לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




דילמה מוסרית: עד כמה חייבים הרופאים לסכן את חייהם בכדי לטפל בחולים?

דילמה מוסרית: עד כמה חייבים הרופאים לסכן את חייהם בכדי לטפל בחולים?

עם התפשטות מגפות כגון ה"סארס" וה"איידס" בעולם, מתעוררת שוב השאלה המוסרית, עד כמה חייבים רופאים לסכן את חייהם כדי לטפל בחולים שלהם?

מאת

הערה: מאמר זה מעלה נקודות למחשבה ואין בו משום פסיקת הלכה. בכל מקרה מעשי יש להתייעץ עם רב מוסמך.

רופאים מטפלים במחלות מדבקות כבר מאות בשנים. כתוצאה מכך, מחיר הדמים במקצוע הרפואה, היה תמיד גבוה בעת מגפה. מה מלמדת אותנו התורה, על חובת הרופא לטפל בחולה כאשר היא נשקלת כנגד האיסור לסכן את חיי עצמו?

השאלה הפכה אקטואלית במיוחד, עם התפשטות מגפת ה"סארס" (תסמונת חריפה של דרכי הנשימה). העולם כולו היה אחוז חרדה. מטוסים עוכבו, ועידות רפואיות בוטלו ושגרירויות צמצמו את כוח האדם למינימום ההכרחי. התגובה בהחלט היתה מובנת לאור העובדה המצערת, כי הרופא שאבחן לראשונה את מגפת ה"סארס", נפטר גם הוא לאחר שנדבק ממנה.

יחד עם זאת, עלינו להבחין בין הסיכון הממשי לבין ההיסטריה המתחוללת. בעוד על פי העדכון האחרון של ארגון הבריאות העולמי, גרם ה"סארס" למותם של כ- 800 איש והפיל למשכב 8,400 נוספים, גורמת ה"שפעת" למותם של בין 250,000 ל- 500,000 איש מדי שנה, בעולם כולו! אפילו בארצות-הברית, בה זוכה האוכלוסייה למערכות חיסונים וטיפול רפואי מתקדמים, קוטלת השפעת לפחות 36,000 איש מדי שנה בשנה!

רק על מנת לסבר את האוזן נציין, כי מגפת ה"שפעת הספרדית", של שנת 1918 גרמה למותם של בין 40 ל-50 מיליון איש ברחבי העולם, מרביתם אנשים בריאים וצעירים! כשמגיפות ה"שפעת האסיאתית" ו"שפעת הונג קונג" של 1956-1957 ו- 1967-1968קטלו יחדיו 4.5 מיליון אנשים!

מגיפת האיידס

לא מקובל שרופא יסרב לטפל בחולי שפעת בגלל חשש שהוא עצמו ידבק. איידס לעומת זאת מהווה דוגמא להתייחסות שונה, המתבטאת בקריאה להכניס את החולים להסגר או בסירוב לטפל בהם, וזאת למרות העובדה, שהסיכון להידבק בנגיף על ידי מגע מקרי לא קיים למעשה.

מה אם כן הסיבה לנכונות שאנו מוצאים אצל הרופאים, לטפל בחולים אלו ועד כמה מותר להם לסכן את חייהם לשם כך?

מרכזי הפיקוח על מחלות בארה"ב דווחו בשנת 2001 כי ידוע להם על 57 עובדי בריאות בארה"ב, שנתגלה אצלם נגיף ה-HIV בעקבות חשיפה תעסוקתית למחטים נגועות, לעומת 137 מקרים אחרים של הדבקות בנגיף, אשר דווחו כנפגעים מחשיפה תעסוקתית, אבל לא כנפגעי מחטים. באופן כללי, מדובר עדיין במספר זניח של אירועים, בהתחשב בשכיחות המחלה ובעובדה שהנגיף התגלה לפני 25 שנים כמעט.

אף על פי כן, בשלבים המוקדמים של מגפת האיידס, לפני שהייה ברור אופן ההדבקה, הייתה הדאגה מפני סיכון עצמי לגיטימית עבור עובדי מערכת הבריאות. מהי אם כן בכל זאת הסיבה, לנכונות שאנו מוצאים אצל הרופאים לטפל בחולים אלו, ועד כמה מותר להם לסכן את חייהם לשם כך?

בין הפטיש לסדן

התורה מטילה על הרופא חובה לרפא את חוליו. להוציא נסיבות מקילות, חייב הרופא על פי ההלכה (כמו כל אדם המסוגל להציל ממות אדם המצוי בהישג ידו) לטפל בחולה. אנו חייבים אפוא ללמוד מה דעת הפוסקים בשאלה, עד היכן מגיעה חובה זו והאם מוטל על הרופא לסכן את חייו כדי לטפל בחולה שלקה במחלה מדבקת ומסוכנת?

אם כך הדבר, מוצא עצמו הרופא בין הפטיש לסדן. בעוד הוא מחויב לרפא, הוא גם מצווה לשמור בקפדנות יתירה על בריאותו שלו: כאמור "ונשמרתם לנפשותיכם". רופא חייב אם כן להתמודד עם השאלה: האם וכמה מותר לו לחשוף עצמו ל"ספק סכנה" כדי להציל מישהו אחר מסכנה ודאית? הדרך בה מטפלים המקורות היהודיים בשאלה זו, היא הנושא הנדון במאמר זה.

החובה להציל חיים

התלמוד1 מלמד אותנו, על החובה הבסיסית להציל את חיי הזולת מסכנה, כמצווה מהתורה:

"מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באים עליו, שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך' [ויקרא יט:טז]".

על פי הרמב"ם2 פסוק זה הוא מצות "עשה" מן התורה – להציל את רעך גם במחיר זמנך, כספך ואפילו גופך. השאלה המתבקשת היא, האם צריך לקיים מצווה זו גם במחיר סיכון חיי המציל. התלמוד הירושלמי פוסק שאדם חייב לסכן את חייו רק כאשר מדובר בספק סכנה, אבל הלכה למעשה, אף פוסק הלכה, כולל ה"שולחן ערוך" לא מפרש זאת לפסיקה מחייבת.

האם עלי לסכן את חיי כדי להציל את הזולת?

בין ראשוני הפוסקים שעסקו בסוגיה זו, היה רבי דוד בן שלמה אבן זמרה, הידוע יותר בכינויו – הרדב"ז. הוא חי בצפת במאה ה-16, בתקופת רבי יוסף קארו, בעל ה"שולחן ערוך" שהיה אף הוא תושב העיר . הרדב"ז3 נשאל שאלה מצמררת:

מה צריך לעשות אם ממונה מטעם השלטון אומר ליהודי: "הנח לי לקטוע אחד מאבריך בצורה שלא תגרום למותך, או שאהרוג את חברך!"

לאחר שהביא מספר ראיות, הוא פוסק, שגם אם קיים רק ספק סכנת מוות, אזי מי שיסכים לאבד אחד מאבריו במקרה כזה הוא "חסיד שוטה" – כלומר אדם החורג בהרבה מחובתו, בהתבסס על פרשנות דתית מסולפת.

גם אם קיים רק ספק סכנת מוות, אזי מי שיסכים לאבד אחד מאבריו במקרה כזה הוא "חסיד שוטה".

בתשובה נוספת, מאיר הרדב"ז היבטים נוספים בסוגיה זו. הוא כותב שאדם מחויב להציל את רעהו רק כאשר אין נשקפת סכנה לו עצמו. דוגמא להצלה מסוג זה היא להעיר אדם הישן מתחת לקיר נטוי או לנדב מידע שיש בו כדי להציל את חיי הזולת.

יחד עם זאת, אדם חייב להציל את רעהו אפילו כאשר יש "ספק סכנה" לעצמו. למשל, אם הוא רואה את רעהו טובע בים או מותקף על ידי שודדים או חיה רעה – כולם מקרים הכרוכים בסכנה אפשרית – מכל מקום, הוא בכל זאת חייב להציל את רעהו.

והרי יש כאן כביכול סתירה בין שתי הפסיקות. אם כן, כיצד 'סתירה' זו מיושבת?

הרב עובדיה יוסף4 מסביר, כי תשובת הרדב"ז הראשונה, בה אדם המסכן את עצמו כדי להציל את הזולת ונקרא "חסיד שוטה", מתייחסת למקרה בו הסתברות הסכנה היא 50% או יותר. התשובה השניה מתייחסת למקרה בו ההסתברות נמוכה יותר.

למצוא את האיזון הנכון

רבי ישראל מאיר הכהן (הידוע כ"החפץ חיים"), פוסק בספר ההלכה "משנה ברורה"5, שאדם לא צריך לסכן את חייו כדי להציל אחרים, באם קיימת סכנה מוחשית לעצמו ואפילו "ספק סכנה". יחד עם זאת, הוא מצטט פסיקות קודמות שעל פיהן באם קיימת רק "שאלה של סכנה", חייב המציל לעשות הערכת מצב, כדי להחליט האם קיימת סכנה ממשית במעשה ההצלה ולא להפריז בה.

מבלי לנסות ולפסוק הלכה, אלא כאשר דנים בדבר על בסיס השקפתי בלבד, יתכן וניתן למצוא במקורות חילוק מהותי בין "ספק סכנה" ובין סכנה ודאית.

סכנת חיים היא ללא ספק מצב של סכנה ודאית, לעומת מצב של "ספק סכנה" בו רק תיתכן אפשרות של סכנת חיים. לדוגמא, אתה עומד על חוף מבטחים ובמרחק לא רב ממך אוניה עמוסת נוסעים מתחילה לטבוע. באם תשחה לאוניה יש סיכוי סביר שתציל מישהו מטביעה. במקרה זה, סכנה ודאית תתבטא בהמצאות כרישים במים, בעוד "ספק סכנה" תתבטא רק באפשרות להמצאות כרישים במים.

במקרה כזה, חייב אדם לעשות הערכת מצב נכונה לאפשרות של המצאות כרישים במים, כדי להחליט להציל חיי אדם (אם הוא יודע לשחות כמובן). באם אפשרות כזאת היא קלושה ביותר, דומה שההלכה היהודית טוענת, שאסור לאדם להביא בחשבון סיכון מאד לא סביר כתירוץ להימנע מהצלה.

השלכות מעשיות

אם ננסה לבחון את המקורות בעצמנו, (וכאמור במקרה של שאלה מעשית יש לפנות לרב מוסמך) נראה לכאורה שההשלכות המעשיות של הפסיקות אותן צטטנו הן כי הרופא חייב להפגין יושר אינטלקטואלי בכל מקרה של טיפול בחולה בעל מחלה מדבקת.

אם הסיכון לרופא גדול מאד, הוא יהיה שוטה אם יסכן את חייו. מצד שני, אם הסיכון לעצמו קטן ביותר, אין הצדקה לסירוב לטפל בחולה המסוכן. אם אדם רוצה ל"הציל" מישהו השרוי בסכנה מזערית, אין הוא רשאי לקחת שום סיכון על עצמו. מצד שני, אם ספינה עם נוסעים שאינם יודעים לשחות טובעת ואדם הוא מציל מוסמך, הוא מחויב ליטול על עצמו את הסכנה המזערית הכרוכה בהצלת הטובעים.

ברור, שכאשר מחשבים את הסיכון לרופא, מניחים שהוא ינקוט בכל אמצעי הזהירות המתבקשים בעת הטיפול בחולה. במקרה של האיידס למשל, כאשר ידוע לנו שהסיכון לרופא המטפל הוא מזערי, קיים בסיס מועט ביותר לסרב לטפל בחולה. דומה כי החובה לטפל, כאשר קיימת סכנה מזערית, מבוססת על הרעיון של "שומר פתאים ה'"6, כלומר, אלוקים משגיח על האנשים התמימים כאשר הם מבצעים את תפקידם.

על הרופא להעריך, האם הסיכון בטיפול בחולה, עולה על רמת הסיכון שהוא בדרך כלל מוכן לקחת בפרקטיקה הרגילה שלו ובודאי לא לערב בשיקוליו, דעות קדומות או רגשות סובייקטיביים.

עד שמומחי הרפואה לא יוכלו להיות בטוחים שקיימת דרך בטוחה יחסית לטפל בחולי ה"סארס", יש לכאורה הצדקה לסירוב לטפל בהם.

לכן, עד שמומחי הרפואה לא יוכלו להיות בטוחים שקיימת דרך בטוחה יחסית לטפל בחולי ה"סארס", יש לכאורה הצדקה לסירוב לטפל בהם.

דוגמא לפסיקה הלכתית בנושא7 , התקבלה ע"י הרב זילברשטיין, גדול הפוסקים בן זמננו. הרב נשאל לגבי רופאה בתחילת הריונה, שנדרשה לטפל בחולה עם אבעבועות גרמניות. כאשר מגע עם החולה העמיד אותה בפני סכנה של 50% הדבקה, עם סיכון גבוה למום בעובר, הפלה, או לידת עובר מת. הרב זילברשטיין פסק, שבגלל הסכנות הפוטנציאליות לרופאה אין היא חייבת לטפל בחולה.

במבט לאחור מתעוררת שאלה דומה בהקשר להתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר, על בנייני התאומים במנהטן. מאות שוטרים וכבאים קיפדו את חייהם בניסיון להציל את הלכודים במגדלים. הם לא היו מודעים לסיכון העצום שנטלו על עצמם כאשר נכנסו למגדלים, בגלל הנסיבות יוצאות הדופן. על פי ההלכה היהודית, באם היו יודעים שקיימת סבירות גבוהה שהמגדלים יקרסו, אסור היה להם להיכנס. הדבר נכון חרף מרחב הפעולה הגדול יחסית שניתן להם על ידי ההלכה לסכן את חייהם, הנובע מן האופי המהותי, המסוכן, של סוג עבודתם הכרוכה בהצלת חיים.

הסוגיה באם מותר או אסור לאדם לתרום כליה נדונה באופן דומה, כאשר הדעות נעות בין הגדרת דבר זה כמידת חסידות (התעלות גדולה מעבר לאנוכיות) עד כנוי התורם "חסיד שוטה"! רוב פוסקי ההלכה אוחזים בדעה הראשונה, מכיוון שהסיכון לתורם קטן באופן משמעותי8. בכל אופן, ברור שאדם לא חייב לתרום כליה, אפילו כדי להציל את חיי הזולת, מאחר וקיים סיכון מוות קטן לעצמו, כתוצאה מן ההרדמה, הניתוח, ובגלל הסיכונים הקטנים הכרוכים בחיים עם כליה אחת בלבד. מעניין יחד עם זאת לציין, שהרב אלישיב, גם הוא מגדולי הפוסקים כיום, פוסק שאדם כן חייב לסבול כאב וייסורים כדי להציל את חיי רעהו9.

המקרה המיוחד של מגיפות

הסוגיה של כניסה למצב סכנה נדונה באריכות בתלמוד ובמפרשים10. התלמוד מלמד שכאשר אדם מכניס עצמו לסכנה, נבחנים אז מעשיו בשמים כדי לראות האם הוא זכאי להינצל. זאת הסיבה שאסור לאדם להכניס עצמו לסכנה ללא צורך. צריך להבחין בין סכנה קיימת כבר (שחיה במים שורצי כרישים) וסכנה שעלולה להתפתח (כמו הסיכון של נהיגה ברכב). למשל, אנו למדים ש"שליח מצווה אינו ניזוק" 11, אבל ייתכן שאין הדבר נכון כאשר הסכנה כבר קיימת 12.

אם אפשר לו להציל אחרים, בגופו או בממונו, אסור לו חס וחלילה להימנע מלעשות כן ולסלק עצמו מסבלות בני האדם.

על כל פנים קיימים שני היתרים הלכתיים המאפשרים כניסה למצב סכנה. אחד מהם הוא ההיתר לנטילת סיכון לצורך פרנסה.

ההיתר השני הוא הרשות הניתנת על ידי התורה להסתכן למען הכלל. התלמוד13 אומר: "דבר בעיר – כנס רגליך" (כלומר, אל תברח לעיר אחרת). רבי שלמה לוריא, מפרש בן המאה ה-16 של התלמוד, מציין: "מכאן, למדים שבזמן מגיפה אסור לברוח מן העיר... מכל מקום, מצאתי כתוב14 בשם גדולים שמותר [לעזוב]... אבל בכל אופן, אם אפשר לו להציל אחרים, בגופו או בממונו, אסור לו ח"ו להימנע מלעשות כן ולסלק עצמו מסבלות בני האדם. [אבל,] אם ח"ו לא ישנה הדבר (כלומר, אין באפשרותו להציל אחרים), אז אנחנו פועלים בהתאם לכתוב [מסכת שבת נה, ע"א] שאסור לאדם להישאר במקום סכנה. ואנחנו רואים אנשים גדולים שהלכו וברחו למקום אחר [בזמן מגפה]...

באשר לגמרא האומרת שאדם צריך להישאר במקומו [בזמן מגפה], הכוונה היא לאחרי שהמגפה החלה והיא כבר חזקה (אולי הוא כבר נדבק ונסיעתו למקום אחר לא תעזור לו ולא לאחרים, מאחר והוא עלול להפיץ את המחלה למקום אחר). מכל מקום, בתחילה [עם פרוץ המגפה], נכון להימלט... לכן, נראה שאם מגפה פרצה בעיר חייב אדם להימלט אם הוא יכול. לא כך לגבי אנשים שכבר חלו במחלה והחלימו, כי ידוע בעולם שאין פחד לחזרתה." (על פי חיבורו "ים של שלמה".15

על פי דברים אלו, במקרה של מגפה, יכול אדם (וייתכן שגם חייב) לסכן את עצמו כדי לדאוג לכלל. לפי מקור אחר16 אדם יכול אפילו לבחור להקריב את חייו כדי להציל אחרים. בכל אופן, קיימת הסכמה כמעט כללית שאדם לא חייב לעשות כן.

ההגיון מאחורי האפשרות של קיום חובה לסכן את חיי עצמו למען הכלל בזמן מגפה, יכול לנבוע מהבנתנו את התלמוד הבבלי הגורס כי אדם לא חייב לסכן את עצמו כדי להציל אחר המצוי בסכנת ודאי. מדובר כאן באחד מול אחד – המציל מול הנתון בסכנה. אז אפשר לשאול מדוע חיי האחד יקרים יותר מחיי המציל. אבל במקרה של מגפה, כאשר אנשים רבים מצויים בסכנה, וקיימת סכנה שעוד רבים אחרים יחלו, יסכים אולי גם התלמוד הבבלי שמותר לאדם לסכן את חייו כדי להציל את הכלל.

האם רופאים שונים מבני-אדם אחרים?

השאלה האחרונה אותה אנו רוצים לבחון היא, האם על רופאים, בתוקף תפקידם בחברה, מוטלת אחריות מיוחדת ושונה לסכן את חייהם כדי להציל אחרים. הרב אליעזר יהודה ולדנברג (הידוע כ"ציץ אליעזר", על שם חיבור ההלכה המקיף שלו) עוסק בדיוק בשאלה זאת. ד"ר אברהם שטיינברג מבי"ח שערי צדק בירושלים הוציא לאור ספר17 הכולל את פסקי ההלכה הרפואיים של הרב ולדנברג ובו פרק תחת הכותרת "על הטיפול החושף את הרופא לסכנה". כתוב שם בין היתר:

"באופן עקרוני, לא צריך אדם להעמיד עצמו בסכנת חיים אפשרית, כדי להציל את חיי רעהו. מכל מקום, כאשר מדובר ברופאים, ההלכה שונה במקצת. מותר לרופא ליטול את הסיכון של טיפול בחולים בעלי כל סוגי המחלות המדבקות. למעשה, הוא זוכה בכך לקיים חובה דתית חשובה. לפני שהוא עומד לטפל בחולה במחלה מדבקת, צריך הרופא להתפלל לה' לעצה וסיוע מיוחדים מאחר והוא מסכן את חייו. לרופא צבאי מותר להגיש סיוע רפואי לחייל פצוע בזירת הקרב למרות שהוא מסכן את חיי עצמו. הדבר תקף אפילו כאשר ספק אם החייל יחיה, ימות או ייהרג. בדומה, מותר לחייל אחר להעמיד את חייו בסכנה כדי להציל חבר פצוע מזירת הקרב".

חובה זאת מוטלת גם על אנשים אחרים שמתוקף תפקידם מוטל עליהם להיכנס למצבי סכנה כדי להציל אחרים, כמו חיילים, שוטרים וכבאים.

בהקשר לשאלה שלנו, האם קיים הבדל בין רופאים ואחרים בסוגיה של סיכון עצמי לצורך הצלת חיים, פוסק הרב ולדנברג, שעל הרופאים מוטלת חובה יתירה לרפא את החולה. עליהם להיות מודעים לסכנה אליה הם נכנסים ולהתפלל להשגחה משמים. הדבר עולה בקנה אחד עם תפקידו המסורתי של הרופא בכל מהלך ההיסטוריה, אשר סיכן את חייו למען חוליו. ברור שחובה זאת מוטלת גם על אנשים אחרים שמתוקף תפקידם מוטל עליהם להיכנס למצבי סכנה כדי להציל אחרים, כמו חיילים, שוטרים וכבאים.

מסקנה

רופאים טפלו בחולים במשך אלפי שנים, לעתים קרובות תוך שהם משלמים בבריאותם או בחייהם. ההלכה היהודית מציידת אותנו בקנה המידה על פיו מותר לאדם לסכן את חייו כדי להציל אחרים, כאשר כל מגיפה חדשה שפוקדת את העולם, מציבה אותנו בפני הצורך לבחון סוגיה וותיקה זו.

ייתכן ונוכל לומר, כי רמת סיכון קטנה לא צריכה למנוע רופא מלטפל בחולים מדבקים (והדבר דומה לגבי כל אדם אחר שהתמחותו היא בתחום הצלת אחרים ממצבי סכנה), אבל האדם נדרש ליושר אינטלקטואלי ולקבלת מידע מדויק בנוגע לסיכונים ולתועלות.

לרוע המזל, לא תמיד מצוי בידינו כל המידע הנחוץ כאשר מתעורר הצורך בטיפול. נראה גם שלמרות שהאדם לא צריך להפריז בזהירות כאשר היא באה על חשבון חיי אחרים, יש גם גבול למידת הסיכון שמותר לו ליטול. מרופאים מצפים ליטול רמות סיכון גבוהות יותר מאשר אחרים, בגלל ההכשרה שלהם והאופי הקריטי של עבודתם, אבל עדיין עליהם להיזהר בשמירה על חייהם.


(1) סנהדרין עג' ע"א.
(2) משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש א:יד
(3) תשובות הרדב"ז, כרך ג:תרכז (אלף 52)
(4) משנת אברהם, אורח חיים, שכט:ו
(5) משנה ברורה, שכט:יט
(6) תהלים קטז:ו
(7) רפואה והלכה, ערוך בידי פרד רוזנר, כרך ו, פרק 4 מציין כי המקרה אירע באסיה, כרך 11 (1986), עמ' 5-11
(8) הרב עובדיה יוסף (הלכה ורפואה) כרך 3, עמ' 61-63), הרב יעקב יוסף וייס (מנחת יצחק ו:קג, ע' 2), הרב אליעזר יהודה ולדנברג (ציץ אליעזר י:כה), הרב משה מייזלמן (הלכה ורפואה, כרך 2, עמ' 114-121), הרב משה הרשלר (הלכה ורפואה, כרך 2, עמד 122-127).
(9) קובץ תשובות, סימן קכד
(10) פסקה זאת מסתמכת בעיקר על מאמרו של הרב יעקב ויינר, "טיפול במחלות מדבקות", מצוי במרכז ירושלים למחקר, ת.ד. 57058, ירושלים, ישראל
(11) פסחים ח ע"א
(12) יומא יא ע"א, קידושין לט ע"ב
(13) בבא קמא ס ע"ב
(14) תשובות מהרי"ל נ
(15) ים של שלמה, ו:כו
(16) מגדל עוז, אבן בוחן, פה
(17) הלכה יהודית בענייני רפואה: תשובה תמציתית; לוקט ונערך על ידי ד"ר אברהם שטיינברג, תורגם על ידי ד"ר דוד סימונס; הו"ל בית שמאי, 1986, חלק י', פרק יא

7/2/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) צופיה, 17/11/2009 17:18

פרויקט

אני סטודנטית למנהל עסקים ושיווק טכנולוגיה, אחד מהקורסים שלי הוא קורס בשם :"מוסר עסקי". לקחתי את הנושא הזה , של דילמה רפואית זו לפרויקט שעלי להגיש בקורס זה.

(3) גיא, 19/8/2008 12:58

לגבי כרישים....

כרישים הם לא כאלה מסוכנים כמו שנהוג לחשוב גם אם תיכנס לבריכת עם כרישים הסיכוי שיתקוף אותך כריש נמוך מהסיכוי שתעבור תאונת דרכים

(2) אלונוש, 7/5/2005 12:52

המאמר..

סחטיין מי שכתב את המאמר כתב אותו ברמה גבוהה ביותר..
וחוץ מזה.. לדעתי הרופאים לא צריכים לסכן את עצמם בשביל אחרים עד כדי כך..
אבל שיהיה... :)

(1) משה, 21/12/2004 05:59

הבעיה

זה לא עזר לי....

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub