לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שביל הבריחה

שביל הבריחה

עוד לפני שהתחייבנו אנו מחפשים את נקודת היציאה – האם הדבר נובע מזהירות או מפחד משתק?

מאת

היה זה דווקא אייטם חדשותי בעיתון בריטי כלשהו שהמחיש לי תופעה אנושית מוכרת. הכתבה דנה, מכל הנושאים בעולם, דווקא באשרור של אמנת ליסבון על ידי אירלנד. אמנת ליסבון היא אמנה של האיחוד האירופאי שמרחיבה את סמכויות הנשיאה התורנית של האיחוד (ויוצרת תפקיד חדש שנקרא 'נשיא האיחוד') וגם נוטלת מהמדינות החברות באיחוד האירופאי את זכות הווטו ב-50 תחומי מדיניות. האמנה נועדה לסייע לאירופה לדבר בקול אחד ולהקל על קבלת ההחלטות באיחוד: באופן טבעי, שמרנים ובדלנים למיניהם במדינות שונות לא מחבבים אותה.

הבריטים שכבר אשררו את האמנה ביטאו בפומבי את ספקותיהם הכבדים. נגיד שהמשאל מאושרר בכל המדינות והופך לחוקה דה-פקטו של האיחוד – בריטניה תהיה כבולה לאמנה הזאת. ומה עושים אם אמנת ליסבון לא תעבוד כצפוי? מה אם היא תכביד על הממלכה המאוחדת באופן בלתי-קביל? מה אם הבריטים הגאים יתקשו לחיות בצילה הגדל והולך של בריסל?

אחד אחרי השני ביטאו כולם אותה שאלה: "אם נחליט שאנחנו לא יכולים לחיות עם האמנה – איך נצא מזה?"

'איך נצא מזה' היא כמובן אחת השאלות האנושיות הנצחיות, שלא בצדק זוכה לפחות הכרה וכבוד מקלאסיקות מסוג 'לאיפה הולכים אחרי שמתים' או 'האם אבן שנופלת במדבר שומם משמיעה קול'. יש לה כמובן צליל הרבה פחות פואטי, אבל במרוצת חייו של אדם ממוצע (ובמהלך היסטוריה של אומה ממוצעת) היא משחקת תפקיד הרבה יותר חשוב מזה של שאלות רבות-תהילה אחרות. כשקראתי את הכתבה על אמנת ליסבון – ואת שצף-קצף התגובות - התחוור לי פתאום הדבר. כדי להיות פוליטיקאי מוצלח, אתה חייב לדעת לענות על שאלה אחת ויחידה: איך נצא מזה?

אם נאשרר את אמנת ליסבון ונגלה שהיא מכבידה עלינו מידי... איך נצא מזה? (הדילמה הבריטית)

אם נשלח עוד חיילים לאפגניסטן כהמלצת הצבא ועדיין לא נצליח לייסד דמוקרטיה יציבה... איך נצא מזה? (הדילמה האמריקאית)

אם נסרב לדרישת ארצות הברית להקפיא את ההתנחלויות ובניגוד להימור שלנו היחסים בין המדינות יתדרדרו לשפל שלא היו בו מעולם... איך נצא מזה? (הדילמה הישראלית)

כל אומה, בכל זמן נתון, מרוכזת בחיפוש אחר אסטרטגיית יציאה לנושא אחד מרכזי לפחות. וכל אדם, בכל זמן נתון, מנהל את ענייניו באותה הדרך, רק עם הרבה פחות סיקור תקשורתי.

אסטרטגית יציאה כשיקול עיקרי

בחיי היום יום שלנו אנחנו מתמקדים באותו חיפוש טרוד אחרי אסטרטגיות יציאה. אף אחד לא תוחב מיקרופונים מתחת לחוטמנו, מבקש שנבהיר לציבור את האופציות בכל התסריטים, בעיקר זה הגרוע ביותר. אבל משהו בתוכנו תובע מאיתנו את ההסברים הללו. מדהים לחשוב כמה זמן אנחנו מעבירים בעמדה הזאת, בודקים כל נושא מתוך נקודת מבט אחת, עקשנית: איפה הדלת החוצה? תראו לי את היציאה, או שאני לא אכנס בכלל!

להתחייב ללימודים של כמה שנים? ואם פתאום הנושא יפסיק לעניין, או שאעבור לגור רחוק ממוסד הלימודים, או אצטרך לעבוד במשרה מלאה?

להתחתן? עכשיו? ואם הנישואים יגבילו את העצמאות שלי? ואם חיי ערוגות השושנים שאני נכסף אליהם יצמיחו יותר מידי קוצים? ואם היא/הוא ישתנו (או לא ישתנו)?

להתחייב להתנדבות שבועית בשנה הקרובה? נכון שעכשיו אני בין עבודות ויש לי זמן, אבל מה יהיה אם כבר לא יהיה לי זמן פנוי? מה אם אני אמצא עבודה תובענית שלא תותיר לי זמן? מה אם תיוולד לי פתאום שלישיה?

כאשר החיפוש אחר היציאה הופך להיות השיקול הבלעדי, נגמרת הפרקטיות ומתחיל השיתוק

כשמשתמשים בה במידה, החשיבה הזאת מוצדקת ופרקטית. כשהיא אחד ממכלול השיקולים, אין בה שום דבר רע. אולם כאשר החיפוש 'איפה האקזיט' הופך להיות השיקול הבלעדי, הקריטריון בעל זכות הווטו, כאן נגמרת הפרקטיות ומתחיל השיתוק.

אני יודע את זה מניסיון אישי. זה שנים, לדוגמא, שפקידי הבנק שלי מתקשרים אלי מידי כמה חודשים לבשר לי שמצב חשבוני ראוי לשבח - אבל למה אינני פותח תוכנית חיסכון חודשית? הפרשה של סכום קבוע מידי חודש - והופ! בעוד חמש /עשר /חמש עשרה שנה יעמוד לרשותי הון קטן לכל מטרה שארצה. מכך שהטלפונים חוזרים על עצמם מידי כמה חודשים ניתן להבין שאני לא מתפתה להצעה הקסומה. לא משנים אחוזי הריבית המובטחים ומתק לשונו של הפקיד מהצד השני של הטלפון, אני תמיד רוצה לדעת דבר אחד: מהן נקודות היציאה? מה קורה אם אני רוצה לשחרר את הכסף לפני המועד?

עד היום לא ניתנה לי תשובה שהשביעה את רצוני. לכן, עד היום אין לי תוכנית חיסכון. אני יודע שקרוב לוודאי יום אחד אצטער על כך. אבל חזק עלי החיפוש אחרי היציאה.

אנחנו עושים את זה כל הזמן, בדור שלנו יותר מתמיד. הרעיון למחויבות כלשהי, שלא ניתן לצעוק באמצעה 'שברו את הכלים ולא משחקים', נראה לעיתים קרובות מידי כסיוט בלהות. כך חל, למשל, הפיחות במעמדו של מוסד הנישואים. להתחתן? כמה מפחיד! פעם לא שמעו על 'חרדת מחויבות', אבל היום זהו אחד מהמכשולים הגדולים לנישואים. ואם כבר מישהו – הידד לגיבור! – אוזר את האומץ להתחתן, בלא מעט מהמקרים האומץ הזה נמצא רק בעזרת הסכם טרום-נישואים שיצמצם את הפחדים.

ככה אנחנו חיים, שבויים בקסמו של נתיב היציאה, מתקשים לראות מעבר לו. חלומות מפנים את מקומם אם הגשמתם לא עומדת בסקירתו הנוקשה של הפחד מדרך ללא מוצא. שאיפות טובות נכבשות בלי רחמים (איך נבקר את ההורים כל שבוע? הלא הם יתרגלו לביקורים התכופים ולא נוכל לצאת מזה כאשר נהיה עסוקים הרבה יותר!), אפילו דברים שאנחנו באמת מאמינים בהם לא תמיד חזקים דים להכריח אותנו להתגבר על הפחד.

איך להיכנס, לא איך לצאת

האבסורד בהכוונה כזאת של החיים שלנו הוא העובדה הברורה מאליה, שלא משנה כמה זהירים ופרנואידיים נהיה, תמיד יהיו דברים שמהם לא תהיה לנו דרך מילוט.  מבני הזוג, אולי, אפשר להתגרש. אבל מה עם הילדים? הבאת ילד לעולם היא המעשה הכי מנוגד לתיאורית 'דלת היציאה'. ילד הוא שלך לעולם, לא משנה מה מצב בריאותו הגופני או הנפשי, מהי התנהגותו או מעשיו, והאם הוא מרווה אותך נחת או לא. לנצח הוא ילדך – גם כשיהיה בן שבעים. ואין, פשוט אין בריחה מכך. אם אתה מאלה שמתעקש אבסולוטית על דלת יציאה בשדה הראייה שלך, לעולם לא תוכל לזכות בילדים.

תרגול המחשבה צריך להיות לא ב'איך אני יוצא מזה' אלא ב'איך אני נכנס'

ובכל זאת, גם בדור חרד המחויבות שלנו, מרבית האנשים בוחרים במחויבות המסוימת הזאת. ובסופו של דבר, נדמה שמעטים מאד, אם בכלל, מצטערים על הבחירה הזאת.

אפשר לחיות בלי דרך מילוט. תרגול המחשבה צריך להיות לא ב'איך אני יוצא מזה' אלא ב'איך אני נכנס'. לא בחיפוש מהיר אחרי נתיבי הבריחה, אלא בחישוב אחראי של דרך הכניסה הנכונה. ההבדל בין שתי השיטות הוא ההבדל בין פוקוס על נוחות ופוקוס על יעילות. בין התמקדות בצרכים האנוכיים שלנו ובין התמקדות במטרות בהן אנו מאמינים.

החיפוש האובססיבי אחרי דלת היציאה נובע מאמונה תת-הכרתית שצריכה להיות לנו שליטה מוחלטת על חיינו, שיש לנו מפה מסודרת ומלאה לחיים ואל לנו להיכנס לנתיבים שנתקשה להפנות להם עורף. אבל האמת היא כמובן שאין לנו שליטה ולא צריכה להיות שליטה. אין לנו מפה לחיים. כל מי שמטיל בכך ספק מוזמן לשאול את האדם המתוכנן והמחושב ביותר שהוא מכיר, אם חייו היום נראים כמו שתיאר לעצמו לפני עשר שנים. כמעט תמיד תהיה התשובה שלילית במודגש.

הבחירה היחידה שיש לנו היא זאת שכל צומת והצטלבות מציבה: ימינה או שמאלה? קדימה או אחורה?

החלטות כאלו תמיד צריכות להתקבל לאחר שיקול דעת קפדני. השאלה 'איך נצא משם' היא רק מרכיב אחד ממכלול הנתונים. במקום לאמץ את העיניים בניסיון לאתר דלת יציאה מרוחקת, עדיף למקד את המבט בדיוק היכן שאנחנו נמצאים – ולהיכנס במקום הנכון ביותר, ברגע הנכון, וברגל ימין.

25/10/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 9 תגובות ב-9 דיונים

(9) אנונימי, 6/3/2017 13:48

מדהים, תודה.

(8) מלכה, 18/11/2013 22:24

כיוון חשיבה

ברגע שבנאדם תמיד מנסה לחפש "דלתות" יציאה למימיהם הוא שוכח לחיות להינות מהרגע ולהתמקד במה שחשוב לעומת זאת זאת סוג של בריחה ממציאות שהיא בסופו של דבר גם מחויבות ישר כח מאמר שצריך לחשוב עליו ולנסות לחיות את זה תודה

(7) בן, 5/11/2009 08:37

בטח שאפשר לצאת !!

השאלה היא - מה נקרא 'לצאת' ! 'לצאת' מזוגיות דפוקה, זה לא לעזוב את בן הזוג אלא להתמודד ! 'לצאת' מכל סוג של קושי אין פירושו לברוח אלא ללמוד לחיות עמו ואף להנות ממנו!! 'יציאות' כאלו, תמיד הן זמינות ותמיד אפשריות ! הבחירה בידך !! ואם אינך יודע איך עושים זאת, תשבור מעט את הגאווה ופנה לייעוץ אצל אנשי אמונה ובעלי תורה. מומלץ מאד !! מנסיון אישי !!

(6) אנונימי, 2/11/2009 06:58

המאמר מאלף אבל ארוך מדי כדאי לפעמים לקצר כדי שליותר אנשים תהיה סבלנות לקרוא עד הסוף

(5) מיקו, 28/10/2009 08:52

קצר וקולע

כמו שאמרו לפני אהבתי מאוד את המאמר

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub