לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מקצה לקצה, תוך יום אחד

מקצה לקצה, תוך יום אחד

השיעורים הפשוטים ביותר של החיים, הם אלה שהכי קל לשכוח.

מאת

תגידו שאנחנו 'שמרניים'. כאלה שתמיד נשארים בבית בפסח... כלומר... עד השנה.

מול הצעה שאי אפשר לסרב לה, אזרנו אומץ והחלטנו להסתער לראשונה בחיינו על מלון-קלאב בפסח.

ידענו שהחוויה שלנו בהילטון בסיינט פיטרסבורג פלורידה תעמוד כפי הנראה על סף הלוקסוס ואולי אפילו יותר מזה. שמענו דיווחים על שפע קולינרי רב, ועוררנו קנטורי קנאה על הסנטימטרים שודאי יתווספו להיקפים שלנו.

"תתכוננו להילולת מזון בלתי פוסקת."

"חודש אחר כך לא תהיו רעבים!"

מה אומר ומה אדבר – הם צדקו בכל מילה!

הגענו בלילה, תשושים וסחוטים מהאריזה והטיסה. נציג הקבלה העמיס בחדווה את 267 המזוודות שלנו (אנחנו משפחה גדולה) על עגלת הובלה, והוליך אותנו ללובי מפואר. שם קידם את פנינו "מקבל הפנים".

"הניחו לאנדרי להעלות את המזוודות למעלה, ובואו למתחם הבריכה לברביקיו בנוסח מכסיקני. אתם ודאי גוועים ברעב."

אולי "גוועים ברעב" היה קצת מוגזם, אבל אנחנו בכל זאת צעדנו בעקבות הניחוח ועשינו את דרכנו אל הבריכה לנגיסה או שתיים.

נתאר את זה ככה: בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה סטייק-צלעות, ואני מדבר על מאות... הרבה מאות. המנגלים ירקו אותם יותר מהר משיכולת להגיד - "נא למחצה, בבקשה". ובל נשכח את ההמבורגרים והנקניקיות והסלטים והצ'יפס וכמעט כל מה שאפשר לדמיין. טעמנו מהכל.

זאת הייתה הרגשה מוזרה. אפילו בעידן הפינוק והמותרות בו אנו חיים, רמת ההפרזה הזאת הייתה זרה לנו לחלוטין. לא שהיה לי על מה להתלונן, שתהיו בטוחים. פשוט ישבתי ועקבתי איך כל המשפחה שלי – מהגדול עד לפעוט – עורמים מזון למלוא ליבם. זה היה משעשע. ולא העלינו בדעתנו שזאת רק ההתחלה.

אבל זאת לא הייתה רק הכמות, הטעם והמגוון של האוכל, אלא גם מערכת הגשה מענגת במיוחד. למערכת ההגשה שלנו קראו יורי, והוא הגיע ממולדביה.

לא יהיה הוגן לקרוא לו מלצר. לפחות לא אחרי שהוא מילצר אותנו – את כל המשפחה הענקית שלנו – בכל סעודה וסעודה לאורך כל ימי חופשת החג – ברצף! לא. הוא היה הרבה יותר מזה, משום שהוא נענה לכל בקשה ורמז שלנו – ותאמינו לי, היו המון רמזים והמון בקשות.

אני חושב שהקרדיט העיקרי מגיע למסעדן ולצוות השפים והטבחים שלו, שלא חסכו כסף או מאמץ לוודא ששבענו וסבאנו היטב. אבל כמו הסטנדאפיסט שמושך את אורות הזרקורים וגורף את התשואות, כשהוא משתמש בחוש ההומור של הכותב שלו, כך גרף יורי את מלוא השבחים וההתפעלות, על תשומת הלב התמידית שלו לכל צורך שלנו.

"עוד מרק כבוד הרב?"

"משהו בשביל הילדים?"

"האם היין מספיק קר?"

אני חושב שככה זה כשיש משרת אישי – טעמה של חירות אמיתית לכבוד פסח. מדהים.

כל הדברים הטובים נגמרים בסוף, והגיע הזמן לארוז את 267 המזוודות שלנו לקראת הנסיעה הביתה

כמו תמיד, כל הדברים הטובים נגמרים בסוף. הלילה האחרון הגיע, חוויית הפסח באה אל סופה, והיינו צריכים לארוז את 267 המזוודות שלנו לקראת הנסיעה הביתה מחר. מאוחר יותר באותו לילה, יצאתי לסיבוב אחרון במלון אותו כינינו "בית" במשך החג. עברתי ליד המטבח, אותו מטבח שיצר והפיק 11 ימים של מזון לכ-700 אורחים. הסתכלתי כיצד הצוות התשוש אורז במהירות את שאריות מוצרי הנייר, דוחס את מאות סירי ומחבתות הענק לארגזים ענקיים, ודוחק את שאריות מוצרי המזון השמישות לצנצנות וקופסאות. משאיות ענקיות המתינו להם בחנייה. הכל התנהל בדיוק לפי התוכנית.

הטיסה שלנו הייתה אמורה לצאת מפלורידה ב-6:10 בערב יום ב'. לרוב האורחים היו טיסות מוקדמות יותר באותו יום. בהתאם לתפקידי כנוסע מתמיד ומאורגן, בדקתי באתר האינטרנט בצהריים וגיליתי שהטיסה תתעכב, בשל מזג האוויר בניו יורק, ותצא ב-8 בערב. לא מפתיע במיוחד. בימינו, כשטיסה יוצאת בזמן, זה מעורר חשד.

החמולה בילתה את השעות האחרונות בלספוג את קרני השמש של פלורידה, ולהתלכד שוב בלובי לקראת הנסיעה הסופית אל שדה התעופה. תכננתי להגיע שעה וחצי לפני הטיסה – ב-6:30 – ובדקתי בפעם האחרונה עם משיבון הטיסות הממוחשב של איירטרן. אין שינוי... אין דחייה נוספת... המראה ב-8:30.

ב-6:28 הטנדר חנה בטרמינל. הצגתי את המסמכים לסוכן, ופלטתי אנחת הקלה שהכל זרם חלק. ואז זה קרה.

"מצטער, אני לא יכול לאפשר לך לעלות על הטיסה הזאת", הוא אמר.

"סליחה?"

"תראה, אתה נורא מאחר."

"מאחר? המטוס יוצא ב-8, בעוד שעה וחצי!"

"לא בדיוק. המטוס ממריא ברגע זה."

"לא יתכן!" התחננתי לשווא. "התקשרתי לברר והמענה הקולי שלכם אמר שב-8 בערב!"

"אולי", הוא ענה, "אבל קיבלנו עכשיו 'חלון' אז אנחנו ממריאים עכשיו!"

בהיתי לרגע בהלם, ניסיתי ויכוח חסר תועלת והבנתי שהוא נדון לכישלון.

"מה עכשיו?" ביררתי.

הסוכן הקליד קודים ונתונים מסוימים למסוף שלו, והכריז באדישות את החדשות. "הטיסה האפשרית הבאה למשפחה שלך תהיה ביום רביעי בשעה 5 בערב."

"אתה צוחק", אמרתי בהלם, "זה בעוד יומיים!"

"מצטער, זה מה שאני יכול לעשות למענך."

כמה דקות נוספות של משא ומתן אסטרטגי והמון תחנונים הניבו רישום חדש ליום שלישי בערב, אבל משמעות הדבר הייתה עדיין להטעין מחדש את 267 המזוודות שלנו על הטנדר, לחזור להילטון ולקחת חדרים חדשים ללילה. נסענו חזרה למלון בדממה.

אנדריי עדיין היה שם, אבל "מקדם הפנים" כבר הלך. וכך גם הסטייקים... והצ'יפס... והכל וכולם. ניחוחו העשיר של עשן ברביקיו הוחלף בריח צורב של שמפו לשטיחים. מכלי האשפה היו ריקים או בדרכם למקומם. צוות המלון, שהיה רחב-לב וידידותי רק שעה אחת קודם, הפך פתאום לדליל ועגום.

כמה דקות אחר כך, הרעב החל לצבוט. מה נאכל? לא הייתה שום מסעדה כשרה בסט. פטרבורג, ואף אחד מאיתנו לא חשב לאגור מלאי עבור הטיסה הביתה. מכירים את זה – רק לפני כמה שעות נשבענו ש"אנחנו לא מסוגלים להכניס לבטן המלאה שלנו אפילו פירור אחד", ועכשיו אנחנו מורעבים, ומודאגים.

"אולי יש כאן איזה סופרמרקט?" שאלתי את איש הקבלה בחרדה.

"בטח. חמש דקות הליכה מכאן יש סופר. אבל אני חושב שהוא נסגר עוד 20 דקות."

חמישה מאיתנו פרצו מדלת המלון, ויצאו בקו אווירי אל הסופר המובטח

כמו חבורת ילדים מכיתה ח' שפורצים מבניין בית הספר ברגע שהפעמון מצלצל בסוף הלימודים, פרצו חמישה מאיתנו מדלת המלון, ויצאו בקו אווירי אל הסופר המובטח. שלוש דקות אחר כך עמדתי מזיע מול מדף של ארבע צנצנות גפילטע פיש כשר בציר סמיך. בעיני הם נראו כמו נתחי סלמון ברוטב יין שרדונה. חטפתי אותן.

פניתי בעיקול אל מעבר העוגיות והקרקרים כשאני ממלמל תפילה שקטה מכל הלב שתהיה אריזה אחת עם חותם כשרות עליה. ה' היה רחום וחנון – עוגיות וניל. במחשבתי נרשם "עוגת שכבות נפלאה".

אחר כך באו הפירות – תפוחים, תפוזים, בננות וכארבעה קילו ענבים יותר משנוכל לאכול. אחריהם חטיפי גרנולה, כמה לחמניות עגולות ישנות למראה, קופסאות גדולות במיוחד של דגני בוקר, כמה צלחות חד פעמיות, סכו"ם והמון שתייה. היינו מאורגנים.

אט אט, עמוסים במוצרי הקיום שלנו, צעדנו בכבדות אל המלון. מסע השיבה נמשך הרבה יותר מחמש דקות. כולנו התיישבנו לאכול.

חיפשנו, אבל לא הצלחנו למצוא את יורי.

לא, משפחת סלומון לא רעבה באותו יום או ביום שאחריו. וכן, עלינו על המטוס והגענו הביתה בריאים ושלמים. אבל למדנו שיעור ברור וחשוב.

ה' נתן וה' לקח. אל תשכחו את זה. כל פירור מזון מגיע מלמעלה.

תיהנו ותעריכו כל דבר שיש לכם. כל צלחת מרק, כל פנים מחייכות, כל יום של שמש זורחת, כל גרב שאתם גורבים, וכל יורי בחייכם.

אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא יעלם.

13/6/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 13/6/2010 20:55

כמו שאומרים- "אהבתי"..........

תודה על החיוך הגדול למקרא הסיפור ועל השיעור החשוב- בסופו....

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub