לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שיחת סיינפלד

שיחת סיינפלד

כמה זמן תוכלו להיות לבד, בלי לפטופ, טלוויזיה או טלפון נייד, לפני שתצאו מדעתכם?

מאת

השעה הייתה כמה דקות אחרי 9. קור כלבים בחוץ.

ידיי הקפואות אחזו בשמונה או תשע שקיות ניילון מהסופר, כך שפתיחת מנעול הדלת דרשה מאמץ לא מבוטל. העברתי בכישרון רב את כל הקניות ליד אחת (בלי לשבור אף ביצה או את צנצנת החמוצים), הסרתי את הכפפות בעזרת שיניי והתחלתי לנסות לפתוח את הדלת.

בדיוק אז, צלצל הנייד. אפילו ללהטוטן מוכשר לא היה קל לענות לו, אך למרות זאת עניתי.

"יעקב", פתח הקול.

"כן", הצלחתי לומר.

"יעקב סלומון...אה... אה... מה קורה?"

"נפלא. מה קורה אתך?" שאלתי.

(באותה שנייה מקפיאה, הייתה מידה ניכרת של הגזמה בתיאור 'נפלא' – בפרט שנדמה לי ששמעתי ברקע ביצה שנשברת).

"מצוין. טוב לשמוע ממך", ענה הקול. "היי, אני לא מפריע לך באמצע משהו חשוב, נכון?"

"לא, לא, בכלל לא", הרגעתי אותו אוטומטית.

חילופי הדברים עמדו על הגבול הביזארי – בעיקר משום שלא זיהיתי את קולו של המתקשר, והגענו אל הרגע הקריטי שבו כבר היינו יותר מדי עמוק בתוך שיחה, כדי שאוכל לשאול עם מי אני מדבר.

"יופי", הוא אמר, "ספר לי מה עבר עליך בזמן האחרון?"

התחלתי להתעצבן. לא רק שאני מדבר אל אדם בלתי מזוהה, אלא אחרי 20 שניות של שיחה, עדיין אין לי צל של מושג מה הוא רוצה ממני! אולי זאת פרסומת? מבצע? סקר? בקשת מידע? מחשבותיי זעקו בדממה. "מה אתה רוצה ממני?"

נדרשו לי עוד שתי דקות של חילופי התבדחויות תפלות כדי להבין שהטלפון הזה הוא באמת סתם – שיחת סיינפלד. בדיוק כמו שהסדרה של סיינפלד היתה "על שום דבר במיוחד", גם השיחה ההיא הייתה "על שום דבר במיוחד". בסוף התברר שזה חבר מפעם שלא פגשתי כבר די הרבה זמן, והוא התקשר סתם כדי "להתעדכן". לא הייתה בשיחה הזאת שום הצהרה וגם לא הייתה לה הצדקה מיוחדת, זאת פשוט הייתה שיחה.

אבל אותי זה הדהים. אני מספיק מבוגר כדי לזכור שפעם אנשים היו עורכים "שיחות סיינפלד" כאלה כל הזמן. חברים אפילו היו מבקרים זה את זה, באופן אישי, ללא כל מטרה ספציפית! פשוט לדבר על החדשות שלא משתנות, לדוש במזג האוויר ולהעביר את הזמן.

אני משער שאם אתם עדיין לא בני 37 ואתם קוראים את המאמר הזה, יש לכם חשד עז ש'או שסלומון משקר או שהוא מדמיין'. "למה שאדם נורמאלי יבזבז זמן יקר כדי להתקשר או לבקר מישהו בלי צורך, או תפקיד או אולי תועלת? מה, אנשים באמת עשו את זה? למה?

כן. אנשים באמת טלפנו או הקישו על הדלת רק כד לפטפט. אבל למרבה הצער, זה הפך לאמנות אבודה. עם המצאתם של אינספור אמצעים מדהימים וחוסכי זמן, והלחץ להפוך כל שנייה למשמעותית וחשובה, מפגשים חסרי מטרה, סתמיים וחסרי משמעות מצאו עצמם עוברים לקטגוריית ה'פָּסֶה' יחד עם הטייפרקורדרים. הם כבר לא במודה, ממש לא; למעשה, היום לא מקובל "לבזבז" זמן בכלל.

האמת היא כמובן, שהזמן לא "בוזבז", אלא שימש להתחברות בדרך טבעית וספונטנית. אני מתגעגע לימים ההם, כשהחיים היו איטיים יותר, לחוצים פחות, טרודים פחות ואולי אפילו משמעותיים יותר.

מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת זכיתם למלוא תשומת הלב של מישהו?

אני אומר משמעותיים יותר, משום שיחד עם האובססיה לתפקד ביעילות מקסימלית, איבדנו את העדינות הכרוכה בסבלנות, בהקשבה, בקשר העין, בהדדיות ובסתם חשיבה. וזה מחיר יקר.

מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת זכיתם למלוא תשומת הלב של מישהו? הסטטיסטיקה אומרת שכשאנחנו מדברים בטלפון, רק 12% מאלה שמעבר לקו לא עושים שום דבר נוסף בזמן השיחה. בסדר, המצאתי את המספר, אבל אם מישהו באמת עשה מחקר, אני משוכנע שהתוצאה תהיה אפילו יותר נמוכה!

תודו. כשאנחנו משוחחים בטלפון, רובנו גולשים באינטרנט, נוהגים, בודקים מייל, רואים טלוויזיה (עם או בלי קול), שולחים מסרונים, משחקים סוליטר או טטריס, מתאפרים, בודקים בזהירות את דואר הזבל, מחממים פשטידת ברוקולי במיקרוגל, מאזנים פנקס צ'קים או מנמנמים (קשה אך לא בלתי אפשרי – שווה לנסות). באמת, אולי הגיע הזמן ליזום קבוצת תמיכה חדשה – מ.מ.א. – מַרְבֵּי משימות אנונימיים.

נכון, נפלא להיות יעילים יותר. אף אחד לא רוצה לוותר על הישגים. כולנו רוצים להפיק את המרב מהזמן שלנו. הבעיה היא שהתמכרנו לזה. אנחנו פשוט לא יכולים לסבול את הרגעים שבהם ריבוי משימות בלתי אפשרי, אינו בר השגה או מסורבל. נסו רק ללכת לאן שהוא לבד, בלי לפטופ או טלפון נייד. מתכון בטוח לאיבוד השפיות.

חבר שלי השתתף לא מזמן בחתונה שבה לא הכיר כמעט אף אחד. תודה לא-ל, היה לו מכר אחד שישב לידו. פתאום, המכר הודיע שהוא מתכונן לצאת מוקדם מהחתונה, ותסריט האימה קרם עור וגידים מול עיניו - החבר שלי שכח את הנייד בבית! המכר עזב את החתונה, והחבר שלי נותר לבדו. וכפי שהוא תיאר לי את זה למחרת, "נשארתי לבד... רק אני ומחשבותיי. זה היה מאוד, מאוד לא נעים."

מה שקרה הוא שהחלפנו את החשיבה בעשייה

מה שקרה הוא שהחלפנו את החשיבה בעשייה. אנחנו לא ממש חושבים, אנחנו רק עושים...ועושים... ועושים עוד קצת. נהיינו כל כך תלויים במה עשינו ובכמה יעילים אנחנו יכולים להיות, שלא נותרו לנו זמן או מקום לחשוב למה אנחנו עושים או האם הדברים שאנחנו עושים הם באמת בעלי משמעות או אם הם חשובים למילוי המטרה שלשלמה הגענו לעולם הזה. אנחנו חייבים למצוא קצת זמן נטול תוכניות אחרות חוץ מלחשוב. איזה פחד!

אבל ממה אנחנו בעצם חוששים? מדוע אנחנו כל כך נחרדים מהמחשבה על סתם לחשוב?

קיימות אפשרויות רבות. רבים חוששים אולי שהמחשבה תאלץ אותם לגלות כמה הם פוחדים מכישלון, מאכזבה, מכאב, משינוי או מאיבוד אנשים שהם אוהבים, מחולי, מאובדן שפיות, מסופיותם, מאפוקליפסה. זה החשש להתמודד עם הפחדים שלנו, והדרך היחידה לשמור על עצמנו מההתמודדות, היא להעסיק את הראש בלי הפסקה.

סיבה נוספת מדוע החשיבה מסוכנת היא בגלל שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו מתעמתים עם משמעות החיים ושאלות מטרידות כגון:

האם אני ממלא את מטרת חיי? האם החלטותיי משקפות את ערכיי? מהם ערכיי האמיתיים? האם יש לי סדר עדיפויות ברור? ממה באמת אכפת לי?

רבים מאיתנו חיים בבועת התכחשות. ככה פשוט יותר בטוח... יותר נוח. וכל ריבוי הפעולות שלנו רק מבודד עוד יותר את הבועה הזאת, ומגן עלינו מפני התמודדות עם השאלות הקשות באמת שהחיים מציבים בדרכנו.

השינוי יכול לבוא רק בהדרגה. פעם בכמה זמן – לא חייבים בכל יום, אולי פעם בשבוע או אפילו פעם בחודש – אנחנו צריכים לשבת לבד, בלי שום הסחת דעת, ולחשוב מי אנחנו ומה אנחנו רוצים להשיג.

כל ההתבודדות הזאת לא צריכה להימשך יותר מחמש דקות, זה הכל. תאמינו לי, חמש דקות יכולות להיות המון זמן.

אבל חמש דקות לשבוע בלי נייד, חוברת סודוקו, עכבר או אפילו עט, ישנו את חייכם.

וזה חלק מגאונותה של השבת. הזדמנות נפלאה לבחינה עצמית. זמן שנועד מלכתחילה להתבוננות – בלי סלולאריים, מחשבים וטלוויזיה. כשהעולם החיצוני יורד לדרגת "פרסונה נון גראטה", ואנחנו יכולים לחשוב ולהתרכז, חופשיים מכל המסיחים שמרעילים את יכולת החשיבה שלנו. ואם 25 שעות שלמות נשמעות לכם מרתיעות מדי, אולי ליל שבת יכול להיות התחלה מצוינת.

אל תחששו.

תפסיקו לעשות.

פשוט תתחילו לחשוב.

1/3/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 24 תגובות ב-24 דיונים

(24) אריאל, 5/4/2010 07:03

לאור הכתבה, התגובות ואודות המחבר - זאת דעתי:

צריך למצוא את המינון הנכון בין חשיבה ועשייה. לפעמים צריך לאפשר טעויות. צריך למצוא את המינון הנכון בין לבד לביחד.

(23) נועם דוד, 12/3/2010 13:40

זה בדיוק אני

את האמת,אין דבר יותר נ כון מזה. אפילו אם אני חסר מעשה למשך חצי דקה אני כבר מתחיל לדאוג,לחשוב על המוות ועוד המון דברים נוראיים. אני פשוט לא מסוגל לשבת יותר מחצי דקה אפילו בלי לשמוע בזזזזז של דבורה. אני פשוט משתגע.אבל יכול להיות שזה בגלל שאני פסימי,כי זה גם הגיוני מאוד, לא?

(22) מיכל, 4/3/2010 18:00

זה אמנם נכון- מה שבכתבה

גם אני "מנצלת" את הזמן בזמן עשיית דברים אחרים. אך אני לא יודעת מה עם אחרים- אצלי בולטת יותר העובדה שאני חושבת יותר מאשר עושה- שזו גם בעיה..

(21) יעלי, 4/3/2010 11:55

כמה אבני חן מפסיד אדם, מפני שאבד לו אורך-הרוח לדבר עם הבריות ללא תכלית וכוונה - אלא סתם, כדי להכירם יאנוש קורצ'אק

(20) יעל, 4/3/2010 06:26

העבירו את הבשורה..

מסכימה עם כל מילה. פעם , בצעירותי, היו מתדפקות על דלתינו שכנותינו, נכנסות באופן ספונטני , ויושבות על הספה. שותות תה ומפטפטות. אמא שלי סיימה את עבודות הבית, הילדים [אנחנו] הכינו שיעורים, השעה היתה שעת אחה"צ וסוף סוף יש זמן לשיחות סתם. היה כיף! מהצד החילוני- יראו את השבת כיום של איסורים. אבל מהצד הדתי..כל הישות כולה מרגוע! אנחנו מטיילים בגנים ציבוריים, קשובים לילדינו, שקית הממתקים בהיכון, ובסעודות השבת אנחנו מתעדכנים בכל מה שקרה במשך השבוע, צוחקים לאנקדוטות קטנות, ושרים. הרבה פעמים אני נזכרת בפסוק: ברוך שלא עשני גויה. ואני ממש מודה לקב"ה על כך. אחרת איך הייתי מתענגת על השבת?

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub