לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כולם רצים אל היעד הנכסף שנקרא:

כולם רצים אל היעד הנכסף שנקרא: "עוד"

עובדים כדי לשלם את הנופש, נופשים כדי שיהיה כוח להמשיך לעבוד; קונים כי יכולים להרשות לעצמנו, עובדים כדי שנוכל להרשות לעצמנו – לאן בורחים לי החיים, אני שואל את עצמי, קצת לפני שנהיה מאוחר מדי.

מאת סבא יצחק

קרן שמש חביבה מסתננת מבעד לעננות הגבוהה ומפלסת דרכה עד לאפי. חמימות נעימה מדגדגת ומושכת אותי החוצה – אל המרחב.

מרבדי הירק מכסים את המדבר, קוברים תחתיהם את הקוצים שנותרו צהובים ושדופים מהקיץ שעבר. פרחים קטנים, כיאות לאזורים צחיחים, תורמים את גוניהם הרבים אל חגיגת האור והצל שמשמשים בערבוביה – אביב במדבר.

סלעי גיר בוהקים ניצבים איתן, סמל לעוצמה וקשיחות, ובחרירי גשם קטנים בתוכם, מחייכים פרחים זערערים, שמסוגלים כנראה להמיס אפילו לב של אבן. למרגלותיהם של הסלעים צומחים עלים גדולים ורחבים - חריגים ובולטים בתמונה הכללית. מתוכם עולה פרח גלילי גדול וקטיפתי בצבע חום-ארגמן עז.

אני לא מתכופף להריח, את צחנתו של הלוף אני כבר מכיר. ובכל זאת, אין מה לומר – הוא מדהים ביופיו, בפרט בתוך הסצנה המדברית הצנועה.

אני בכל זאת מתקרב וגוחן מעליו. סביבו חגה להקת זבובונים, מתבשמת מריח הרקב שהוא משלח. חלקם מעיזים להתקרב יותר, לנסות לטעום מהרקוב רקוב הזה, שמגרה את כל חושיהם של זבובונים. יש כאלה שנוחתים הישר אל תוך לועו, גולשים פנימה בהנאה, מלקקים, טועמים ואולי קצת מתאכזבים. אחר כך הם מנסים לצאת החוצה אך אינם מסוגלים להמריא מעלה בקו אנכי. הם מנסים לטפס על דפנות הפרח החלקלקות, אך אינם מצליחים. שוב ושוב מטפסים וגולשים, מטפסים וגולשים.

לכו למקום אחר, זה סתם פיתיון, לא אוכל.

בפנים, על קרקעית הפרח, אני מבחין בגוויותיהם של חבריהם שקדמו להם. מתמוססות במיצים שהצמח מפריש ונספגות אל תוכו – נותנות לו את הכוח לשוב ולפרוח בעצמה גם בשנה הבאה – בלב ליבו של המדבר.

"היי זבובונים", אני לוחש ומנפנף בידי, "לכו למקום אחר, זה סתם פיתיון, לא אוכל." אבל הם מתעקשים. מרחיבים את סיבובי מעופם, וחוזרים שוב אל מקור הריח המפתה.

אני נשכב על משטח סלע קרוב, עוצם את עיניי ומניח לשמש ללטף אותי ולרוחות הקלילות לצנן אותי מעט.

בדמיוני אני רואה בני נוער עליזים, מחייכים חיוך של 'גדולים', רצים למלא את תענוגותיהם וש"אף אחד לא יגיד להם מה לעשות". לאן הם רצים? כמו אותם זבובונים הממהרים לצלול אל תוך לועו הפעור של הלוף, אף הם ממהרים אל החידלון. התמכרויות לכל מה שאפשר. בילויים מסוכנים. מקומות מפוקפקים...

אחר כך רואים אותם סובלים. נטועים עמוק בתסבוכות שמעולם לא חלמו להיכנס לתוכן. מנסים בכל כוחותיהם לצאת, לחזור הביתה אל אמא ואבא, אל העולם המוכר והטוב – אבל זה קשה כל כך. מאוחר כל כך, ולפעמים גם בלתי אפשרי.

היי ילדונת, אל תתלבשי ככה, זה לא טוב בשבילך! עזוב את הסיגריה, ילד, חבל על החיים שלך! אל תיכנסו לסרטים האלה! אל תתקרבו לטיפוסים האלה! פאבים הם לא מקום בילוי מומלץ! תשמרו על עצמכם!

ושוב, אותו חיוך מזלזל ומוכר. "שטויות! מסיגריה אחת לא מתמכרים!"; "אל תדאג אבא, אני יודעת לשמור על עצמי!"; "אבל כל החברה הולכים לשם..."

ומה איתי? אני שואל פתאום את עצמי. אני - המבוגר, השקול, המתון, בעל הניסיון... לי זה לא קרה?

לאן ברחו החיים? אני שואל את עצמי בכאב. מה משך אותי כל כך שלא הפסקתי לרוץ ולרוץ ולרוץ... להשקיע בעבודה, להצליח, להרוויח, לקנות, לבנות ושוב לקנות... לא בשבילי, חס וחלילה, בשביל האישה והילדים, שיהיה להם. ניסיתי להגשים חלומות יפים מבחוץ ודביקים מבפנים. דרכים ללא מוצא. 'התקדמות' שמשאירה אותך כל הזמן במקום – לעבוד כדי לשלם את הנופש, לנפוש כדי שיהיה כוח להמשיך לעבוד. לקנות כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, לעבוד כדי שנוכל להרשות לעצמנו...

מי יזכור איזה עובד מצטיין הייתי, או כמה הרווחתי? ובכלל, מי אומר שככה הייתי רוצה שיזכרו אותי? "הוא היה עובד מצטיין", יאמרו המספידים ויצקצקו בלשונם, "הוא עשה המון כסף". חבורה של צעירים רק מחכה ליום בו אפנה את הכיסא כדי שיוכלו סוף סוף גם הם "להתקדם". אילו יכולתי הייתי מזהיר אותם מניסיוני – היזהרו מפרחי לוף! אבל אני יודע שהם לא ישמעו. הם עסוקים מידי בזמזום טרחני בדרך אל היעד שסימנו לעצמם: "עוד".

החיים טסים, ופתאום אנחנו עייפים מידי, מבוגרים מידי, רגילים מידי לשגרה מכדי לשנות תפיסה. תפרחת הלוף מושכת אותנו בליטופה הקטיפתי, ואנחנו מניחים לעצמנו להתכרבל באפאטיות בקרקעיתה – לבהות שעות בטלנובלות אינסופיות (לבד, בסלון הרחב, על הספה היקרה) ולדמיין שאלה הם החיים. מיואשים מכדי לנסות לטפס נגד חלקלקות הדפנות המקיפות אותנו כבית כלא ישן ומוכר.

מה היה כל כך חשוב ומפתה שבגללו הרשינו לדברים החשובים באמת לחמוק ככה מבין אצבעותינו?

הילדים גדלים במהירות, ועדיין לא המציאו את מנהרת הזמן שתיתן לנו לשוב אל רגעי הקסם המדהימים שהחמצנו מתוך קוצר רוח ועבודה קשה. בני הזוג שלנו מזקינים יחד איתנו (במקרה הטוב), ואין מחק שיוכל למחוק את השנים הרבות שלא ניצלנו כדי להעמיק את הקשר בינינו. הסבים והסבתות כבר הלכו לעולמם והורינו גם הם בני חלוף – למה לא ניצלנו את הזמן כדי להודות להם יותר? להיות איתם יותר? במה היינו כל כך עסוקים? מה היה כל כך חשוב ומפתה שבגללו הרשינו לדברים החשובים באמת לחמוק ככה מבין אצבעותינו?

אני פוקח את עיניי ומחבק את שתי נכדותיי הקטנות, ששבו ממרדף מרגש אחר פרפר ססגוני.

"סבא, מה יש לך על הפנים?"

"אולי אגל טל, אולי צוף פרחים..." אני עונה.

שתיהן משיבות לי חיבוק ונשיקות מתוקות על המצח. לא הכל אבוד - ההווה כאן. רק היום במבצע! מי שלא לוקח, מפסיד!

 

29/3/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) אנונימי, 8/6/2009 14:53

"עדיף לפספס רגע בחיים מאשר חיים ברגע!" אף פעם לא מאוחר!!! אנשים!! תתעוררו!! תנצלו!! תודו!!

(9) , 25/12/2008 06:36

איזה יופי של מאמר

תודה על התזכורת
כל כך פשוט וכל כך מסובך גם יחד!

(8) סמדר ברכה אסולין, 7/4/2008 01:13

מאמר מרגש

בס"ד
כתמיד אני נכנסת כשמתאפשר לי לאתר וקוראת מאמרים אני חייבת לומר שהמאמר ריגש אותי והרעיד את נימי נפשי ממש איזה גילוי לב איזו אמת איזו יכולת הבעה נפלאה ישר כח סבא יצחק

(7) איריס, 6/4/2008 04:03

חמוד, פשוט חמוד ו..נכון!!

(6) אנונימי, 1/4/2008 04:46

כתוב נחמד והכי חשוב - הדברים נכונים

אבל, הגענו לגיל הסבתאות ואנו נהנים מכל רגע. עסוקים - ורק בדברים שחשובים לנו, מגלים יכולות שונות שקודם לא התפנינו אליהם. החיים מחייכים אלינו ואנו אליהם!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub