לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זו כן הבעיה שלנו

זו כן הבעיה שלנו

אם לסביבה יש אפקט גדול כל כך על פיתוח הרגלים שליליים, מה זה אומר על האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו?

מאת

בעולם, זו עונת החגים והחגיגות. באמצע החורף הקר, עוצרים לימים של מסיבות, של חינגות, של זלילה ושל צרכנות. כל מה שרק אפשר לדחוף לכמה ימי חופשה כדי לשבור את שגרת האפרוריות הרטובה של החורף.

בניו-יורק טיימס, העיתונאית סוזאן צ'יבר העלתה זיכרונות ממסיבת השנה חדשה שבה השתתפה לפני שנים: מסיבה שבה ראתה זוג משתכר עד כלות; האישה נפלה כשניסתה ללכת, הבעל ניסה לסבך את עצמו בקטטה אבל החליק לפני שהצליח, ושניהם ביקשו עוד יין.

מה המיוחד בסיפור? "המסיבה הזו הייתה לפני עשר שנים", כותבת צ'יבר, "זו הייתה הפעם האחרונה בה ראיתי מישהו שתוי לגמרי במסיבה ניו-יורקית. הדירות בניו-יורק, שהיו פעם רקע לסצנות ההתפרעויות של המשתכרים – דיבור מבולבל, כלים שבורים, גפיים שבורות, וחלומות מנופצים – הן עכשיו רקע למסיבות שבהם גם הכלים וגם קשרי הידידות נשארים שלמים. אנשים באים בזמן, מתנהגים כראוי, שותים קצת, אוכלים מהכיבוד ועוזבים בזמן. הם עדיין שותים, אבל לא שתויים. מה בדיוק קרה כאן?"

מה באמת קרה? לניו-יורק, כל אחד יודע, יש תדמית מקובעת גם בעיני אנשים שמעולם לא היו שם. ומסיבה ניו-יורקית היא מושג שמספיק ספרים וסרטים הציגו לדמיוננו. האלכוהול אמור להישפך כמים, והאנשים המשתכרים הם חלק מהריגוש הקבוע. כמו שכותבת צ'יבר: "בימים עברו, שתייה לשוכרה הייתה חלק מחיי החברה של ניו-יורק – לא פחות מבגדי הערב." סלבריטאים ואמנים רבים התפרסמו במעשי השטות שביצעו תחת השפעת האלכוהול, בעיר שנתנה את שמה לקוקטיילים מסוג 'מנהטן' ו'ברונקס'.

האם מעט החמצת פנים חברתית חזקה יותר מכל מרכזי הגמילה

ובכל זאת, אלו סיפורים של ימי עבר. אנשים עדיין שותים בניו-יורק, אבל הם לא משתכרים כמו פעם, והם לא חושבים שזה מדליק לקפוץ לתוך המזרקה או לפצוח בשיר קולני אחרי שהאלכוהול שיחרר את העכבות הנורמאליות שלהם. האופנה פשוט השתנתה. פעם היה אופנתי להשתכר במסיבות ניו-יורקיות: היום זה לא.

וזה מה שמוביל את צ'יבר להציג את השאלה הנוקבת באמת: "אם אלכוהוליזם הוא התמכרות – והוא אכן התמכרות – איך ייתכן שאנשים יכולים לשלוט על השתייה שלהם רק משום שזה כבר לא מקובל לשתות לשוכרה? מה עם עישון, התמכרויות אחרות? מכורים אמורים להיות חסרי אונים: האם מעט החמצת פנים חברתית חזקה יותר מכל מרכזי הגמילה, תוכניות 12 השלבים, והתרופות החדשניות?"

הסביבה הממכרת

אין חולק על כך שאלכוהוליזם הוא התמכרות, אבל הוא לא ההתמכרות היחידה. בעולם שלנו, אנחנו מכירים סוגים רבים של התמכרויות: אפשר להתמכר לעישון, לאוכל, להימורים, לקניות, כמעט לכל דבר תחת השמש. מה שלא יהיה סוג ההתמכרות, מדובר בבעיה רצינית שגורמת סבל רב. מדענים וחוקרי התמכרויות מזהים שלושה גורמים למרבית ההתמכרויות: טראומה מוקדמת, גנים וסביבה. ברוב המודלים, מתייחסים לסביבה כגורם הפחות חשוב מבין השלושה. אבל ייתכן, מציעה צ'יבר, שזו טעות. "אולי הסביבה היא הפיל שבחדר. בסביבה שבה שתייה לשוכרה איננה אטרקטיבית, אנשים לא משתכרים."

מספיק לזכור את המהפך שחל בתחום העישון בעולם המערבי, כדי להבין שאין לפטור את האפשרות הזו כלאחר יד. לפני עשרים שנה ענני עשן נישאו בכל מקום ציבורי: אי אפשר היה ללכת למסיבה או לבית קפה, לעבודה או למשרד ממשלתי, בלי להיתקל במסך עשן. אנשים שעישנו עשו זאת כדבר מובן מאליו, כמעט כשתיית מים. אבל ראו זה פלא: על אף שהניקוטין ידוע כחומר ממכר, על אף האחיזה החזקה, בת מאות השנים, שהיה לטבק על המין האנושי, הקמפיין הגלובאלי כנגד העישון שהונע מהמודעות לסכנותיו, שינה את התמונה מקצה לקצה. היום, עישון הוא לא סמל של סטאטוס ובגרות: להיפך, הוא דבר לא אטרקטיבי בעליל. אנשים שמעשנים עושים זאת בצנעא, כמעט בהתנצלות, ומסכי העשן נעלמו לחלוטין ממקומות ציבוריים. חברות הטבק בונות עכשיו את עיקר עסקיהן בארצות עולם שלישי: שם, באין מודעות וקמפיינים נגד עישון, הסיגריות עדיין באופנה.

תמיד יהיו גם גורמים אחרים, אך לסביבה יש כוח עצום בכל התמכרות

אפשר להבין למה נוח לתייג את הסביבה כגורם זניח בהשפעה על פיתוח התמכרויות. בניגוד לחוויות קודמות וגנים, שהם אינדיבידואליים לכל מתמכר, הסביבה היא דבר שתלוי בכולנו. הסביבה היא החברה, האווירה והמנהגים שכולנו תורמים להם, וכמכירים בחשיבות הגורם הזה, אנחנו נאלצים להודות באחריותנו.

תמיד יהיו אנשים רגישים יותר, עבורם הדרך להתמכרות קצרה יותר. תמיד יהיו גנים שמשפיעים לכיוון זה או אחר. תמיד יהיו טראומות מוקדמות שמטות לכיוון אחד. אבל בסופו של דבר, כפי שסיפור העישון מוכיח וכפי שהמפנה בסדר המסיבות בניו-יורק מראה, לסביבה יש כוח עצום בתחום הזה. גם אדם שכבר מכור עשוי לקבל כוחות להתגבר: והרבה מאד שאינם מכורים עדיין, יינצלו מנפילה שקשה לקום ממנה. בריטניה, למשל, הייתה ידועה תמיד כארץ ששתיית אלכוהול נפוצה בה. ניתנו לכך אינספור הסברים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. אבל העובדה היא שרק בשנים האחרונות הוכתרה שם השתייה לשוכרה כמחלה לאומית, משהו שמאיים ממש על האומה. זה לא קרה כי הרכב הגנים של האוכלוסייה השתנה דרסטית בשלושים השנים האחרונות: זה קרה בגלל פריחתם של הברים, הפרסום חסר הרסן, ותרבות שאימצה את שתיית האלכוהול כסמל הנעורים, הקוּליות והחיים היפים. וכל מאמצי הממשלה לרסן את התופעה עולים בתוהו בגלל התעלמות מהמלצות מומחים לנסות לשנות את הסביבה, שמעודדת שתייה מוגזמת.

החיים באוניה

מה שנכון לגבי אלכוהול ועישון נכון לגבי כל הרגל שלילי אחר. גם אם מעולם לא היינו חלק מחברה שמעודדת צריכת וודקה, זו לא סיבה לשקוט על השמרים. ההרגלים הרעים לא מסתיימים במקום שבו אפשר לראות את השפעותיהם על הכבד או הריאות.

יכול להיות שהשתדלנו תמיד להתרחק מרכילות, אבל לפתע נקלענו למקום עבודה חדש שבו כולם מדברים על כולם, ופתאום גם רגשי האשמה שלנו מתחילים להעלם, ומילים מגנות על אחרים בורחות לנו מהפה לפני שהרגשנו. או אולי חשבנו שקללות הן דבר וולגארי – עד שנקלענו לסביבה שבה קללות הן חלק טבעי ומקובל מאוצר המילים של כל אחד. זה נכון לגבי כל הרגל שלילי: בזבוז, שקרים לבנים, דיבור פוגעני במסווה של הומור. החברה היא מכבסה נהדרת. ברגע שהיא יוצרת סביבה שבה משהו הוא התנהגות מקובלת, אנחנו מאמצים אותו בלי לחשוב יותר מידי.

החברה היא מכבסה נהדרת. ברגע שנוצרת סביבה שבה משהו הוא התנהגות מקובלת, אנחנו מאמצים אותו בלי לחשוב

וזה המקום שבו לכולנו יש אחריות. כי סביבה מורכבת מתרומתו של כל אינדיבידואל, וזו האחריות שלנו לא לתרום ליצירת אווירה שמעודדת הרגלים הרסניים – הרסניים, בדרכם, לא פחות מאלכוהול. לפני שאנחנו מספרים סיפור פיקנטי על קולגה, משוויצים באביזר שנקנה במחיר מופקע או מעליבים מישהו סתם כי אנחנו מרוגזים, צריך לעצור ולחשוב אם שקלנו את גודל הנזק. כי זה אף פעם לא 'רק העניין שלנו'. אם אנחנו לא נעולים בחדר אטום, לכל מעשה שלנו יש אפקטים והדים על גבי הדים. כל מה שאנחנו עושים הוא תרומה ליצירת סביבה. שווה לחשוב לאיזה סוג של סביבה, בדיוק, המעשה שלנו עומד לתרום.

וכמובן שזו גם הזדמנות במקום להיות מובלים אנו יכולים לבחור להיות המובילים, להשפיע על הסביבה וליטול חלק בעיצוב הערכים המקובלים בה.

אף אדם אינו אי בפני עצמו, אמר המשורר ג'ון דון כבר לפני ארבע מאות שנה. במקום לחיות כל אחד באי נפרד, אנחנו כולנו נמצאים באותה אוניה. החור שכל אחד מאיתנו קודח, מזיק לבטיחות של כולם.

 

27/12/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub