לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




על אורח חיים ושליטה עצמית

על אורח חיים ושליטה עצמית

כולנו נאבקים עם הקושי לשלוט בעצמנו. עכשיו, מדענים מציעים שאורח חיים דתי עוזר לפתח משמעת עצמית – אם הוא נובע מאמונה כנה.

מאת

שליטה עצמית היא דבר חשוב. זו אמת אוניברסאלית שכולם מודים בה – ומתוודים בצער על קשייה.

חיים משמעותיים דורשים שליטה עצמית. בכך אין כל ספק. אנחנו זקוקים לשליטה עצמית כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה, במקום להישאר בין השמיכות. אנחנו צריכים שליטה עצמית כדי לחיות חיי נישואים מאושרים ולא לפגוע בבן/ בת הזוג. אנחנו צריכים שליטה עצמית כדי ללכת לעבור טיפול רפואי כואב אך נחוץ. אנחנו צריכים שליטה עצמית כדי לחנך את הילדים שלנו באופן שיועיל להם, במקום באופן שנוח לנו.

לא לשווא, היהדות והפילוסופיה הדגישו במשך הדורות את חשיבות השליטה העצמית. שלמה המלך הצהיר במשלי כי :"טוב...מושל ברוחו מלוכד עיר", ואריסטו, בהד מאוחר יותר, החרה החזיק: "אני מחשיב לאמיץ גדול יותר את האדם המתגבר על תשוקותיו מאשר את האדם המביס את אויביו; שכן הניצחון על עצמך הוא הניצחון הקשה ביותר."

גאונות היא אחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזי זיעה

באופן טבעי יש נטייה להעריך את כישוריהם המולדים של אנשים הרבה יותר מאשר את יכולת השליטה עצמית שלהם – שהיא דבר מתפתח. וזו טעות! האדם המוכשר ביותר לא היה מגיע למה שהגיע ללא משמעת-עצמית מעוררת הערצה. זו הייתה האמת שרטן תומאס אדיסון, אולי הגדול שבממציאים, כשאמר כי גאונות היא אחוז אחד של השראה ותשעים ותשעה אחוזי זיעה. אף אדם מצליח – מדען או מדינאי, ספורטאי או בלרינה – לא הגיע למה שהגיע בלי משמעת עצמית של ברזל. ואמת זו החל המחקר הפסיכולוגי לגלות יותר ויותר בשנים האחרונות. ב-2006, השיח המתמיד בארצות הברית על הישגיהם האקדמיים המתדרדרים של התלמידים האמריקנים, פנה לפתע לנתיב חדש. במחקר פורץ דרך של אוניברסיטת פנסילבניה הוכח שמשמעת עצמית היא מנבא טוב יותר להצלחה אקדמית מאשר  IQ. "לעיתים קרובות תולים את תת-ההישגיות בקרב תלמידים אמריקניים במורים גרועים, ספרי לימוד משעממים או כיתות גדולות מידי", כתבו החוקרים. "אנחנו מציעים סיבה אחרת לאי מיצוי הפוטנציאל של תלמידים: הכישלון שלהם בתרגול משמעת עצמית."

המערכת החינוכית בארצות הברית טרם התחילה ליישם את המלצות המחקר – פיתוח תוכניות לימוד שיעודדו משמעת עצמית. אבל לא רבים העזו להתווכח עם מסקנות המחקר. הוא היה, ללא ספק, אחד מאותם מחקרים שמוכיחים את המובן מאליו לכל בעל שכל-ישר שראה את ההבדל בין הרגלי הלמידה של תלמידים אמריקניים לאלו של, למשל, תלמידים אסיאתיים. אולם למרבה הצער שכל ישר שאינו מגובה בנתונים מדעיים זוכה לעיתים נדירות להתייחסות רצינית.

 

 

בראשית 2009, העיתונאי ג'ון תירני ייבב מעל דפי הניו-יורק טיימס: "אם אני רציני בכוונה להיצמד להחלטות שלי לשנת 2009, האם זה אומר שאני חייב להוסיף עוד החלטה? האם אני צריך לכלול ברשימה: להתחיל ללכת לכנסייה?"

מה שהניע את תהיותיו הוא מחקר חדש שפרסם פרופסור מייקל מקאלוג בכתב עת יוקרתי לפסיכולוגיה. מקאלוג ועמיתו מאוניברסיטת מיאמי, פרופסור בריאן וילובי, סקרו 8 עשורים של מחקרים, והגיעו למסקנה שאמונה דתית משפרת מאד את השליטה העצמית. "פשוט שאלנו האם יש עדות טובה לכך שלאנשים דתיים יותר, יש יותר שליטה עצמית" אמר פרופסור מקאלוג. "במשך זמן רב זה לא היה אופנתי שמדענים חברתיים יחקרו את הדת, אבל היו חוקרים שעבדו על כך בשקט במשך עשורים. כשאתה מחבר את כל הנתונים, מסתבר שיש ממצאים עקביים להפתיע, שמוֹרים על קורלציה בין דתיות ושליטה עצמית טובה יותר."

שני הפסיכולוגים אינם אנשים דתיים. המוטיב מאחורי המחקר שלהם היה עניין אקדמי גרידא בדת. מקאלוג רצה לדעת איך ייתכן שהדת התקיימה במשך אלפי שנים, ומה יש בה שעוזר לאנשים. ההשפעות החיוביות של חיים דתיים אינן זרות לעוסקים בתחום מדעי החברה: במשך עשורים, מחקרים הוכיחו שאנשים דתיים זוכים להצלחה אקדמית גבוהה יותר, חיים יותר זמן, ונישואיהם נוטים יותר להחזיק מעמד. אולם ההסברים המקובלים שניתנו לכך היו שהתמיכה של חיי קהילה, או הציוויים הדתיים עצמם, הם האחראים לתופעות הללו. מקאלוג סבר שהתשובות הללו לא מספקות.

ניסינו פשוט לראות האם יש משהו בדת שנותן למאמינים חוזק פנימי

"ניסינו פשוט לראות," הוא אומר, "אם יש משהו בדת שנותן למאמינים חוזק פנימי."

מעבר סבלני על מאות מחקרים הניב את התשובה. כבר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, גילו חוקרים שתלמידים המעורבים יותר בחיים דתיים, הצליחו יותר במבחני מעבדה שבדקו את המשמעת העצמית שלהם. מחקרים שבאו לאחר מכן מצאו שילדים דתיים מאד, פחות הוגדרו כאימפולסיביים על ידי הוריהם ומוריהם. המתאם לא נעלם עם ההתבגרות: מבוגרים אדוקים בדתם הפגינו שליטה עצמית גדולה יותר בכל תחומי החיים, כולל בחגירת חגורות בטיחות, הקפדה על תזונה נכונה, וביקורים אצל רופא השיניים.

מקאלוג ווילובי מצאו, עם זאת, שהשליטה העצמית המשופרת חלה רק על אנשים שאורח חייהם הדתי נבע מאמונה פנימית כנה. אנשים שהיו דתיים מסיבות 'חיצוניות' – לחץ משפחתי, רצון להשתלב בחברה וכדו' – לא הפיקו מכך כל תועלת. ועוד ממצא מעניין: העולם שלנו מלא אנשים שלא משתייכים פורמאלית לאף דת, אבל מצהירים על אמונות בעלות צליל דתי: "החיים שלנו מכוונים על ידי כוח רוחני כלשהו", או "כל האנושות היא אחת, אנחנו מרגישים חיבור רוחני לכל בני האדם", לטיפוסים 'רוחניים כלליים' כאלה לא היה שום יתרון על עמיתיהם החילוניים בתחום השליטה העצמית.

"חשיבה על אחדות האנושות או אחדות הטבע לא מתקשרת לשליטה עצמית", אומר פרופסור מקאלוג. "אפקט השליטה העצמית נראה כמו תוצאה ממעורבות במוסדות דתיים ומהתנהגות דתית."

מה מקום הדת, אם כן, בפיתוח השליטה העצמית?

היסוד לכל משמעת עצמית הוא היכולת לברור בין עיקר לטפל, לדחות סיפוקים ולפעול לפי 'אני צריך' במקום לפי 'מתחשק לי'. אורח חיים דתי שמגובה באמונה אמיתית, מרגיל את האדם לכך. במקום עימות בין דחף וצו ההיגיון – שאת שניהם האדם מזהה כקולות פנימיים שלו - האדם מתרגל לציוויים חיצוניים, אבל כאלו שהוא מזדהה עם מטרתם. הוא מאמין בסולם הערכים של הדת ולכן עושה בלב חפץ – גם אם לא בקלות – את מה שנדרש ממנו.

חילוניות, או אפילו אתיאיזם, אין פירושם בהכרח משמעת עצמית גרועה. אבל באופן ציבורי, הם לא פעם באים לידי ביטוי באופן הזה. באופנה המתפשטת לאחרונה בעולם, קבוצות אתיאיסטיות מעלות פרסומות על אוטובוסים, במענה למנהגן של קבוצות דתיות להעלות פסוקים או מסרים דתיים כפרסומות. אפשר להתווכח על מידת הנאותות של האמצעי הזה כקידום הדת, אבל אי אפשר להתווכח על המסרים שהקבוצות האתיאיסטיות בחרו לפרסם. בבריטניה, הארגונים השונים (בעידודו של הכהן הגדול של האתיאיזם, פרופסור ריצ'רד דוקינס(  בחרו במסר הבא: "כנראה שאין אלוקים. אז תפסיק לדאוג ותתחיל ליהנות מהחיים". באוסטרליה מנסים להשיג אישור למודעה הבאה: "אתיאיזם: אפשר להמשיך לישון ביום ראשון בבוקר!"

אין רע מהותי ברצון ליהנות מהחיים או לישון עד מאוחר. אך כמסרים עיקריים של אתיאיזם, הם מציירים תמונה עצובה. זכותו של אדם לבחור לפתח את אישיותו שלא דרך הדת. אבל נדמה שאין חולק על כך שאי אפשר להגיע רחוק אם המניע המוביל בחייך הוא הרצון ליהנות מהחיים או לפנק את עצמך בדברים כמו שינה עד מאוחר. זו אנטיתזה מוחלטת לאופן שבו אדיקות דתית דוחפת את האדם לרמה גבוהה יותר, שבו חייו מנוהלים לפי קריטריונים בוגרים, שמכבדים את היכולות האנושיות.

אין פירוש הדבר שאדם שאינו דתי אינו יכול לפתח משמעת עצמית. אבל הדת בצורתה הטהורה, הבלתי-אינטרסנטית, היא כלי שמבטיח את פיתוח המשמעת העצמית. לא משום שזו מטרתה: אתה לא בוחר להיות דתי כדי לפתח את המשמעת העצמית. אבל על ידי חיים דתיים כנים, המשמעת עצמית שלך מתפתחת בעל כורחה. מצד אחד, יש לך מוטיבציה גבוהה יותר לשלוט בעצמך לפי ציווי הדת, כי הרצון שדורש זאת הוא לא רצון פרטי שלך אלא רצון שאתה מזהה כאלוקי. מהצד השני, עצם הריטואליים הדתיים פועלים על יכולת המשמעת העצמית שלך ומפתחים אותה. כפי שמתבטא ספר החינוך במשפטו הידוע: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות."

 

מקאלוג ווילובי לא מתיימרים להציע לאנשים להתחיל לחיות חיים דתיים בעקבות המחקר שלהם. הם כן סבורים שפענחו מהו 'הכוח הפנימי' של אנשים דתיים באמת. "האמונה שלאלוקים יש עדיפויות באשר לדרך בה אתה מתנהג ולמטרות שאתה מציב לעצמך, היא מוטיבציה שאין חזקה ממנה לעודד אנשים בהשגת המטרות שלהם", אומר פרופסור מקאלוג.

10/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) Sarah, 24/2/2009 07:26

Beautiful

Amazing article

(4) יעקב, 5/2/2009 13:32

תמיד תהיתי לדעת האם אלו שאינם מאמינים מפרשים את האמונה כחולשה אצל המאמינים כעת התברר לי הספק באופן מפתיע !

(3) אנונימי, 18/1/2009 02:13

מאמר חשוב מאד

בלי לחקור - ובלי לעסוק אקדמית בתחום אני מסכים עם כל מילה. המצב בשטח מוכיח שהמחקר בכוון הנכון.

(2) אבי, 12/1/2009 12:45

תודה

(1) יניב, 11/1/2009 05:13

מאמר מעניין

לא ידעתי שכבר לפני 80 שנה כבר עסקו במחקר פסיכולוגי.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub