לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להתנתק כדי להתחבר

להתנתק כדי להתחבר

היום, כולנו מחוברים לעולם כל הזמן. לכן, כולנו גם מנותקים כל הזמן – מעצמנו ומהסובב אותנו.

מאת

רוג'ר כהן מהניו-יורק טיימס כתב טור שבמהותו קורא תיגר אפילו על עיתונו שלו, שאתר האינטרנט שלו הוא מהפופולאריים בעולם. 'בשבח הניתוק', הוא קרא למאמר.

כהן היה עיתונאי בביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה, אי שם בתחילת שנות השמונים, כשאינטרנט וטלפונים סלולאריים עוד היו חבויים בערפל העתיד. ביירות, העיר בה שהה, הייתה אזור מלחמה אמיתי, מנותק מחשמל וטלפונים. במלון קומודר שבו התאכסנו העיתונאים הזרים, היה קו-החיים של המקצוע שלהם – קו טלגרפי למשלוח הסיפורים שלהם אל כלי התקשורת שלמענם עבדו. זה היה הקשר היחיד לעולם החיצון.

והסיפורים שפעו. "זה היה טוב להיות מנותק", הוא נזכר בערגה. "כעיתונאי, זה מה שאתה רוצה להיות: מנותק, חוץ מקו המברקים. נהייתי עיתונאי כי רציתי לספר סיפורים. כדי למצוא סיפורים אתה חייב להתמסר לרגע. הזמן חייב לנוח עליך במלא כובד משקלו, עם ההאצות וההדממות שלו. החיים שבפנים, הסיפור העמוק יותר, לא נכנעים לך בקלות. ביירות נתנה לך זמן."

שווה לנסות להרגיש את העולם בקצות אצבעותיך

בלשון פואטית כמעט – לאו דווקא מה שמזוהה אינסטינקטיבית עם כתב מלחמה – הוא מתאר את הניואנסים הקטנים שיוצרים סיפורים גדולים אותם קלט בביירות המנותקת. התסריט הזה, בגוונים שונים, חזר על עצמו בסרייבו, 12 שנים מאוחר יותר, כשחווה ניתוק דומה בלב המלחמה הבלקנית.

"אתה אף פעם לא יכול לדעת. שווה לנסות להרגיש את העולם בקצות אצבעותיך. לסיפור יש תחושה, ריח, עקצוץ. יכול להיות שהוא מעבר לפינה, מאחורי שתיקה או מבט." הוא מסביר. "אני דואג לסיפורים שימותו... היום, לכל מקום שאתה מגיע אתה ישר גולש ברשת. להיות 'תמיד מחובר' פירושו להיות תמיד מנותק ממשהו."

כהן דואג לסיפורים העיתונאיים שימותו, אבל מה עם הסיפורים האחרים, סיפורי החיים של כולנו? האם הם לא הולכים לאיבוד בעולם שמחובר אלינו כל הזמן?

קשורים בחוט של פלדה

הטכנולוגיה העניקה לכל אזרח עולם שאינו עני מרוד, חוט פלדה שמקשר אותו לעולם כולו: מאלסקה ועד אוסטרליה. ואנחנו די מאוהבים בחוט הזה. גם לחופשות באיי בהמה נארוז היטב את הסמארטפון ואולי גם את המחשב הנייד. בכל רגע נתון, אנחנו רוצים להרגיש מחוברים לארץ הנעה על צירה, להרגיש את הלמות לב העולם ולחוש אותנו משתלבים בתוך החוויה אנושית הכללית – קוראים תוכן ברשת עם עוד אלפי אנשים מרחבי העולם, שולחים מסרים לחברים בכל קצות תבל, מדברים עם כל אחד, מכל מקום.

את היתרונות של המצב הזה כולנו יכולים לדקלם בעל פה. הרי לא קנינו נייד והתחברנו לאינטרנט בלי להסביר לעצמנו שבלי זה אי אפשר. גם לא שיקרנו לעצמנו: העולם של היום מתנהל בהנחה שאנחנו מחוברים או יכולים להתחבר בכל רגע, ושסיטואציות 'אי בודד' נדירה אפילו באי בודד אמיתי. זהו המנוע של הגלובליזציה – מה שמניע את אוהבה הגדול, תומאס פרידמן, לטעון שהעולם נעשה שטוח בזכות העובדה שכולנו, בכל רגע נתון, נגישים באותה מידה לאותו מידע.

היא הייתה מחוברת לעולם בתוך מהומת המלחמה; אולם זה לא נתן לעורך שלה שום הבנה על מהות החוויה שהיא עוברת

זה גם מה שמבטיח שרוג'ר כהן הוא מהכתבים האחרונים שסיקרו מלחמות במצב של ניתוק מזהיר. אסנה סיירטנד, בספרה 'מאה ואחד ימים', המתעד את שהותה בעיראק בזמן פרוץ המלחמה האמריקנית, מתארת בסיטואציה סוריאליסטית במיוחד איך התחברה לאינטרנט כדבר שבשגרה, ומצאה בתיבת הדוא"ל מייל מהעורך שלה. הוא המליץ לה לקרא ספרי הומור ולהרבות בשינה בלילה כדי להתמודד עם 'מתח המלחמה'. לעורך היו הכוונות הכי טובות בעולם, אבל אסנה לא יכלה להעריך אותן כשבהתה באימייל בעוד פגזים שורקים מעל הגג. היא הייתה מחוברת לעולם בתוך מהומת המלחמה; אולם זה לא נתן לעורך שלה שום הבנה על מהות החוויה שהיא עוברת, על אף כל השידורים הישירים שראה מבגדד. בעולם המחובר תמיד, יש נטייה שלא להעריך במלואה את החשיבות של חוויה מכלי-ראשון. אחרי הכל, כולנו רואים ושומעים אותם דברים, לא?

האבסורד הזה לא שמור לעורכים חסרי-הבנה. כולנו נוטלים בו חלק.

לחיות כדי לספר...מה?

הקשר הרצוף, הבלתי פוסק לעולם, כבר סומן כבעל מגרעות רבות כמספר המעלות. הפרודוקטיביות יורדת במקום לעלות, מזהירים חוקרים מודאגים שרואים בהתחברות-המתמדת כר נרחב להסחות-דעת. טווח תשומת הלב יורד גם הוא בגלל האפשרות לדלג בלי הרף בין ערוצי מידע. הסוציאליזציה גם היא סובלת בגלל האפשרות לספק כמעט את כל צרכינו בלי מגע אנושי מיידי. אבל בצד כל אלה, רוג'ר כהן עלה אולי על הסיפור האמיתי בחיבור המתמיד בעולם: מה יהיה על הסיפורים שלנו, של כולנו? או, במילים אחרות, מה יהיה על החיים שלנו – החיים ששייכים לכל אינדיבידואל בזכות עצמו, לא כחלק מקבוצת משתמשים?

אנחנו מחוברים כל הזמן ולכן מנותקים כל הזמן. מנותקים מעצמנו ומהסובב אותנו. כשלעצמי, אני יודע שבתקופות בהם הייתי 'מחובר' למופת, צף באוקיינוס חילופי-הידע שאין לו סוף, הכרתי את עצמי הכי פחות טוב – וידעתי הכי מעט על מה שהתרחש ממש מתחת לאפי. הורים עמוסים חווים זאת לעיתים קרובות: הם מנסים לא לוותר על כלום בעזרת אינפוזיה מתמדת לסלולארי ולאינטרנט, ובעוד הם מוודאים שהם מעודכנים כיאות, הם ממש לא מעודכנים בדברים החשובים הקשורים לילדיהם. עובדים חיים בתוך הוואטסאפ ותיבת המייל שלהם, ותשומת ליבם מדלגת על מה שעובדים בעידן העט והדף לא היו מחמיצים. אנחנו יוצאים לנופש בחיק הטבע וזוכרים ממנו, אחר כך, קצת הרים וקצת מים, והמון הודעות בסלולארי, בהן סיפרנו לכל העולם איך אנחנו עושים חיים.

החיים אינם מה שחיית אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר כדי לספרם, אומר הסופר זוכה פרס-נובל גבריאל גרסיה מארקס. האוטוביוגרפיה שלו 'לחיות כדי לספר' הלכה בעקבותיהם של אוטוביוגרפיות טובות של כל הזמנים, נתלית בזיכרון פרטני לצייר תמונה חיה ונושמת של תולדות אדם. מי יכתוב ספרים כאלו בדורות הבאים? ביטוי-מפתח בקרב חובבי הז'אנר הוא 'העוגייה של מרסל פרוסט', שכן פרוסט פתח את 'מסע בעקבות הזמן האבוד' שלו בתיאור זיכרון טעמה של עוגייה שהייתה סבתו נוהגת לתת לו. חיים נבנים מכל כך הרבה מראות וקולות, טעמים ותחושות. עוגייה קטנה היא לפעמים הקרס שבו הזיכרון משתמש כדי לדלות ממעמקי התודעה שרשרת ארוכה של פרטים שבונים סיפור. אבל היום, מי מאיתנו זוכה ליצור קרסים כאלו? כשאנחנו מחוברים כל הזמן לעולם, כפי שאומר רוג'ר כהן, איננו מתמסרים לרגע, ובלי התמסרות לרגע, איה הסיפור? ובלי הסיפור, אילו פרטים יאכלסו את זיכרונותינו? שמות החברים שלנו בפייסבוק? הלוגו המשתנה של גוגל? כשאנחנו חולקים עם העולם חיים אוניברסאליים, החיים הפרטיים שלנו עלולים ללכת לאיבוד. האמיתות של החיים עלולות לטבוע בטרטור המידע התמידי: טבען של אמיתות אלו הוא שקולן הוא קול דממה דקה. אי אפשר לשמוע אותו סתם כך – צריך להאזין.

דרושה לכולנו, כך נראה, תוכנית התנתקות חלקית לפחות, שתאפשר לנו להתחבר בחזרה. להתחבר לעצמנו. צריך רק להתיר את חוט הפלדה לכמה רגעים, וכמו שרוג'ר כהן מציע – לנסות להרגיש את העולם בקצה האצבעות. הן לא יועדו רק למגעו של המסך.

 

21/6/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) ניר, 12/10/2009 12:01

אהבתי. לקחתי לתשומת לבי.

גם אהבתי את התגובה של שלומית. השבת היא בהחלט הזמן שבו אנחנו מתחברים ונהנים מעצמנו ומהסביבה הפיזית שלנו. אז למה לא לנסות "לגנוב" לעצמנו עוד כמה שעות שבת במהלך השבוע? עכשיו הגיע זמן היישום. יישר כח

(2) אנונימי, 20/7/2008 13:38

מעולה. פשוט מעולה וחשוב מאין כמותו,

תודה על התזכורת, ועל המילים הטובות למה שאני חשה בלבי אך לא ידעתי עד כה להגדיר במדויק.

(1) שלומית, 22/6/2008 06:38

התנתקות

לעם היהודי יש תשובה נהדרת לצורך הזה של ניתוק זמני מהסחרור היומיומי,והוא
השבת,בשבת אנחנו בקודש,ומתנתקים ממש מן הפעולות וההרגלים של 6 ימי החול-תחשבו על זה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub