יום ההולדת של אימי היה אי שם באופק ואנו ערכנו הכנות מרובות לקראת אירוע מרגש זה. הבית התמלא בעטיפות זהובות, קרטונים, פתקים, ציורים והמון דברים אחרים.

ביום המיוחל רכבנו הזדחל לו לאיטו – וכל התכולה הצחקקנית (קרי: הילדים) והצבעונית (המתנות) הציצה מהחלונות בציפייה מתוקה להגיע במהירות לסבתא האהובה.

ברכות, איחולים, פיצה עגולה וריחנית במימדי ענק – ומבלי שהספקנו להרגיש, כבר היה צריך ללכת. חבל שהטוב חולף כל כך מהר. להתראות סבא וסבתא, ניפגש בקרוב ממש – הרי שומרון ועכו על אותו ציר, סבתא'לה, אל תדאגי.

בדרך חזרה דנו ודשנו, מלאים שמחה על כך שזכינו לכבד הורים ולראות אותם מאושרים. בינתיים גם ביתנו החליט לחגוג "מעט" – הוא פשוט עלה באש בזמן שנטשנו אותו לנפשו.

תנור נפט גדול, שהיה מופעל במשך כל החורף, ללא הפסקה, התעייף מהחיים הארוכים (שלושים שנה, לפחות) והכריז על שביתת מערכות. האש פרצה ממנו לכל כיוון, מלחכת קירות, ספריות, בולעת רהיטים ובגדים.

אנו התקדמנו בנחת ובשלווה למקום משכננו – מתקרבים אל הישוב וחולמים על המיטות והשמיכות החמות (ואכן השמיכות היו חמות מאוד). הילדים פרצו מהרכב, מתחרים מי הראשון שיפתח את הדלת. במהירות כפולה הם רצו בחזרה אלינו בצעקות חרדה: הבית נשרף! הבית נשרף!

ראשי נמלא ערפל ושמעתי את עצמי אומרת מילים ברורות: הכי חשוב שאנחנו שלמים ובריאים ותודה לה' שלא היינו בבית ושאף אחד לא נפגע. כל השאר לא מעניין אותי. הכל לטובה.

הילדים השתתקו ובני הבכור הפנים את המסר – הוא נכנס אל הבית דרך הדלת האחורית, הביא מצלמה והחל לצלם "כדי שתהיה מזכרת". מכבי האש כבר חסמו את הרחוב – המראה היה מרהיב ודי מסקרן.

"כבר מחר נעשה סעודת הודיה" הכרזתי בהתרגשות, עדיין לא מבינה שכבר אין לנו בית לכמה מהחודשים הקרובים

"כבר מחר נעשה סעודת הודיה" הכרזתי בהתרגשות, עדיין לא מבינה שכבר אין לנו בית לכמה מהחודשים הקרובים. חשתי עד כמה בית – הוא מקום מהותי ולא רק ארבע קירות. ליבי ניצבט בקרבי, אבל התחושות של הודיה ושמחה בלתי מוסברת היו חזקות ממני.

עודני מתכננת את העתיד ושוקלת לאיפה נתגלגל עם שבעת ילדינו, ואנשי הישוב כבר החלו לפעול (מי כעמך בית ישראל). קרוון, רהיטים, מוצרי חשמל – תוך שעתים ביתנו החדש היה מוכן. לא הצלחנו לסגור את הדלת – דרכה זרמו ארוחות, מוצרים בסיסיים מהמכולת, בגדים ומצעים מכובסים שניצלו מהשרפה וצעצועים לילדים. כעבור ארבע שעות ישבנו על הספות הנוחות, שטיח חמוד פרוס לרגלינו, לוגמים תה חם ועוגת שוקולד עסיסית פרוסה לפנינו.

צלצול בפלאפון – חוקר שרפות בדרך אלינו. מיהרנו אל ביתנו השרוף כדי לפגוש אותו. החוקר סקר את חלל הבית, מבצע ביעילות את תפקידו. אנו צועדים אחריו ונדהמים יותר ויותר מגודל הניסים וגילוי ההשגחה הפרטית.

כל הציורים על הקיר התנפצו ונשרפו והנה ציור של קבר רחל ממשיך לככב בהדר ורק פה ושם נגוע במעט פיח. טלית שהושארה על התנור עצמו – הבד נשרף רק מעט והציציות עצמן נשארו שלמות מבלי להתלכלך מהאבק השחור. מדפי עץ עם פמוטות נרות השבת נשאר שלם – כאילו ריקוד האש לא התרחש סביבם. לעומת זאת, מתג חשמל במרחק חמישה עשר סנטימטר מהם, נמס והתקפל כמו אוזן המן.

לפי החישובים, האש בערה כשש שעות, אך היא לא התפשטה על פני הבית כולו, אלא נשארה בגבולות מוגדרים: הלהבות השתוללו בין הסידור למדפי שבת, בין הטלית לתמונת קבר רחל, בלי שום יכולת לפגוע בקודש.

"תראה, תראה – אישי המולהב גרר אחריו את החוקר – תראה את נפלאות הבורא!"

"לא רואה שום דבר מיוחד" אמר חוקר השריפות. "תמיד הכל אותו דבר"

"לא רואה שום דבר מיוחד" אמר חוקר השריפות. "תמיד הכל אותו דבר. אני עובר בין שרפה לשרפה – התפילין, המזוזות, נרות השבת לא נפגעים. אני כבר רגיל לכך." החוקר החתים אותנו והמשיך לדרכו.

"אתר הבית השרוף" נפתח לרווחה, ללא תשלום: בעלי תפס את כל מי שחלף ברחוב ובסיור מרתק הראה את גודל חסדי ה'. כל אותה תקופה חיינו כחולמים, לא מצליחים להפנים את ההשגחה והחסד העצום שנעשה עמנו:

הבית עבר שיפוץ רציני (לפני השריפה, די ניג'סתי לבעלי שהגיע זמן לשיפוצים), מערכת החשמל הוחלפה, חלונות חדשים ומבריקים קישטו את הקירות. לאור העובדה שלא גרנו באותו הזמן בבית, החלטנו " לחגוג" עד הסוף ולהרחיב אותו ואף להחליף את המטבח. הכל פעל כאילו מעצמו וכעבור חודשיים וחצי נכנסנו בפליאה בחזרה, מלטפים את הקירות ורואים מול עינינו "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה". הבית נהפך ליפה להפליא – בלי שחשבנו ותכננו זאת. ומבחינה כספית – עד היום אנו לא מבינים מאיפה הגיע כל השפע, " פתח פיך ואמלאהו".

ה' ברחמיו הוביל אותנו אל הטוב ומאיתנו נדרש היה לראות את הטוב ולהודות עליו. וגם בזה הוא נתן לנו כוחות ויכולת למקד את הראיה בברכה הגדולה.