לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בקרוב אצלנו: גלולה למחיקת הזיכרון

בקרוב אצלנו: גלולה למחיקת הזיכרון

ייתכן שהמדע עומד בפני פריצת דרך שתאפשר לנו למחוק לנצח זיכרונות שליליים. אבל מה אם מרבית הזיכרונות הללו טובים עבורנו?

מאת

לא לעיתים קרובות קורה שתכניו של סרט מדע בדיוני מאיימים לפתע להיראות מציאותיים להפתיע. אבל זה מה שקרה לסרט 'שמש נצחית בראש צלול', סרט משנת 2004 שתיאר כיצד חברה ניו-יורקית המתמחה בביצוע אמנזיה סלקטיבית, מוחקת לדמויות הראשיות את זיכרונותיהם ממערכת היחסים הבעייתית שחלקו.

עורכי מדורי המדע הפופולארי בעיתוני העולם שלפו לפתע לפני שבוע, כמו בתיאום מראש, את שם הסרט מזיכרונם. ציון שמו עזר להם להסביר את המחקר החדש של מדענים בג'ורג'יה, ארה"ב, שמצאו דרך למחוק זיכרונות כאובים או טראומתיים. בשלב הזה הניסוי התבצע על עכברים והוכתר בהצלחה. על אף שעורכי המחקר הזהירו בהדגשה שמוקדם מידי להסיק שאנחנו קרובים להצליח במחיקות זיכרון דומות אצל בני אדם – בכל זאת יש אי אלו הבדלים פעוטים בין שני סוגי היונקים הללו – התקשורת, כהרגלה, בחרה להשקיף אל הסוף המקוּוה של תהליך המחקר. למין האנושי תהיה בקרוב דרך למחוק זיכרונות שליליים, ממש כמו בסרט.

אל המדענים, באמת, קשה לבוא בטענות. הם בסך הכל פרסמו מחקר פורץ דרך (בחייהם של עכברי המעבדה, לפחות), ונזהרו מלהבטיח תוצאות דומות בטיפול בבני אדם. במידה שהשיטה החדשה תתפתח הלאה, הם מדברים על סיוע לקורבנות פוסט-טראומה, כמו חיילים הסובלים מהלם קרב. אם המחקר יתקדם באופן משביע רצון, יהיה אפשר בעזרת זריקה או גלולה למחוק את הזיכרון הטראומתי ששב וצף בזיכרונם ומגביל את תפקודם.

אפשר לצפות שעד מהרה התרופה מוחקת הזיכרונות תהפוך ללהיט

עד כאן, זו בשורה טובה בהחלט. אבל אם המדענים מצטנעים, אנשי התקשורת יודעים טוב יותר את נפש קוראיהם. שיטה למחיקת זיכרונות? כשנמצא את השיטה הזו, אפשר להיות בטוחים שלא רק קורבנות פוסט טראומה יצבאו על דלתות הקליניקות כדי לזכות בטיפול שיחזיר אותם לחיים נורמאליים. כמו שקרה עם מגוון רחב של תרופות, מהריטאלין ועד הפרוזאק, אפשר לצפות שעד מהרה התרופה מוחקת הזיכרונות תהפוך ללהיט, אולי אפילו סמל-סטאטוס. דייט גרוע? שיחה קשה עם ההורים? תקרית משפילה בעבודה? כישלון קולוסאלי בהרצאה שהיה עליך לתת? למה לסבול את הפלאשבקים הכאובים שצצים ברגעים הכי פחות מתאימים, או לשאת בכלל בתודעה את החוויה השלילית? גלולה אחת ו...זהו, אפשר ליהנות משמש נצחית בראש צלול!

מדענים יזהירו מפני מסקנות חפוזות, אבל אפשר לסמוך על העיתונאים – אנשי מקצוע שאין שני להם במדידת דופק הציבור – שאזכור שם הסרט לא נעשה סתם. גם הפרוזאק היה מיועד פעם רק למקרי דיכאון אמיתיים ומשתקים, שאותם הוא ממש הציל – והיום עשרות מיליוני אנשים צורכים אותו סתם כי החיים לא מספיק שמחים להם. גלולת האמנזיה הסלקטיבית לא תציל רק חיילים עם הלם קרב. בזה אפשר להיות בטוחים. זה מתאים לגמרי לפילוסופיה של העולם שלנו – החיים צריכים להיות נקיים מאי נעימות וכאב ככל שאפשר.

מה הופך לזיכרון גרוע?

עצמו עיניים לרגע, וחישבו מה הם הזיכרונות הגרועים ביותר שלכם. מה עולה מהר על פני השטח? בשאלונים שמנסים לכוון אנשים למצוא את הזיכרון הגרוע ביותר מימי ילדותם, משנות התיכון או בחייהם בכלל, יש דפוס ברור שחוזר על עצמו. כן, יש גם זיכרונות של מוות ואובדן, סבל ומחלות. אבל לרובנו, אם לא גדלנו באזור מלחמה, הזיכרונות הללו הם מיעוט קטן בתוך שלל הזיכרונות הגרועים. כשאנחנו מתבקשים לחפש בתיקיית הזיכרונות השליליים, אנחנו מתחילם אולי עם הגירושים של ההורים והתאונה של החבר הטוב, אבל מהר מאד מגיעים לסוג הזיכרונות שאם לא היו שייכים לנו היינו לפעמים פותרים אותם כבנאליים. "הפעם שבה הגעתי למסור מצגת לכיתה בסוודר חדש ומלכת הכיתה אמרה לי שזה הסוודר המכוער ביותר שראתה אי פעם"; "הפעם שבה דפקתי את המכונית של אמא שלי"; "איך אכזבתי את ההורים שלי בבחינת הבגרות"; "האופן שבו הפסדתי את טורניר הטניס המקומי, 0-6, 0-6"; "כשהפסדתי במכרז לעבודה שמאד רציתי." כל הנפילות, הכישלונות, האכזבות. כל הפעמים בהן לא הצלחנו לעשות מה שרצינו או חלמנו.

אחרי שכבר חווינו סבל אמיתי, האם משתלם לוותר על הזיכרונות – ועל ההשראה שאנחנו שואבים מהם?

אם נמחק זיכרונות שליליים, עד כמה אפשר להבטיח שהעצמי שלנו בצורתו המפותחת ישמר בלי פגע? אנחנו מורכבים מכל מה שקרה לנו אי פעם. הנפש שלנו היא מפה של חיינו, וכל התרחשות, ולו הקטנה ביותר, מותירה בה רושם. מכל התוצאות שיהיו לגלולת מחיקת הזיכרונות, האם הם לא יעקרו את הייחודיות האנושית?

אפילו כשמדובר בזיכרון שמידת הכאב שלו לעולם לא תיקרא בנאלית, כשבוחנים את מידת התועלת שהביא, קשה לומר שהיה טוב יותר בלעדיו. אווה פוגלמן, בספרה 'מצפון ואומץ לב' על מצילי יהודים בשואה, ציינה שלקבוצת האנשים המגוונת מאד שזכתה לתואר חסידי אומות העולם, יש בכל זאת כמה מכנים משותפים. אחד מהם הוא שכמעט כולם חוו בילדותם אובדן או מחלה שבחנו את יכולת העמידה שלהם. הזיכרונות הללו לא רק הפכו אותם לאנשים חזקים יותר – הם חידדו את האמפטיה שלהם לסבלם של אחרים. גלולה שתנקה את החיים שלנו מסבל אינה בגדר האפשר, בזה מסכימים כולם. ואחרי שכבר חווינו סבל אמיתי, האם משתלם לוותר על הזיכרונות – ועל ההשראה שאנחנו שואבים מהם?

חוויות חיוביות של כישלון

כשמדובר בזיכרונות שליליים מהסוג השני – אלו שבד"כ מרכיבים את רוב הרשימה שלנו – התועלת אפילו ברורה יותר. אותן חוויות של כישלון הן אלו שמביאות אותנו בסופו של דבר לגבהים. כשתומאס אדיסון עבד על המצאת נורת החשמל הראשונה בין 1878 ו-1880 – הוא בחן לא פחות משלושת אלפים תיאוריות שונות לפני שעלה על הדרך הנכונה לייצר אור מלאכותי. הוא חווה – וזכר – אלפי כישלונות לפני שהצליח סוף סוף. כמה מאיתנו היו עומדים בזה? מה היה קורה אם אדיסון היה רץ לפסיכולוג אחרי הכישלון המאה או המאתיים ומשאיר את העולם בחושך?

עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד

הרב יצחק הוטנר, מגדולי ראשי הישיבות בארצות הברית במאה הקודמת, קיבל פעם מתלמיד מכתב נכא-רוח על חוסר התקדמותו בלימוד התורה ובעבודה רוחנית: בגילוי לב סיפר התלמיד על מאבקים פנימיים וכישלונות, כניעה לפיתויים וייאוש. "לעולם לא אשכח את הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל, אבל... כבר אבדה תקוותי", כתב, מסכם את אמונתו שרשימת הכישלונות שלו היא הוכחה שחסרה לו היכולת להיות האדם הטוב והרוחני שרצה להיות.

הרב הוטנר, במכתב שהפך להיות מהמפורסמים שבכתביו, כתב לו בתשובתו, בין השאר: "אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים טובים שלך הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד."

הרב הוטנר, מחנך בחסד, הביע התנגדות תקיפה במכתב לרעיון שהתעלות רוחנית (ובעצם, כל התקדמות של האדם) צריכה להיות מושגת באופן חלק וישיר. שבע ייפול צדיק וקם, הוא אמר, אין פירושו שהגדלות היא בכך שקמים למרות הנפילות. עצם הקימה היא שבע הנפילות. הן העדות על כך שמדובר באדם עובד ומתקדם, ששאיפותיו גדולות ושהוא גם ישיג אותן

"בבקשה ממך," כתב לתלמידו, "אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלימה שאתה רוצה בה."

בשפה האנגלית, המשיך הרב הוטנר, נפוץ הביטוי 'להפסיד בקרב ולנצח במלחמה.' וזו הדרך בה יש להסתכל על הנפילות שמזמנים לנו החיים. בסגנון פיוטי ניבא לתלמידו: "בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל, ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך."

רוב הזיכרונות השליליים שלנו הם חוויות של כישלון: כישלון אישי, מקצועי או חברתי. כל הפעמים בהם לא עמדנו בקריטריון כלשהו, לא עברנו את המבחן, לא הצלחנו לזכות ביחס שרצינו. אבל אותם כישלונות הם שלבי הסולם שעליהם אנחנו עולים אל ההישג: ככל שאנחנו נופלים יותר, פירוש הדבר הוא שאנחנו מטפסים גבוה יותר.

אם יכולנו להפנים באמת הסתכלות הוליסטית כזאת על חוויות החיים, עדיין לא היינו מקבלים פטור נצחי מכאבי לב. אבל כן היינו יודעים שחוויות שליליות, ברובן הגדול, הן אלו שמאפשרות לנו חוויות חיוביות ומעשים טובים. הן אלו שמלמדות אותנו מה לעשות, בעזרת ההדגמה מה לא לעשות.

לו הבנו את זה באמת, לא היינו מבקשים "שמש נצחית בראש צלול": מה ערך לשמש הזו מול השמש הנצחית בראש מלא וגדוש בזיכרונות, שנותנים משמעות עמוקה בהרבה לקרני האור?

 

***

הקליקו כאן לנוסח המלא של מכתבו של הרב הוטנר לתלמידו – לא תצטערו!

 

1/11/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) , 2/11/2008 09:10

מאמר יפה ומעורר מחשבה, כרגיל אצל מר אשר.

תעשו לעצמכם טובה, ותקראו את המכתב המלא של הרב הוטנר.
משנה חיים!!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub