פרשת שמות מתארת לנו בפסוק אחד, איך הפכנו ממשפחה בת שבעים נפש לעם.

זה התחיל בילודה. הפרשה גם מציינת לשבח שתי נשים דגולות, שפרה ופועה, ששיפרו את הוולדות ופעו כדי להרגיע את הנולדים. כל ההיווצרות של עם ישראל נזקפת לזכותן של נשים אלו.

כותב הרש"ר הירש: "על הדור הזה לא יסופר לנו דבר מלבד ריבויו הבלתי רגיל...חזקים היו ילדיהם, בריאים ובני קיימא...הם נשאו בקרבם שפע של כוחות רוחניים וגשמיים" (שמות א, ז).

תינוקות בריאים בעלי כוחות ויכולות- הם התשתית להתפתחות עם נגאל. האם בדור שלנו אנו משכילים לזכור זאת? האם אנו כחברה מכבדים את המקום של התינוקות ושל הטיפול הראוי בהם?

בישראל תשע"ט אוהבים תינוקות אבל לא תמיד מספיק משקיעים בהם. דו"ח אירגון המדינות המפותחות השנה קבע שישראל משקיעה בילדים בגילאי 0-3 פחות מכל מדינה מפותחת אחרת. נתון עצוב לכל מי שמכיר את המחקרים הקובעים שכל שקל המושקע בגיל הרך עשוי לחסוך כעשרה שקלים של השקעה בגיל מבוגר יותר. הגיל הרך עדיין נתפס כלא מספיק חשוב כדי שנשקיע בו הרבה משאבים ומחשבה.

התבוננו לדוגמא במתרחש בענף מעונות היום. באופן סימבולי, הענף הזה מאומץ על ידי שני בתים שאף אחד מהם אינו טבעי לו. הוא משויך למשרד הכלכלה והתעשייה ובו זמנית למשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. הצהרת המשימה העיקרית של כל אחד משני המשרדים הללו איננה קשורה להתפתחות ילדים או לחינוך.

המצב הזה מאפשר תפיסה מצערת שלפיה צריכים להשגיח על תינוקות רק כאשר ההורים שלהם עובדים. לפיכך הפיקוח על המסגרות שלהם נתון בידי המשרדים העוסקים בכלכלה ובעבודה של המדינה.

זו גישה שמתאימה לעם של עובדים, עבדי זמן שזקוקים רק לשקט תעשייתי מקטנטנים בשעות העבודה, ולתרבות המערבית שרודפת אחרי הכסף.  זה לא מתאים לעם עברי, עם ישראל, שרואה את התינוקות כעתידו. עם ששומר על ערכיו ועל סדר עדיפויותיו.

בהקשר זה מהדהדות מילותיו של הראי"ה קוק שאמר: "מובן הדבר שכשמעמידים את יסוד החיים רק על העבודה והפרנסה, אין לילדות זכות מצד עצמה...לא כן הוא לפי ההכרה האידיאלית, המערכת את החיים לפי הטוהר שבהם, לפי הטוב והחסד הנמסך בקרבם." (מאמרי הראי"ה, דרשה בעת חנוכת ת"ת ברחובות)

האם כחברה, אנו מעריכים מספיק את גודל המשימה שבה עסוקות המטפלות בתינוקות? הרי היינו צריכים לשאת על כפיים את המטפלות המוצלחות ולהעניק להן פרסים. איננו מבינים עד כמה משמעותיות החוויות הראשוניות שחווים פעוטות. אלה חוויות שבונות את הנפש. זה הרבה מעבר להשגחה על התינוקות, זה טיפוח ופיתוח של הכוחות הטמונים בהם.

בישראל של היום מיטלטלת התיבה של הטיפול בגיל הרך במים סוערים. התחום הזה נלחם בגלים, משתדל להשתפר מקצועית ומייחל שקובעי המדיניות יושיטו לו יד ארוכה. עד שזה יקרה, נשנה קצת בעצמנו. נעריך את המטפלות ונייקר את פועלן. נכבד את מנהלות המעון הטובות, לא פחות מאת מנהל הבנק שלנו. נזכור שבידי המעונות מופקד, למשך כמה שעות בכל יום, ההון האנושי של העתיד שלנו. פרשת שמות מזכירה לנו: אומה גדולה מתחילה בתינוקות קטנים.

רויטל שנור היא פסיכולוגית חינוכית ואם לילדים. לתגובות: alefbet.r@gmail.com