לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם צמיחה כלכלית היא תמיד חדשות טובות?

האם צמיחה כלכלית היא תמיד חדשות טובות?

חשבתם שצמיחה כלכלית והגדלת הכנסות הם בהכרח דברים טובים? לא לפי ספר חדש על הכלכלה הנכונה בדרך אל האושר, שטוען שלפעמים "יותר זה פחות".

מאת

בפעם האחרונה ששמעתם בחדשות שהצמיחה הכלכלית נמשכת, איך הרגשתם?

אולי לא התעכבתם לחשוב על משמעות הידיעה. אבל לו התפניתם להרהר בה, אין ספק שהייתם מגיעים למסקנה שלשם שינוי, שמעתם חדשות טובות.

אז זהו, שגם צמיחה כלכלית היא כנראה לא בגדר חדשות טובות חד משמעיות.

התפיסה המסורתית שבה התנהלה הכלכלה העולמית מאז ומתמיד הייתה שגידול כלכלי הוא ערובה לשיפור איכות חיים. אזרחים מאושרים יותר כשהכלכלה צומחת ומחזור המסחר גדול. "אני מניח," כותב העיתונאי הקנדי סילבר קמרון, "שרובינו נאמר שהכלכלה בכלל קיימת, כדי שאנשים ייהנו מנוחות ויהיו מאושרים. אם כך, הגיוני להאמין שככל שהכלכלה גדלה יותר, אנשים יהיו מאושרים יותר. זו הסיבה שהממשלה והמגזר התעשייתי מבטיחים תמיד צמיחה גדולה יותר ומהירה יותר."

הניסיון למצוא קורלציה מדויקת בין רמת שביעות הרצון של האזרחים למצב הכלכלה ספג זעזועים רבים

אבל הרעיון הישן הזה ספג זעזועים לרוב במחקרים שניסו למצוא קורלציה מדויקת בין רמת שביעות הרצון של האזרחים למצב הכלכלה. בארצות הברית מתקיים מידי שנה סקר לאומי ששואל אנשים האם הם מאושרים מאד, מאושרים למדי או לא מאושרים כלל. ב-1946 (שנה אחר תום מלחמת העולם השנייה!) ארצות הברית הייתה המדינה המפותחת המאושרת ביותר בעולם. ארבעים שנה לאחר מכן היא תפסה רק את המקום העשירי בין 23 מדינות מתועשות. מספר האנשים שאומרים כי הם 'מאד מאושרים' יורד בהתמדה מאז שנות ה-50 של המאה ה-20, וכך גם קורה במדינות מתועשות אחרות כמו יפן ובריטניה, על אף שיעורי צמיחה כלכלית מרשימים. כשההכנסות גדלות, מסתבר שגדלים במקביל אליה שיעורי אלכוהוליזם, דיכאון והתאבדות. אחד המחקרים המפורסמים יותר בנושא מצאו שילד ממוצע 'נורמאלי' שאיתרע מזלו לחיות בשנות האלפיים, מפגין יותר סימני חרדה מילדים שהיו בטיפול נפשי בשנות ה-50.

יותר כסף, פחות אושר

אין שום מתאם ישיר בין גידול בהכנסות לגידול באושר. בכך כבר נאלצו להודות כלכלנים ופסיכולוגים השוקדים על המצאת 'מדד האושר' שיבחן באופן מדויק את רווחתן של אומות שונות. אולם יש מי שלוקח את המסקנות הללו צעד אחד רחוק יותר. הסופר ופעיל הסביבה האמריקני, ביל מקיבן, כתב ספר בשם 'כלכלה עמוקה', שבו הוא טוען שלא רק שגידול בהכנסות לא מבטיח אושר – רוב הסיכויים שהוא יגביר אומללות.

לוקח זמן לעכל את הטיעון הזה. אנחנו אולי מוכנים להודות – לפעמים – שעוד כסף, או לפחות, עוד כסף לבדו – לא יהפכו אותנו מאושרים יותר. אבל להסתכל על גידול הכנסות כעל בעיה?

כן, אומר מקיבן. הצמיחה הכלכלית במדינות מפותחות, לפיו, מזמן אינה דבר שיש בהכרח לברך עליו. אפילו להפך: צמיחה כלכלית מואצת היא בעיה שיש לפתור אותה. "אנחנו צריכים", הוא אמר בראיון לאחר הוצאת הספר, "כלכלה ששואלת שאלות אחרות מאשר 'איך אנחנו יכולים לעשות את זה גדול יותר' ".

יש קורלציה בין כסף לאושר – אך עד לגבול מסוים מאד

מקיבן מחשב בספרו שיש קורלציה בין כסף לאושר – עד לגבול מסוים מאד. אם אתה עני כל כך שאין לך מספיק אוכל, אתה סובל מקור בחורף ולא יכול לממן צרכי בית ספר לילדים שלך, אז סכום כסף מספיק כדי לפתור את הבעיות הללו בהחלט ישפר את הרגשתך – ואת איכות החיים שלך. אבל מעבר לצרכים האנושיים הבסיסיים, שבמדינות המתועשות מרבית האוכלוסייה משיגה אותם בקלות יחסית, הכסף שיצטבר בחשבון הבנק או יוצא ברכישות בלתי פוסקות, לא יועיל לך בשום אופן משמעותי. כאינדיבידואל, לא תהיה מאושר יותר. כחלק מחברה שנהנית מצמיחה כלכלית מואצת, תהיה חלק מחברה ספוגת אי-שביעות רצון שמכינה לעצמה צרות גדולות.

הכלכלה הקפיטליסטית הקלאסית הטריחה את עצמה רק בשאלת 'הגדול יותר' החמדנית. וכך הגענו למצב שלאט אבל בטוח, אנחנו מכלים את מקורות האנרגיה שלנו, מייצרים ג'אנק שאף אחד לא באמת צריך ושאי אפשר למחזר, מזהמים את האוויר ומייבשים את מקורות המים. אולי נרוויח עוד כמה דולרים, אבל אושר לא נשיג בעולם שאותו אנחנו מעצבים בידיים מגושמות כל כך.

"יותר אין פירושו טוב יותר", קובע מקיבן, וקשה להתווכח איתו. מה נותנים קווי ייצור הולכים וגדלים של המבורגרים נוטפי שומן? עוד אנשים בסיכון בגלל עודף משקל? מה אנחנו מרוויחים מהעברת סחורה בנאלית לכל קצות העולם? עוד אנרגיה שמתבזבזת כדי שהמוצר הבלתי-ייחודי יגיע גם לדרום אפריקה וגם לאיסלנד – ומחירי הנפט יקפצו עוד יותר? ומה הרווח האישי שלנו מהצמיחה הכלכלית?

"קחו את הדיור, לדוגמא", כותב קמרון. "הבתים שלנו גדולים יותר ויותר – והמשפחות בתוכן, קטנות יותר ויותר."

מקיבן מגנה בספרו את מה שהוא מתאר בתור 'היפר אינדיבידואליזם'. ככל שאתה מרוויח יותר במערב, אתה פשוט נהיה יותר מבודד: נוהג לתוך החניה הפרטית, נעלם במעלית בבנין שאת דייריו האחרים אינך מכיר, סוגר את עצמך בבית – אולי בתוך 'החדר הסודי' שנהיה פופולארי כל כך בארכיטקטורה היוקרתית האמריקנית. למה שהדלת לחדר הפרטי שלנו לא תהייה מוסווית בתור ארונית ספרים? ככה אף אחד בכלל לא ידע אם אנחנו בבית, ולא יוכלו להפריע את בדידותנו המזהרת.

מי משרת את מי?

כמובן, רובינו עדיין לא שם. אבל כל משאל אקראי יגלה שמרבית האנשים עדיין מאמינים שעוד כסף הוא דרך בטוחה לשיפור איכות החיים, וש'יותר' בכל מובן פינאנסי הוא תמיד דבר טוב. כדי לאפשר לעצמנו את חיי הצרכנות והבזבוז שהם דגל הקפיטליזם המודרני, אנחנו עובדים שעות ארוכות יותר מאי פעם, יוצאים לחופשה פחות מתמיד, ופוגשים בני משפחה וחברים לעיתים נדירות יותר ויותר. ואחרי זה אנחנו מחפשים את האושר בדו"חות שהבנק שולח.

מעבר לנקודה בה צרכינו הבסיסיים מסופקים, הכסף הוא פשוט לא פקטור במדד האושר שלנו

מקיבן מנסה להסיט אותנו לחלוטין מהמסלול הזה. הטיעונים שלו לא מתבססים על פילוסופיה מהפכנית אלא על אמיתות פשוטות. אם נקדיש לכך רגע של מחשבה, כולנו נגיע לאותן תשובות אליהן הוא הגיע: מה שעושה אדם למאושר הוא בריאות טובה, משפחה, קשרי חברות, קהילה תומכת, פעילות משמעותית. מעבר לנקודה בה צרכינו הבסיסיים מסופקים, הכסף הוא פשוט לא פקטור במדד האושר שלנו. דברים אחרים – כן. ואם כלכלה נועדה לטפח אושר אזרחי, האם לא הגיוני שהיא תטפח את אותם ה'דברים אחרים' שמעלים את איכות חיינו?

הקפיטליזם שלנו, אחוז דיבוק של צבירת רווחים, נוטה למדוד כל דבר בכסף. כמה כסף מאבד המשק בגלל השעות בהן עובדים תקועים בפקקי תנועה? מה ההפסד שנספג בגלל השביתה או הפסקת החשמל? אם קצב הצמיחה עלה, זה שיפור. אם הוא ירד, אנחנו בצרות. מחזור מסחרי גדל של עסק הוא סיבה למסיבה. ההפך – סיבה לוועדת חקירה. אבל הפוקוס שלנו צריך להשתנות, לפי מקיבן. אנחנו זקוקים למערכת כלכלית שמסתכלת על בני אדם, לא על מספרים. אנחנו זקוקים למערכת כלכלית שתומכת במשפחתיות ובחיי חברה. למערכת כלכלית שמשמרת את הסביבה כדי לשמור על הבריאות והנוף. למערכת כלכלית שלא מחפשת את הגדול יותר, אלא את הטוב יותר.

בחברה אידיאלית שתפנים את הכלכלה החדשה הזו, נבין שיש 'מספיק' בכסף. יש הכנסה שמאמץ להשיג מעבר לה ידרוש קורבנות שאינם שווים זאת. בחברה כזאת, אנשים יחשבו כמה כסף הם באמת צריכים – ויעבדו כדי להשיג זאת. במקום, כמקובל היום, לעבוד בלי הפסקה ובלי מחשבה אם זה מוצדק. בעולם כזה לא ימדדו פקקים בהפסד הכספי שהם גורמים, אלא במספר ההורים שנאלצים לאחר הביתה לילדיהם, למשל.

הצעד הראשון הוא פשוט להבין שלא בני האדם אמורים לשרת את הכלכלה - אנחנו לא עובדים כדי שהכלכלה תגדל - הכלכלה אמורה לשרת אותנו, והצלחתה נמדדת בתרומתה לאיכות חיינו, לא לגידול כספי גרידא.

 

23/8/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) LITE POINT, 10/12/2008 01:03

האיזון הנכון

האיזון הנכון שבין הרצון למילוי ,
צריך לבוא על ידי טפיסת מציאות נכונה ,
המציאות עכשיו היא כמו שמכתיבים לנו המשווקים למיניהם , המציאות האמיתית פועלת לפי חוקי הטבע , ברגעה שנפעל לפי חוקי הטבע העליון , נחסוך מהעולם , סבל רב .

(2) אסתי אתגר, 7/9/2008 09:52

ככל שאנחנו חומרניים יותר הרוע גדול יותר

חומרנות היא מביאה בסופו של דבר למצב בו אנשים הופכים קהה חושים חסרי רגשות, ועולמם הצר סובב סביב הרצון שלהם לרצות עוד ועוד ועוד עד כדי טרוף ולפעמים עד רצון להתאבדות. ההסתפקות במועט הופכת את האנשים לטובים יותר וכאלו שיש להם משמעות אמיתית לחיים.

(1) אסף, 24/8/2008 04:53

נקודת מבט מעניינת

אני זוכר שטיילתי במזרח ושחבתי תמיד על כך שהם כל כך עניים אבל הרבה יותר שמחים. צריך למצא את האיזון. אסור ללכת כמו בנות יענה אחרי המגמה שמכתיבה הממשלה או התקשורת. אחרי הכל אלו הם החיים שלנו.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub