למרות הבדלי התרבות הברורים, את תוצאות סקר הסופרים האהובים שקיימה קרן פרס קוסטה הבריטית, הישראלים לא יתקשו להבין. מדגם מייצג של אלפי מבוגרים התבקשו לדרג את חמישים הסופרים האהובים אי פעם. אושיות ספרות יפה כמו שייקספיר, ג'יין אוסטן וצ'רלס דיקנס כבשו מקומות בעשירייה הפותחת. גם מקומם של ג'יי קיי רולינג ושל סטפן קינג לא נפקד. אך מי זכה במקום הראשון הנכסף?

אניד בלייטון.

כן, אניד בלייטון המוכרת לכולנו – כמו גם ליפנים, לסנגלים, לטורקים – לא ממש משנה מהיכן אתה. אחרי הכל, ספריה נמכרים מידי שנה ביותר מתשעים שפות ברחבי העולם, ולא פחות מ-3400 תרגומים קיימים עבורם. אפילו שייקספיר מתקשה לעמוד בתחרות.

הפופולאריות של אניד בלייטון הוכרה כתופעה עוד לפני חמישים שנה, כשהייתה עוד בחיים וייצרה ספרים בקצב שזיכה אותה בכינוי 'מכונת כתיבה אנושית'. אבל דעת המבקרים הייתה אחידה על כל ה-700 פלוס ספרים שהוציאה: רמתם הספרותית הייתה תמיד עלובה. הם מלאים בדמויות שטוחות וחד ממדיות, בערכים של שחור-לבן ובעלילות שחוזרות על עצמן. בספריות לא מעטות הורידו ספרנים נרגנים את יצירותיה מהמדפים, בתקווה שילדים יתפתו לקרוא תחליפים רבי ערך.

דעת המומחים, עם זאת, מעולם לא עניינה את מיליוני מעריציה שעקבו בשקיקה, בהיותם פעוטים, אחרי עלילותיו של נדי והמונית שלו, גדלו לתוך קריאה נלהבת של עלילות השביעייה הסודית, והמשיכו את שנות בית הספר היסודי שלהם בחברתם של חבורות הרפתקניות, פנימיות משעשעות, וארצות פנטזיה – כולם פרי עטה של אותה מחברת.

"לא מעניינות אותי הביקורות של אף אחד שעבר את גיל שתים עשרה."

את התשובה העקיפה לחידת הפופולאריות שלה נתנה בלייטון בעצמה, כשהתבקשה להגיב על הביקורות הקטלניות שלהן זכו ספריה. "לא מעניינות אותי," היא אמרה, "הביקורות של אף אחד שעבר את גיל שתים עשרה."

היא הייתה במוצהר ובלי התנצלויות, סופרת ילדים. סופרת שכתבה לילדים – לא להורים שיציצו מאחורי גבם לראות מה הם קוראים, לא לספרנים שאמורים לבחור ספרים להניח על מדף המומלצים. בניגוד למקובל אצל סופרי ילדים רבים, היא לא העמיסה את ספרה במשמעויות כפולות, אג'נדות נסתרות, ניסיון לחנך את הקורא באסכולה מחשבתית כזו או אחרת. היא נתנה לילדות קלאסית מקום בפני עצמה.

"בלייטון היא מן הסתם לא הגדולה ביוצרי הפרוזה שלנו," כתבה רואן פלינג מהטלגרף הבריטי, "אבל הדרך שבה היא השתלטה על אזורי הנוחות הפנימיים ביותר של הילדות – סעודות באישון לילה, ארצות קסומות, חוות, יערות, פנימיות – נותרת בלי תחרות. אפילו הרשעים בסיפורים שלה הם מידי שלומיאלים וקומיים... מכדי לפגוע בתום הילדותי."

בשפה האנגלית של היום, המונח 'ספרות ילדים' הוא אנכרוניסטי. היום מדברים על ספרות 'למבוגרים צעירים', מה שנקרא Young Adults Books, והמגמות הכלליות השולטות בספרות המבוגרים משתקפות ברוב ספרי הילדים, שמספרים על עולם נטול תום ושעשוע, רווי קדרות, ציניות ורוע מחושל. אפילו כותבי הפנטזיה נוטים יותר לשיטת פיליפ פולמן ('חומריו האפלים'), שטווה מסע צלב אנטי-דתי במסווה של סדרת פנטזיה לילדים, מאשר לפנטזיה הפשטנית של אניד בלייטון, ששלחה ילדים לביקור תמים בארץ ימי ההולדת.

עם כל המגרעות של ספרי אניד בלייטון, הסבירה סופי מוריס באינדפנדנט, "הספרים הללו בהחלט מספקים תחליף טוב לשמיכת ביטחון חמה וצמרירית, וסייעו לילדים במשך עשורים."

געגועים לילדות הישנה

הילדים של העבר לא שוכחים את שמיכת הביטחון שלהם. ניתן היה לראות זאת מתגובות העונג הבלתי מוסתר שהתפשטו באינטרנט אחרי פרסום כיבוש המקום הראשון של בלייטון. אנשים מיהרו להודות שהם עדיין קוראים את בלייטון ("סדרת הרביעייה והתוכי של בלייטון היא אחת מההנאות הגנובות שלי. באחר צהריים חורפי, עדיין אפשר למצוא אותי מכורבלת בחברתם של ג'ק, לוסי אן, פיליפ, דינה וקיקי התוכי בעודם נחטפים על מטוס או מגלים מפת אוצר עתיקה"), שהם קונים את ספריה לילדים ולנכדים. שהספרים הללו סייעו להם לפני מעבר לפנימייה, למשל. שהתיאורים הארוכים והמפורטים של הארוחות (רקיקים, לשון קרה, לימונדה, פשטידת בשר, כריכים בדבש וחמאה...) היו עונג מיוחד, על אף הצחוק הלעגני של המבקרים.

"ספרי הילדים של היום מלאים אנגסט וקדרות." הסביר אחד המגיבים. "הלו, סופרי ילדים! לילדים יהיה מספיק מזה כשיגדלו. תנו להם קצת ליהנות עכשיו. זה מה שעשו הספרים של בלייטון. היום אסור לילדים פשוט לקרא בגינה, לשכב על הגב ולהסתכל על העננים ולחלום על הרפתקאות ומקומות מופלאים, להשתמש בדמיון כדי לברוא עולמות קסומים. היום צועקים עליהם להפסיק לטפס על עצים ולשחק בלכלוך, להיכנס פנימה ולצפות בטלוויזיה, לאכול ג'אנק פוד, לשחק במחשב. בשום אופן לא הייתי רוצה להיות ילד היום!"

ספריה הריאליסטים ביותר של בלייטון הם היום בגדר תיאורי ארץ-חלומות

הילדים של היום, מסתבר, לא מרגישים אחרת. ארבעים שנה אחרי מותה, בלייטון עדיין מושלת בכיפה. כמו שני דורות הילדים שקדמו לו, גם הדור הנוכחי גדל על ספריה ואוהב אותם. עבורם, מסבירה סופי מוריס: "במאה ה-21, יותר סביר שילדים ישחקו עם חברים ווירטואליים באתר משחקים מאשר בחוץ, עם חברים אמיתיים וכלב. בלייטון היא תזכורת טובה לחירות להרפתקאות שממנה ילדים נהנו פעם."

לכן, שמונה מיליון עותקים מספריה עדיין נמכרים מידי שנה. המבוגרים מעניקים לילדים גשר לילדות שהפכה כמעט לפנטזיה, והילדים בולעים אותם בעיניים פקוחות לרווחה. אחרי הכל, ספריה הריאליסטים ביותר של בלייטון הם היום בגדר תיאורי ארץ-חלומות. תארו לעצמכם, חבורות ילדים שמשוטטות לבד בחוץ, בלי השגחה! עולם מסודר, שבו ההורים אחראיים אך לא אובססיביים! מורים שמטילים משמעת אך גם מבינים ללב הילדים! שעות משחק חופשי בחוץ, בית על עץ, משחקי בלשים! שימוש בדמיון! שיא טכנולוגית הבידור היא האזנה לתסכית ברדיו! נשמע ממש מדע בדיוני.

אולי זו הסיבה שהחיבה לספרים שרדה גם בקרב מבוגרים רבים. אחרי הכל, הם אינם יכולים להעלות זיכרונות בנוסטלגיה כשהם צופים בילדים של היום, שילדותם שונה כל כך, פלסטית כמעט. מבוגרים וילדים כאחד מוצאים את ארץ הילדות האבודה בספריה של אניד בלייטון.

אם ב-2008 המקום הראשון בלב קוראי ספרים שמור לאניד בלייטון, אולי זה משהו שסופרים והוצאות ספרים יפיקו ממנו לקחים. כולנו, מבוגרים וילדים, מוכנים לשיקומה של הילדות הישנה. ילדות של תום וחברה, חוקים פשוטים ומשחק חופשי. גם מבקרים מעל גיל שתים עשרה מבינים היום את החשיבות של כל אלו.