם אפשרות להעברת סמכות חוקית לאדם אחר, שיקבל עבורו החלטות רפואיות, במקרה שהוא לא יוכל לעשות זאת בעצמו.

למרות שהיהדות אינה מעודדת את ההתפשטות של אותן "הנחיות מוקדמות" וייפויי הכוח, היא מתמודדת עם המציאות העכשווית. כך נוצר מצב, שבו אותם טפסים כוללים גם אפשרות לבחור למלא אחר ההלכה היהודית, בכל סוגיה הקשורה לסיום החיים. הויכוח הישיר ביותר בנוגע למסמכים האלה, הוא הקביעה, שאם החולה לא ציין את החלטותיו במסמך, מישהו אחר יעשה זאת במקומו; ואותו מישהו עלול להיות אדם, שהחלטותיו לא היו מקובלות על החולה.

טיפול עקר על פי ההלכה

ערכם הרב של החיים, לא אומר בהכרח שחובה לטפל בכל חולה, בכל מצב. ברור לנו, שבמקרים מסוימים נראה, כי מוות עדיף על חיים מתוך כאב בלתי נסבל3. על פי הרב אויערבך, מותר להתפלל למותו של חולה סופני,4 שסובל מכאבים עזים, אבל לעולם אסור לנו לעשות שום דבר כדי לזרז את מותו. הוא מוסיף ומציין, שלעיתים אי עשייה, היא הגישה הטובה ביותר כאשר החיים קשים מנשוא5. למרות שאנו מחויבים להעניק טיפול ואפילו לחולה אנוש, בכל זאת נמצא מקור בהלכה, המאפשר לחולה לסרב לטיפול במצבים סופניים, בייחוד כאשר הוא נתון בכאבים עזים6. על פי הרב משה פיינשטיין, זכותו של חולה סופני הסובל מכאבים עזים, לסרב לקבל טיפול, אפילו במקרה שמדובר במחלה הניתנת לריפוי (כמו דלקת ריאות לחולה סרטן, למשל). אם החולה מעדיף למות, אומר הרב פיינשטיין, אז אין לבצע שום פעולה שתאריך את התהליך המוביל למותו.

דוגמא לטיפול עקר, הנו כל טיפול שלא יחזיר את המצב לאחור, גם אם הוא פועל בהצלחה.

סוגיית ה"טיפולים העקרים" נדונה בהרחבה בהלכה היהודית7. דוגמא לטיפול עקר, הנו כל טיפול שלא יחזיר את המצב לאחור, גם אם הוא פועל בהצלחה. החייאה של אדם שליבו הפסיק לפעום – לא משום שעבר התקפת לב, אלא בגלל שהגיע לנקודה שבה הגוף אינו מסוגל להחזיק יותר בחיים – היא בהחלט חסרת טעם, וניתן לוותר עליה8. אולי אפשר להחיות את החולה, אבל סביר מאוד שבתוך זמן קצר שוב יפסיק הלב לפעום.

זאת בניגוד לביצוע החייאה באדם בריא באופן כללי, שמפתח אי סדירות בקצב הלב, הגורמת למוות פתאומי. במקרה זה, אם ההחייאה מצליחה, יוכלו לטפל בהפרעות הקצב והאדם יוכל להמשיך לחיות שנים ארוכות. אין צורך להוסיף שחייבים להחיות את האדם במקרה השני, משום שהטיפול מועיל ולעיתים אפילו מרפא.

על ערש דווי

בנוסף, חוץ מההיבט של חוסר התועלת, במקרה של החולה הראשון, ההתערבות אסורה על פי ההלכה מדין "גוסס". חולה שעומד למות ואין שום רפואה שיכולה לעזור לו, וללא ספק המוות צפוי להגיע תוך שלושה ימים, אסור להתערב בכלל, וצריך להניח לו למות9. המשנה משווה את חייו של הגוסס לשלהבת עמומה, שעלולה לדעוך אפילו אם יזיזו אותה בעדינות10.

מעניין לציין, שאסור לגעת בגוסס כלל, אלא לשם שיפור הרגשתו11.

מעניין לציין, שאסור לגעת בגוסס כלל, אלא לשם שיפור הרגשתו11. כלומר, כאשר חולה עומד למות, אסור למדוד לו חום, לבדוק את הדופק או לחץ הדם שלו, וכמובן לא לקחת ממנו בדיקות דם, אלא אם על פי תוצאות הבדיקות הוא יוכל לקבל טיפול מרפא, או שתהיה אפשרות להקל על הרגשתו12. בנסיבות כאלה, הרופא יכול לנמק את סירובו לספק "טיפול עקר", בהלכה היהודית.

סירובו של החולה הסופני לקבל טיפול

צורה שנייה של טיפול עקר, קשורה בטיפול שצפוי לא להצליח. דוגמא לכך תהיה חולה סרטן, מסוג שאינו מגיב לכימותרפיה רגילה. הרופא עשוי להציע כימותרפיה מסוג שונה, אבל, על פי הרב משה פיינשטיין, אם החולה סובל מכאבים עזים והתרופה לא מוכחת כאפקטיבית, החולה רשאי לסרב להצעתו של הרופא לטיפול "עקר" שיאריך את החיים, בלי סיכוי סביר להחלמה או להקלה על הכאב13.

הרב פיינשטיין מרחיק וקובע שבמצב כזה אסור לטפל בחולה, אלא אם קיים סיכוי לריפויו או להקלה על כאביו14. הרב שלמה זלמן אויערבך כותב שבעוד שאנחנו לא יכולים להכריח את החולה לקבל את הטיפול, אבל צריך לעודד אותו לקבל את הטיפול, בגלל ערכם הרב של החיים, אפילו כשהם מלווים בכאב עז15. למרות זאת, זהו המקרה שבו החולה רשאי, מבחינה הלכתית, לסרב לטיפול העקר.

מחלה סופנית, ומחלה שאינה סופנית

חשוב לציין שההלכה היהודית מבחינה בהחלט בין מחלה סופנית לבין מחלה שגורמת לנסיגה הדרגתית (הבחנה שלרוב מתעלמים ממנה בדיונים אתיים חילוניים).

על פי ההלכה היהודית, מחלה חשוכת מרפא, שסביר שתגרום למותו של החולה בתוך שנה אחת נחשבת כמחלה סופנית. מצבו של חולה במחלה כזאת נקרא "חיי שעה"16, אדם שחייו קצובים. מצבו של מי שצפוי שיחיה יותר משנה נחשב כ"חיי עולם" – אדם שחייו נחשבים נצחיים במובן שתוחלת החיים שלהם אינה מוגדרת ואינה מוגבלת.

כך, על פי ההלכה, מצב מתמשך של חיי "צמח", וחולי אלצהיימר, לא נחשבים 'מצבים סופניים' בפני עצמם, למרות העובדה שהמחלות מתפתחות, בלתי הפיכות, ובסופו של דבר יגרמו למותו של החולה. ההלכה עומדת על זה שלחולה שסובל מהמחלות האלה מגיע אותו ספקטרום רחב של טיפולים שניתנים לכל חולה אחר. הם אינם "סופניים" (עד לשלבים הסופיים ביותר במחלותיהם) וחייבים להעניק להם את מלוא הטיפול למרות "חוסר התועלת" של חייהם.

המקרה של טרי שיאבו

בואו ניקח לדוגמא את המקרה של טרי שיאבו. היא לא הייתה מתה מבחינה מוחית, וגם לא חולה סופנית. היה לה נזק מוחי, והיא המשיכה להתקיים במצב קבוע של "צמח", כשכל הפונקציות הגופניות שלה פועלות בצורה נורמאלית, אבל ללא יכולת לתקשר בצורה משמעותית עם העולם החיצוני (למרות שהוריה טענו שהיא הגיבה באופן מינימאלי לנוכחותם ולגירוים חיצוניים אחרים).

הפגיעה שלה הייתה שכלית, והיהדות אינה מכירה באיזושהי פחיתות בזכותו של אדם הלוקה בשכלו לקבל טיפול, לעומת זכויותיו של הבריא בשכלו.

המניעים של אלה שעמדו מאחורי הדרישה לנתק את טרי שיאבו מצינורית ההזנה, עומדים בסתירה לגישה היהודית שמעניקה ערך עליון לחיים. בעוד שהיהדות מתייחסת לאיכות החיים בנסיבות מסוימות (כמו במקרה של חולה סופני שנתון בכאבים עזים כמפורט לעיל), היא לא מתירה "המתת חסד" בשום מקרה. סילוק צינורית ההזנה מחולה שהליקוי היחיד שלה הוא קוגנטיבי, היא פשוט רצח!

אנחנו חייבים לשאול את עצמנו ממה נובע הכאב שאנו חשים למראה אנשים בעלי ליקויים שכליים כמו טרי שיאבו. האם הכאב שאנו חשים הוא כאבה של טרי, או שזה הכאב שלנו. גם אם אנחנו סובלים מצפייה בסרטים על אנשים בעלי פגיעות מוחיות קשות, ייתכן שאלו הן המחשבות האישיות שלנו על 'חיים בלי הכרה', שדוחפים אותנו להשליך את הכאב על הקרבנות, שייתכן שאינם סובלים בכלל.

בנוסף, במקרה של טרי שיאבו, ניתנה לבעלה הסמכות המשפטית לקבוע מה יעלה בגורלה. לצערנו, קשה להיות בטוחים שהחלטותיו הן הטובות ביותר בשבילה. בפרט משום שהוא יותר מידי 'נוגע בדבר', ומותה עשוי לסייע לו הן מבחינה כלכלית, והן מבחינה אישית.

המפתח לנתח כל מצב הוא להבין שמוסר נכון מתחיל בעובדות נכונות. האדם צריך להציג בפני הפוסק את הערכת המצב המדויקת, הכנה והשלמה של החולה. רק אז תוכל להיקבע החלטה הלכתית מתאימה ומוסרית.

הערות שוליים

  1. הרב שלמה זלמן אויערבך, תשובה לגבי חולה קשה, הלכה ורפואה, כרך ג'.
  2. הרב שלמה זלמן אויערבך, טיפול בגוסס, הלכה ורפואה כרך ב'. אדם אינו אדון על גופו לוותר אפילו על רגע אחד.
  3. ערוך השולחן, יורה דעה של"ט, א': "ואע"פ שאנו רואים שמצטער הרבה בגסיסתו, וטוב לו המוות, מכל מקום אסור לנו לעשות דבר לקרב מיתתו. והעולם ומלואו של הקב"ה, וכך רצונו יתברך".
  4. ר"ן, נדרים מ, עמוד א'.
  5. אויערבך, שם.
  6. הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, חושן משפט 2, כרך ז', סימן ע"ד
  7. ד"ר דניאל אייזנברג " Futility of Treatment", רמב"ם: רפואה בעולם היהודי כרך 2 מספר 3, סתיו 1996
  8. נשמת אברהם, יורה דעה, סימן של"ט, סעיף קטן 4.
  9. שולחן ערוך, יורה דעה של"ט, א'.
  10. שבת קנא עמוד ב' ושמחות Smachos א', ד'.
  11. אגרות משה, חושן משפט ב' כרך ז' סימן עג, ג'
  12. דעתו של הרב אויערבך בד"ר אברהם ס. The Comprehensive Guide to Medical Halacha מהדורה מתוקנת, פרק 38, 1996, ונשמת אברהם, יורה דעה סימן של"ט, סעיף קטן ג'.
  13. איגרות משה, חושן משפט ב', כרך ז' סימן ע"ג, א'.
  14. איגרות משה, חושן משפט ב', כרך ז' סימן ע"ד, א'.
  15. טיפול בגוסס, הלכה ורפואה כרך ב' ע' 131, שצריך להשתדל מאוד לשכנע את החולה שעדיף רגע אחד של תשובה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.
  16. הרב משה פיינשטיין, איגרות משה, חושן משפט ב', כרך ז', סימן ע"ה,א'.

End of Life Issues in Halacha English Bibliography

Abraham, Abraham S.: The Comprehensive Guide to Medical Halacha, revised edition, Feldheim Publishers, 1996

Angel, Rabbi Marc D.: Halacha and Hospice. Journal of Halacha and Contemporary Society XII: 17-26, 1986

Berman, Rabbi Anshel: From the Legacy of Rav Moshe Feinstein, z"l.. Journal of Halacha and Contemporary Society XIII: 5-19, 1987

Bleich, Rabbi J. David: Judaism and Healing: Halakhic Perspectives, Ktav Publishing House, Inc. 1981

Friedman, Dr. Fred: The Chronic Vegetative Patient: A Torah Perspective. Journal of Halacha and Contemporary Society XXVI: 88-109, 1993

Herring, Rabbi Basil F.: Euthanasia. Jewish Ethics and Halakhah for Our Time, Ktav Publishing House, Inc. Yeshiva University Press, 67-90.

Ifrah, Rabbi A. Jeff: The Living Will. Journal of Halacha and Contemporary Society XXIV: 121-152, 1992

Jakobovits, Rabbi Immanuel, The Dying and Their Treatment, Jewish Medical Ethics, Bloch Publishing Company, 119-125, 1975

Rosner, Dr. Fred: Jewish Perspectives On Issues of Death and Dying. Journal of Halacha and Contemporary Society XI: 50-69, 1986

Rosner, Dr. Fred and Rabbi Moshe D. Tendler: Death and Dying, Practical Medical Halacha, Third Revised Edition, Association of Orthodox Jewish Scientists, Ktav Publishing House.

Rosner, Dr. Fred: Rationing of Medical Care: The Jewish View. Journal of Halacha and Contemporary Society VI: 21-32, 1983

Rosner, Dr. Fred: Rabbi Moshe Feinstein on the Treatment of the Terminally Ill, Modern Medicine and Jewish Ethics, Ktav Publishing House, Inc. Yeshiva University Press, 233-246, 1991

Schostak, Rabbi Zev: Ethical Guidelines for Treatment of the Dying Elderly. Journal of Halacha and Contemporary Society XXII: 62-86, 1991

Steinberg, Dr. Avraham: On Death and Dying. A Concise Response: Jewish Medical Law, Beit-Shamai Publications, Inc., 148-154, 1989

Weiner, Rabbi Yaakov: Ye Shall Surely Heal: Medical Ethics From a Halachic Perspective, Jerusalem Center For Research, 1995

Zwiebel, Chaim Dovid: A Matter of Life and Death: Organ Transplants and the New RCA "Health Care Proxy". The Jewish Observer, Summer 1991: 11-14

A Matter of Life and Death-- Revisited. The Jewish Observer, October, 1991: 11-22 (Letters of response by Rabbi Moshe D. Tendler, Dr. Yoel Jacobovits, and Chaim Dovid Zwiebel)

3/4/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) סוקרטס, 30/10/2010 16:19

החיים כערך עליון ביהדות??

אם החיים הם ערך עליון כיצד זה שמתירים לרצוח? למשל, הסנהדרין התירה סקילה למוות אישה נואפת! הדר' הנכבד טוען ש"מוסר נכון מתחיל בעובדות נכונות", נניח שעובדתית האשה נואפת, האם פועל יוצא מכך שסקילתה נכונה מוסרית? הרי אין קשר בכלל בין תאור עובדתי לאשר ראוי שיהיה. הרי עובדות מציינות בעיקרון מציאות מסויימת, ואילו אשר ראוי להיעשות, מציין ערכיות. והרי ידוע כי אותו ערך עצמו מקבל ביטוי שונה בחברות שונות, ולעיתים אף מנוגד.

(3) טלי, 7/4/2005 05:18

תודה על המאמר המאלף

מאמריך מרתקים ומחכימים. תודה!

(2) יעל, 5/4/2005 12:56

נושא קשה וכאוב.

ראיתי פעם סרט דקומנטרי על הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה שרצו ל"טהר" את העולם לא רק מיהודים ומצוענים אלא גם מאנשים {בני עמם} עם פיגור שכלי , נכים וחולי רוח. והם רצחו לא מעט בני אדם "העונים" לקטגוריות האלה. הם רצו חברה "בריאה" יפה ו"מועילה". לא היה מקום לחולים ונזקקים ברמה זו או אחרת. מבלי להכנס לפילוסופיה של עולם ללא חסד {יבנה} - הרי שאת הרעיון הזה לקחו כבר אז גם ההולנדים והבלגים ש"מטהרים" את ארצם מתינוקות עם פיגור ונכות קשה. פגים בעלי פיגור ועוד ועוד . הם קוראים לזה המתת חסד. ו"למה שיגדל לסבל?" .
בנוסף למה שכותב המאמר מזכיר -ומעבר לצד ההלכתי - היהדות מאמינה שכל יצור חי ונושם נולד לשם מטרה. אולי לתיקון. יש לו תפקיד בעולם והוא בא לעשות אותו. ללא "הסבל" ואם מנתקים אותו ממכשירים - הרי שהוא "פיספס" את מטרת בואו לעולם. אולי נגרם סבל לנשמה? הענין הוא שאנחנו לא יודעים ואנחנו בהחלט מתערבים ביד השם.
וכך מתערבבים החלטות מוסריות אחת בשניה
{סבל החולה מול סבל המטפל בו]. מלבד זה - החלטות שהחולה החליט בעודו בהכרה מלאה ובמצב כשיר- יכולות להשתנות אצלו כשהוא במצב אחר אבל הוא לא יכל לספר.
חומר למחשבה.

(1) רונית, 4/4/2005 14:30

מאמר מאיר עיניים.

ישר כח גדול.
מאד מצא חן בעיניי

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub