לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תודה על הזכות להיות הגוי של שבת

תודה על הזכות להיות הגוי של שבת

"תקרא לילד הגוי כמה שיותר מהר". זה הייתי אני. ילד קובני באזור היהודי בברוקלין, שחיי השכנות שלו עם היהודים עזרו לו לעצב את חייו הבוגרים.

מאת

,בשנת 1933 עברנו, יחד עם המשפחה המורחבת שלנו, מקובה לרובע ויליאמסבורג בברוקלין המאוכלס ברובו על ידי יהודים. הייתי אז בן 10, ואני זוכר שהשלג באותה שנה הקדים לרדת. למרות שהיינו דוברי הספרדית הראשונים שהגיעו לשם, השתלבנו די בקלות בתוך השכונה הצפופה והרב-תרבותית הזאת. תוך זמן קצר התחלנו ללמוד כמה מלים באיטלקית, יוונית ופולנית, המון יידיש וקצת אנגלית כבדת-מבטא.

הפעם הראשונה שבה שמעתי את הביטוי "השבת מתקרבת", הייתה כשאדון רוזנטל סירב לפתוח את החנות שלו בשדרות ברדפורד. אמי שלחה אותי עם כמה פרוטות כדי לקנות זוג גרביים שחורים לאבא. אדון רוזנטל עמד בתוך החנות, כשדלתה נעולה. הוא הביט בי בידיים שלובות מבעד לזכוכית העבה, כששלג וחשיכה מתחילים לרדת בשמי יום השישי. "כבר סגרנו," אמר אדון רוזנטל ונד בראשו, "אתה לא רואה שהשבת מתקרבת? אל תהיה נודניק! לך הביתה." חשתי ברטיבות קרה שמכסה את ראשי, וחשבתי ש'שבת' זאת המלה היהודית לשלג.

למען האמת, לא לקח לי הרבה זמן לתקן את ההבנה השגויה הזאת של השבת, משום שהתרבות הדומיננטית בסביבה הפכה להיות מוכרת - הגויים היו שם במיעוט. מאז ואילך, כשהשבת המשיכה להתקרב ולבוא באופן סדיר, וההלכה היהודית נתנה את רושמה על חיי השכונה, הבנתי שהרבה פעולות אנושיות - שגרתיות ויומיומיות בכל זמן אחר – היו פוסקות ביום הזה, ודממה מוחשית, שלווה נעימה, ירדה על כולנו. ואז, תמיד הייתה משפחה אחת שהייתה זקוקה בדחיפות לעזרה, והם היו שולחים את הילד הקטן שלהם "להביא את הילד הספרדי, וכמה שיותר מהר!"

זה הייתי אני. עם הזמן הפסקתי להיות חסַר שֵם והפכתי ליוסל, ולפעמים יוס או יוסלה. כך החלו חיי בתור הגוי של שבת, שממלא בהתנדבות מטלות שונות עבור שכניי בלילות שבת ובשבת עצמה: מדליק אש בכיריים (שהיו מכוסים), עושה שליחויות, קונה תרופה לדודה זקנה, מכניס פחם לתנור, מדליק ומכבה אורות, מנקה שלג וקרח ממדרכות ומבואות חלקלקים... עושה פחות או יותר כל דבר שאסור לשומרי המצוות על פי הקוד הדתי שלהם.

הודות לי, כל המשפחה שלי הפכה מכורה לדברי מאפה יהודיים

ימי ששי אחר הצהריים היו מיוחדים. הייתי חוזר הביתה מבית הספר מלווה בריח עשיר העולה מהמטבחים היהודיים, שם עסקו בהכנת תפריט-העֶרֶב המיוחד. בשלב זה, כבר הייתה לי רשימה של "קליינטים" קבועים, משפחות יהודיות שסמכו עליי. מה שנזקק במיוחד להשגחה קבועה בחורפיה הקפואים הרבים של ברוקלין, היה תנורי החימום. עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר ברוחות הקרות והאגרסיביות הנושבות שם. וכשהייתי הולך מכורבל במעיל, התעוררו בי חלומות מתוקים, כשהייתי חושב על המטעמים הביתיים החמים שאביא הביתה אחרי שסבב השבת שלי יסתיים. הודות לי, כל המשפחה שלי הפכה מכורה לדברי מאפה יהודיים. ואני? אני עדיין מכור לעוגת שיש, חלווה ומרנג (רק עם סירופ השוקולד הכשר).

אני זוכר, כאילו היה זה אתמול, כיצד גיליתי שהיהודים הם האנשים הכי חכמים בעולם. תבינו, בבית הקובני שלנו כולם אהבו את הקצוות של ככר הלחם, וכדי לשמור על השלום, אבא שלי היה מחליט תמיד מי יזכה בהם. בליל חורף קפוא אחד, קיבלתי תמורת שירותי השבת שלי חלה (אנחנו ביטאנו את זה 'הולי' – קדוש), ומייד הבנתי שזו הגאונות בהתגלמותה! מי עוד מסוגל להמציא לחם שקצוות טעימים ממלאים אותו בכל מקום ופינה – מספיקים לכל אחד ואחד, אפילו במשפחה גדולה?

לנעוריי בוויליאמסבורג היה גם אספקט "בינלאומי". למשפחת שטרנברג היו שני בנים שנלחמו בבריגאדה של אברהם לינקולן בספרד. בכל פעם שאנחנו הילדים הצלחנו לזכות בתשומת הלב שלהם, הם היו מרתקים אותנו בסיפורים ומעשיות על הרפתקאות מסוכנות במלחמת האזרחים הספרדית. יוצאי הצבא מהמלחמה הזאת משנות העשרים ומשהו, הציגו בפנינו גם דרך חשיבה אצילית, שהנחילה לנו רעיונות אנושיים כמו "כל אחד כפי יכולתו ולפי צרכיו". במבט לאחור, החשיפה התמימה הזאת לפילוסופיה שונה, היוותה את נקודת הפתיחה למסע שיכלול בתוכו גם את מושג הצדקה, בדרכי האישית בעולם.

חֶזקָתִי בתור הגוי של שבת פסקה באחת אחרי התקיפה על פרל הארבור, ב-7 בדצמבר 1941. למחרת עזבתי את ברוקלין-קולג' והתגייסתי לצבא ארה"ב. ביוני 1944 שוחררתי מחיל האוויר, אחרי שטסתי ב-60 משימות מבצעיות מעל איטליה והבלקן. כשחזרתי הביתה, התרגשתי מאוד לגלות שכמה מידידיי היהודים היו שומרים עבורי מקום בשולחן השבת ומתפללים עליי במשך כל הזמן שבו נעדרתי מהשכונה. איזה כבוד! חזרתי הביתה צוינה בהזמנות לארוחות – אתם קולטים את המשמעות של כזה דבר, אחרי 22 חודשים של מנות קרב?

למדתי מה משמעותם של ידידות אמיתית, נאמנות, כבוד והערכה

כשחיי הפוסט-מלחמת-העולם-השנייה שלי התפתחו, התבהר יותר אופי הקשר שלי עם המשפחות היהודיות בשכונה, שהחל בשנות ההתבגרות - למדתי מהי משמעותם של ידידות אמיתית, נאמנות, כבוד והערכה. גיליתי שקיימת בעולם צייתנות נטולת התרפסות, והדאגה לכל דבר חי הפכה להיות טבעית עבורי. ערכם של מוסר עבודה גבוה והתמסרות למטרה ערכית, הפך להיות ברור יותר עבורי. אהבת הלימוד פרחה בי, ואני התחלתי להציב סטנדרטים גבוהים יותר לכישוריי המתפתחים, ומטרות נעלות יותר לפעולות וחלומות העתיד. אף אחד מכל אלה לא נבע מהכוונה פורמאלית כלשהי; 'בית הספר' שלי היה השכונה. למדתי את הדברים האלה, ספגתי אותם ליתר דיוק, באופן אסוציאטיבי ועל פי דמויות מופת, דרך חקירות סקרניות ובמה שמחנכים מכנים "לימוד משני", בכור ההיתוך של ברוקלין היהודית שלפני מלחמת העולם השנייה. נראה שזאת הדרך שבה אנו לומדים את שיעורי החיים הבסיסיים ביותר.

בעוד שביתם הקובני של הוריי הגן עליי בחיבה חמה וקרובה וסיפק לי את כל צרכיי כמו גם ביטחון עצמי, קבוצת המשפחות היהודיות שהכרתי הייתה מעין שבט 'פונדקאי' שסייע בשלבי המעבר שלי לבגרות. אפשר אפילו לומר שחוויתי סוג מיוחד של בר מצווה. לא יכולתי להסביר אז את מושג תיקון העולם, אבל כשהתבגרתי הבנתי עד כמה הונחיתי על ידי ההתנסות היהודית לחיות את זה וליישם את זה. איזה מבט נעלה על החיים נותנת השאיפה באמת לרצות "לתקן את העולם".

בשנים שאחר כך, היו אומרים מדי פעם לאשתי הטובה: "בעלך הוא איש מצחיק". אני יודע ששורשי ההומור שלי נעוצים עמוק ב'שטיקס' של תיאטרון היידיש בשדרה השנייה, בבדרנים במקומות הנופש בהרי הקטסקילס ובחקיינים הרבים שלהם. וכשאני מתווכח על נושא של זכויות האדם או זכויות האזרח ומעירים לי שאני מגלה יותר מדי התלהבות, אני נזכר כיצד החלה להופיע בי החוצפה לראשונה על מדרכות ויליאמסבורג, כשאני מתחרה על אגוזי לוז עם ילדים קשוחים עטורי פאות וכיפות. לאורך הדרך שיחקתי שח וכדור קיר ולמדתי סַיִף, הקשבתי לרימסקי קורסקוב, אכלתי ערמונים קלויים, קראתי רמב"ם ולמדתי שאול אלינסקי.

אני אסיר תודה לנצח על הזכות שהייתה לי - להיות גוי של שבת.

28/2/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 14 תגובות ב-14 דיונים

(14) אסתר טנא, 20/8/2012 14:43

גוי של של שבת

מרגש מאד'

(13) נעה שוסלר, 9/3/2011 13:10

יפה מאוד לשמוע או לקרוא כאלה דברים איך גוי מסתדר יפה עם יהודים ושלפעמים יהודים לא מיסתדרים.

(12) ליגאל 10, 26/3/2009 13:29

תגובה מוזרה וכל כך לא נעימה

ולא הבנתי למה ? הסיפור לו מקסים
ולי הוא חידש המון !

(11) חנה, 19/3/2009 05:13

תיקון התרשמות

בניגוד למה שנשמע מהמאמר גוי של שבת מקבל תמורה על עזרתו בדברי מאכל בעיקר עוגות ושתיה ואכן הוא מציין שמשפחתו נעשתה מכורה לדברי מאפה יהודיים וגם חלה הוא קיבל בוודאי על עזרתו. שום ניצול! עזרה והכרת תודה.

(10) יגאל, 2/3/2009 14:42

סיפור יפה. לנו לא חידשת כלום, אבל תודה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub