לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חשבונות של מלחמה

חשבונות של מלחמה

העולם סופר את ההרוגים בצד הישראלי מול אלו של הצד הפלשתינאי, ומחליט שישראל מגזימה. למה הנטייה האנושית לשפוט אחרים מובילה בדרך כלל לטעויות?

מאת

מבצע עופרת יצוקה שלח מאות אלפי ישראלים למקלטים, שלח כותרות אדומות ושחורות לעיתונים, שלח כתבים צבאיים במעילי רוח לגבול ישראל עזה, ושלח תחושת חירום בכל רחבי ישראל. כך נזכור את חנוכה תשס"ט: החנוכה שבו פרצה המערכה בדרום, המערכה המי-יודע-כמה.

במקביל, סביבון העופרת חולל, כהרגלו, בכל רחבי העולם. ישראל לא יכולה להתעטש בלי שכל העולם יספוק כפיים, ומבצע בסדר גודל כזה בוודאי לא יכול לעבור בשתיקה. כצפוי, התגובות העולמיות לא בדיוק חפפו לתגובות בישראל. אם כאן אנשים מדברים על 'הגיע הזמן' ו'למה חיכינו' ומדברים גם בדאגה על 'איך זה יגמר' וגם 'אולי תבואו אלינו למרכז בינתיים', השיח העולמי שונה לחלוטין. הרוב, כמובן, מגנים את התנהלותו חסרת האחריות של החמאס ואת ירי הטילים המתמשך לתוך ישראל – אבל רובם גם מגלגלים על לשונם את אותו צמד מילים מוכר וידוע מתולדות מדינת ישראל המודרנית: "לא פרופורציונאלי".

ישראל משתמשת בכוח לא פרופורציונאלי נגד חמאס. ההתקפות על רצועת עזה הן תגובה לא פרופורציונאלית. הפגיעה בפלשתינים אינה פרופורציונאלית. וכל כך למה? המגנים ברחבי העולם יודעים היטב מתמטיקה. כמעט ארבע מאות פלשתינים הרוגים וכמה אלפי פצועים, והכל משום שפחות מעשרים ישראלים נהרגו עד היום מפגיעת טילי קסאם או גראד? ישראל יצאה מדעתה.

קודם תלמדו לספור

המתמטיקה הזו שגויה מעיקרה

אם מנסים לנתח את הסיטואציה בהגיון מתמטי כזה, די ברור למה העולם לא ממהר להציע את אהדתו לישראל. מעבר לעובדה שרובנו מאמינים שהעולם לא היה מציע את אהדתו גם לו יחס הנפגעים בין ישראל לפלשתינים היה הפוך, על פני השטח טענת הצדק העולמית היא: ש"אמנם זכותכם להגן על עצמכם, אבל אולי תלמדו קודם לספור". זה גם המסר מאחורי תגובתו הדיפלומטית של מזכ"ל האום באן קי-מון: "אני מגנה בתכיפות בתקופה האחרונה את ירי הרקטות לעבר ישראל ומדגיש את זכות ההגנה של ישראל, אבל אני מגנה את השימוש המופרז בנשק". אלו מילים מתונות למסר שמגיע מרחבי העולם, בזעם רב יותר או פחות: הגזמתם, חבר'ה.

כמובן, ישראל וידידיה בעולם מסבירים מצידם שהמתמטיקה הזו שגויה מעיקרה: דרום ישראל ספג למעלה מ-4,000 טילים ורקטות בשנים האחרונות, ואם הם לא הצליחו לגרום ליותר הרוגים, זה לא משום שהיורים פספסו בכוונה. היכולות הטכנולוגיות, שלהם, מה לעשות, עדיין מוגבלות. אבל לו היה בידיהם נשק עוצמתי יותר, הם היו משגרים אותו בלי להסס.

האם ההסבר הזה עובר? לא במיוחד. מול תמונות קורעות לב בטלוויזיה של פצועים מדממים, ילדים בוכים, ומשפחות מנסות לשווא להימלט מהכלא ששמו עזה, רוב העולם נצמד להיגיון שלו: לא ייתכן שתהרגו ביום אחד יותר מפי עשרה אנשים מכל אלו שמתו מפגיעות קסאם עד היום.

השלב הבא של ההסברה הוא כמובן הצגת השאלה: מה הייתם עושים לו על המדינה שלכם ירו דרך קבע טילים? אפילו לו פגעו רק חלקם הקטן במטרה, האם לא הייתם עושים הכל כדי לנטרל את האיום? המסבירים עבור ישראל אוהבים לצטט את מילותיו של נשיאה הנבחר של ארצות הברית, ברק אובאמה, מביקורו האחרון בישראל. אובאמה, שמאלני ופציפיסטי כמעט בהשקפת עולמו, מתנגד חריף למלחמה בעיראק ותומך נלהב בפתרון סכסוכים בעזרת דיפלומטיה ולא בעזרת לחימה, הובא אז בידי מארחיו לביקור בשדרות, שם יכול היה להתרשם מקרוב מהחיים בצל הפחד שנכפו על תושבי העיר. תגובתו למראות הייתה חד משמעית: "אם מישהו היה יורה על הבית שלי, שבו שתי בנותיי היו ישנות, הייתי עושה הכל כדי להפסיק את זה."

אם לנו היה קשה להבין את מצוקת תושבי שדרות – מה נלין על שאר העולם?

אלו, כמובן, מילים של מועמד באמצע קמפיין, שלא מנבאות דבר על מדיניותו העתידית. אבל ישראל השיגה את מה שרצתה בביקור הזה: וידוי של פוליטיקאי בלתי ניצי בעליל, שנסיבות מיוחדות דורשות אמצעים מיוחדים. וזהו סוג וידוי שניתן להוציא מאנשים רק כשהם חווים קרוב ככל האפשר את הנסיבות המיוחדות. צופי הטלוויזיה ברחבי העולם, שמימיהם לא שמעו קול נפילת טיל, לא יכולים באמת להבין מה פירוש לחיות כשקסאמים שורקים דרך קבע מעל הראש, לא משנה מה אחוזי הפגיעה האמיתיים שלהם. וכי איך יבינו? אפילו לנו, במרכז, לקח הרבה זמן להבין. עד שהחזית התרחבה והתרחבה, כך שהיום היא כוללת גם את אשדוד ובאר שבע, ופתאום עין הסערה קרוב הרבה יותר לתל אביב. ואם לנו היה קשה להבין את מצוקת תושבי שדרות – מה נלין על שאר העולם? אם אתה לא מתעמק בחוקי המלחמה ובתולדות הקונפליקט האזורי, סביר מאד שהתגובה הראשונית שלך תהיה: "ישראל מפעילה כוח לא פרופורציוני".

מה שפער דורות יכול לעשות

חוסר ההבנה הזה אינו מוגבל לישראל ולפלשתינים, או להערכות בזמן אמת באשר לצדקתו של גורם כזה או אחר. קחו למשל את הידיעה שהופיעה שבוע שעבר בעיתוני העולם: במשאל טלוויזיוני ברוסיה, הסתבר שסטאלין הוא – קחו נשימה עמוקה – אחד המנהיגים הרוסיים הפופולאריים ביותר אי פעם. לו היה קם מקברו ורץ לבחירות, רוב הסיכויים שהוא היה נבחר ברוב מוחץ.

כן, אנחנו מדברים על אותו יוסף סטאלין. 'שמש העמים' שרצח מיליונים והגלה עוד מיליונים, שהטיל אימה על כל תושבי ברית המועצות, שזרה פחדים שחורים, עמוקים, בלבבות כל אזרחי אימא רוסיה, עד כדי כך שהבדיחה המרה מתקופת שלטונו (סופרה בלחישות בלבד) אמרה שרוסי הקם בבוקר ומביט במראה אומר לבבואתו: "אחד מאיתנו חייב להיות מלשין."

אותו סטאלין בדיוק, ופתאום לבבות הרוסים עורגים אליו. הוא היה מנהיג גדול, הם אומרים. הוא הביא את התבוסה המכרעת להיטלר ולנאציזם, והציל את אירופה מטלפיהם. הוא הביא את הקדמה לרוסיה, את הפיתוחים הטכנולוגיים חסרי התקדים. הוא נלחם בתרבות של בערות, ותחת שלטונו למדו הכל קרא וכתוב. למעשה, במשאל שבו השתתפו 50 מיליון אנשים, סטאלין הוביל במשך זמן רב ואיים לכבוש את המקום הראשון. רק כאשר יוזמי המשאל הטלוויזיוני, שחששו מפארסה, פנו בתחינות לאנשים להתחיל להצביע למועמדים אחרים – הוא נדחק אל המקום השלישי, עדיין גבוה מאד ברשימה שכללה את כל הגיבורים הפוליטיים ברוסיה מימי הביניים והלאה.

אם בני אותו דור היו משתתפים במשאל, יש מקום להניח שהתוצאות היו אחרות

איך זה באמת קרה?

צריך לזכור שסטאלין מת ב-1953, ואם בני אותו דור היו משתתפים במשאל, יש מקום להניח שהתוצאות היו אחרות. אלו שעקרו את פסלי סטאלין זמן קצר אחרי מותו, לא רחשו לו אהבה, גם אם למדו להעריצו. מה השתנה מבני הדור שרעד מסטאלין כאליל מאיים וכל יכול, לזה שהיה מקים אותו מקברו לו הייתה בידו היכולת?

הזמן השתנה. עבר מספיק זמן מאז שלטונו של סטאלין, והרוסים של היום אינם אלו שחיו אז תחת אגרוף הברזל שלו. ממבט רציונאלי, אפשר להבין את מקור ההערצה לסטאלין. הם מסתכלים על רשימת הישגיו: על הפיכתה של רוסיה ממדינה חקלאית במובהק למעצמת תעשייה, על הניצחון במלחמת העולם השנייה, על האוריינות וההשכלה שהביא לאוכלוסיה הנבערת. ואלו אכן הישגים מעוררי כבוד. אבל אין ספק שהדור שחי אחרי מותו של סטאלין, ורק החל לנער את סיוט-דמותו מעליהם, לא היה מבין את פירוש הערגה למנהיג הרודני. הם, שחוו את שלטונו על בשרם, היו משפשפים עיניים מול תחייתה של תרבות ההאלהה שלו ברוסיה, שם נוקיה מתחילה למכור, בעקבות ביקוש מתגבר, מכשירי טלפון נייד שעליהם תמונתו.

שפיטה חסרת בסיס

שפיטה של אחרים – בודדים או מדינות – היא תמיד פעילות מסוכנת. זו הסיבה שמאחורי קצרים בתקשורת שרואים לא פעם בין מדינות, בין תרבויות, אבל לא פחות מכך, בין סתם בני-אדם. חוסר הבנה כזה לא קורה רק בין ישראל לעולם המערבי, או רוסיה של היום ורוסיה של פעם. הוא קורה בין אנשים מרקע חברתי שונה או מגזרים שונים. הוא קורה גם בינך לשכן, בין שני קרובי משפחה, בין חברים. הוא קורה לכולנו, בכל מקום.

ההיגיון האנושי אוהב להאמין שהוא מסוגל לתפוס את הכל בכוחה של צפייה מהצד

ההיגיון האנושי אוהב להאמין שהוא מסוגל לתפוס את הכל בכוחה של צפייה מהצד, בכוחה של אנליזה לכאורה רציונאלית. זו יוהרה שנועדה לכישלון מראש. המשפט במשנה שמזהיר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" נועד לנטרל בדיוק את האשליה הזו. אם אתה לא חווה בדיוק את מה שעובר על השני – אין שום סיכוי שתבין. ואין לך שום זכות לשפוט.

קל להתרעם על קהילה בינלאומית שמסרבת להבין שאת המצב במזרח התיכון אי אפשר למדוד בקריטריון יחיד של מספר ההרוגים לכל צד. קל למשוך כתף מול מדינה שמעריצה דיקטאטור שהדורות הקודמים תיעבו. קשה יותר לראות עד כמה האבסורד הזה קיים בכל אחד מאיתנו, בכל חלק מחיינו.

אם אתה לא שם – אתה לא יודע. אם אתה לא חי תחת איום קסאמים מטריד – אין לך מושג מה התגובה הדרושה ואם היא מוצדקת או לא. אם לא חווית את שלטונו של סטאלין – אתה לא יכול לערוך את רשימת הישגיו ולהחליט על גדולתו על פיה בלבד. אם אתה לא בסיטואציה של האדם או החברה אותה אתה מתיימר לשפוט – לעולם השיפוט שלך לא יהיה מדויק.

לפני שאנחנו מעמידים לדין בבית המשפט של שכלנו, צריך לפחות לזכור את זה. חוות דעת היא אפשרית, אבל היא לעולם לא תהיה פסק הדין האולטימטיבי. העולם לא מבין את הכוח שאנו מפעילים בעזה – ואנחנו, אם איננו גרים בדרום הארץ, לא באמת מבינים מה עבר ועובר על תושבי הדרום. גם אם אנו תומכים בפעילות נגד חמאס, אין פירוש הדבר שאנחנו באמת יודעים מה הפירוש לחיות תחת ירי טילים. צריך לשאוף להבנה ולהזדהות מקסימאלית, צריך לרצות לעזור במה שאפשר – אבל צריך גם לזכור שרק מי שעובר את טבילת האש, רק הוא יודע את המצב לאשורו.

 

3/1/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) יעלה, 8/1/2009 10:11

ל2

האמת שלא קראתי את הכתבה אבל הטוקבק של 2 צד את תשומת לבי, ורציתי להגיד שאם המטרה שלנו הייתה לחנך את החמסניקים אז באמת היינו צריכים לנהוג בפרופורציות אבל המטרה שלנו היא לדאוג שהם לא ירו עלינו יותר, ולכן אין מקום לפרופורציות, צריך לפוצץ מה שצריך כדי שיפסיק ירי הטילים על הדרום, אם נירה עליהם קצת, רק בשביל הסמליות, זה לא יעזור. ובקשר לסבל שלהם, זה די בעיה שלהם שהם גרמו למצב הזה ובכל מקרה חיים של תושבי ישראל היהודים והחפים מפשע שסובלים כבר 8 שנים חשובים יותר!

(4) אנונימי, 5/1/2009 08:18

רוסיה הרגה איזה 2000 גאורגים ולא דיברו כלום!

(3) אלדד, 4/1/2009 16:40

מאמר מצויין

אני בדיוק מנסה לחשוב על משפט מתאים, כמה קל להיות מבקר/שופט וכמה קשה להיות מעשי.דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
כמה מוזרים בני האדם זוכרים את העבר ובאותה נשימה יש להם זיכרון קצר.
רק נראה לי שאנחנו תמיד נלחמים בתחנות רוח, האנושות כנראה לא לומדת מטעויות.

(2) יונתן, 4/1/2009 09:32

בוא נזכור שגם לא חיית בעזה

שיהיה ברור אני בעד הפעולה.
שיהיה ברור אני בטוח שאי אפשר לשפוט מהצד אם כי לפעמים אנו חייבים.

עדיין הלוגיקה שלך צריכה לעבוד לשני הכיוונים אתה הרי לא חי בעזה ולא מבין את המסכנות שבה העזתים חיים ומה המשמעות של ההפצצות האחרונות עבורם ומה המשמעות של פתיחת מעברים וכ''.

אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי להסיר את המטרד. אבל הפעולות צריכות להיות מחוברות ללב ופרופורציות חייבות להישמר.

אנחנו כולנו ברואיו של אלוהים.


(1) יעל, 4/1/2009 07:30

וצריך להאמין שאנחנו צודקים!

ובמלחמה כמו במלחמה...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub