לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שעה אחת בחנות של החיים

שעה אחת בחנות של החיים

האם באמת הייתי מוכרח לעצור לקנות מכסה דלק למכונית באותו יום ששי אחר-הצהריים? אולי לא. אבל למדתי המון ב-60 דקות בחנות הכל-בו של החיים.

מאת

האם באמת הייתי מוכרח לעצור לקנות מכסה דלק לטויוטה שלי באותו יום ששי אחר-הצהריים בדרך חזרה לצימר המשפחתי בו נפשנו? אולי לא.

באופן כללי, אני חושב שטוב שיש מכסה על מיכל הדלק. אחרי הכל, המכונית בנויה עם אחד כזה. איכשהו, שלי נעלם ואני נסעתי בלעדיו במשך שבועות. זה התחיל להטריד אותי, ואני משתדל לא לדחות דברים. אז חניתי ליד אחד מאותם סניפי ענק של חנויות ה"עשה זאת בעצמך", שעם הזמן הפכו לחנויות שיש בהן ה-כל.

השעה הייתה קרובה באופן מסוכן ל-4:00 אחר-הצהריים (ביום ששי!). עמדתי בפיתוי להסתובב עם הרכב עד שאמצא מקום חנייה במרחק 15 שניות מהכניסה, ופשוט תפסתי את החנייה הראשונה שמצאתי – במרחק 60 שניות מלאות.

רצתי אל דלתות הכניסה ובדרך שמתי לב לשמש השוקעת בהתמדה. שבת תיכנס בקרוב (5:26 ליתר דיוק) וכמה שאני אמהר זה לא ימנע ממנה להיכנס בזמן. תפסתי עגלה ריקה ופרצתי אל תוך גן העדן הממוזג של השופינג.

אני לא נכנס לחנויות כאלה לעתים קרובות מדי, אבל הגודל המדהים שלהן ממש עוצר לך את הנשימה. כנראה שבאופן אינסטינקטיבי לקחתי עגלת קניות, כי בסך הכל התכוונתי לקנות מכסה למיכל הדלק. כך יצאתי לדרכי בעקבות מחלקת הרכב.

הסחת הדעת הראשונה הגיעה מצד ימין על יד הכניסה, שם הוצגו באופן מפתיע מבחר אריזות עם פירות העונה. תותים (גדולים ואדומים) עמדו למכירה במחיר מבצע! איזה מחיר! חטפתי מארז. לידם התנשאה ערימת מארזי קיווי קשה. מיששתי אחד. הם היו קשים באמת. ואשתי אוהבת קיווי קשה באמת. "אני אהיה בעל למופת", חשבתי כשהנחתי את המארז בתחתית העגלה.

אחר כך רצתי ב'נתיב' המרכזי וחלפתי על פני מדפים עמוסי חטיפים, מקפיאים של ארטיקים ושאר גלידות שהיו לימיני. כולם נראו כל כך מפתים, בייחוד כשעל חלק מהמדפים היו שלטים צהובים מזמינים, שמודיעים לעולם כולו כמה הם זולים. אבל לא היה לי זמן, ואני חלפתי על פניהם.

ואז, כמו צמחה לה פתאום משום-מקום, נתקלתי פנים אל פנים בסוללה גיאומטרית של ארגזי פחיות של משקה הדיאט החביב עלי – 24 פחיות בכל אחד – במחיר ממש מדהים! אפילו מיומנויות החילוק העלובות שלי יכלו לחשב במהירות שאני אשלם פחות משני שקלים על כל פחית! "זה יום המזל שלי", מלמלתי בעודי מניח שני ארגזים בעגלה (ובטח מועך את הפירות, אולי הקיווי לא יהיה קשה כל כך בסופו של דבר) - ומיהרתי הלאה.

שאלתי את אחד העובדים איפה נמצא אגף הרכב והוא נִפנף באופן כללי מזרחה. תהיתי אם הוא יכול לתת לי מפה של החנות כדי שאוכל להגיע לשם במהירות, אבל בכל זאת התקדמתי לכיוון מזרח.

"עצור! תסתכל על מעילי הפליז האלה!" ועוד באיזה מחיר מדהים. על השלט היה כתוב שמחירם האמיתי הוא פי 3! למען האמת אני לא ממש צריך מעיל פליז, אבל במחיר כזה אני לא אפסיד אותו. לקח לי כמה דקות למצוא את הגודל הנכון (בסוף לקחתי אקסטרה-אקסטרה לארג'... זה בא במידות נורא קטנות) ולבחור את הצבע. מרוצה וטוב לב המשכתי בשמחה בדרכי מזרחה.

מוזר שפוגשים אנשים מסוימים דווקא במקומות מסוימים, נכון? ובכן, לא פגשתי את חיים כהן שנים, אבל הנה הוא היה שם, רץ לאורך טור 11. שנינו מיהרנו, אבל לא יכולתי שלא למסור לו כמה חדשות משפחתיות על רגל אחת. "הוא נראה טוב", חשבתי לעצמי, כשהוא קטע אותי בהתנצלות אחרי דקה ורץ הלאה.

השעון המשיך להתקדם ואני עשיתי את דרכי בין שטיחוני אמבט, מצלמות דיגיטליות, גרבי ספורט, ציוד דייג, צעצועים לתינוקות, סבונים, משקפי קריאה, מזוודות, מכשירי פקס, פרחים מלאכותיים, סדינים חשמליים, שמשיות וכבל-מאריך תעשייתי. "אחזור אחרי שבת לבדוק חלק מהדברים האלה", הבטחתי לעצמי. פשוט אין זמן עכשיו.

חשבתי שאני מריח צמיגים (סימן טוב), אבל עצרתי לשנייה קטנה כדי לבדוק את הבטריות הנטענות שהיו גם הן במבצע. בטריות נטענות זה רעיון כל כך הגיוני. היו שם כמה סוגים שונים של מטענים ובטריות על המדף, והוא בהחלט נראה לי ארוך למדי. אבל בסופו של דבר בחרתי (את הזולות כמובן), ופניתי שמאלה בחדות אל אגף הרכב... סוף כל סוף.

בדקתי את הסלולארי שלי (אני אף פעם לא עונד שעון). כבר היה כמעט 5 אחר-הצהריים! לאן נעלם הזמן? סרקתי בהיסטריה את המדפים בחיפוש המטרה הנכספת שלי – מכסה הדלק הקדוש.

עיניי רצו על פני האנטי-פריז, נוזל מגבים, מכלי ניפוח לצמיגים ועוד כל מיני דברים, עד שסוף סוף נח מבטי על המטרה הנכספת. על המדף נותרו רק שני מכסי דלק. "בטח מוצר פופולארי", חשבתי. אבל איזה מהם, אם בכלל, יתאים לטויוטה שלי? אין שום רמז על האריזה.

התחלתי לחפש עזרה נואשות.

"אני לא עובד כאן."

"אולי כולם אותו דבר."

"תצטרך לחכות, אני עוזר לגברת הזאת עם מד לחץ האוויר."

"אתה צריך לצאת, להחנות את הרכב שלך במגרש האחורי, ולבקש מאחד המכונאים שם לבדוק אותם בשבילך. אם זה לא מתאים, אולי הם ימצאו לך אחד שכן מתאים. אני לא בטוח."

לא בטוח? לחכות לתור שלי? האנשים האלה לא יודעים מה השעה?!?!

בשלב זה כל הגוף שלי הזיע כמו אני-לא-יודע-מה. הכנסתי את מכסה הדלק המטופש לתוך העגלה, רצתי דרך אגף 24, כמעט דורס בעגלה שלי ילד חף מפשע וכמה קשישים, ותרתי אחר התור הקצר ביותר. היו מעל 10 קופות פעילות... וכל אחת מהן הייתה עמוסה!

דחפתי את אפי לתוך העגלות שלפניי. למה לכל הרוחות אנשים צריכים לקנות שטיחון לדלת? כמה קופסאות של מטרנה יכול לצרוך תינוק אחד? האם הגברת הזאת באמת צריכה 12 שקיות צימוקים? ואיפה הקופאיות האלה למדו את העבודה?

על הטלפון הסלולרי שלי היה כתוב 5:12. שבת תיכנס בעוד 14 דקות ואני פשוט עומד לצאת מדעתי.

נראה לי שהחלפתי קופה לפחות שמונה פעמים. כל מי שעומד בתור עם גלידה יצטרך עוד מעט קש כדי לשתות אותה. זה היה מגוחך. למה האנשים האלה לא יכולים ללכת לקניות בבוקר, כשאני לא כאן?

על הטלפון הסלולרי שלי היה כתוב 5:12. שבת תיכנס בעוד 14 דקות ואני פשוט עומד לצאת מדעתי. נשמתי עמוק והסתכלתי על העגלה שלי. היו שם הבטריות... פחיות הדיאט... והקיווי הכבר לא-כל-כך-קשה. בדקתי את מצב הקופות; שום דבר לא זז. הצצתי שוב בשעון הסלולרי המהבהב שלי. נתתי מבט אחרון במכסה הדלק הבודד שלי... ואז אמרתי שלום...

לא היה לי סיכוי. באותו מקום ובאותו רגע נטשתי את כל מה שהיה אמור להיות שלי ועזבתי את החנות בידיים ריקות.

זינקתי לטויוטה חסרת-מכסה-הדלק (במרחק של 60 שניות משם), התנעתי וחשתי בדמעה הגולשת במורד לחיי השמאלית. לא הייתה זו דמעה של עצב. הייתה זו דמעה של בושה. איך בכלל הסתבכתי בכל ההרפתקה המוזרה הזו?

פחות מחמש דקות אחר כך נכנסתי לצימר שבו נפשנו. חלפתי במהירות על פני נכדיי המקולחים והריחניים לכבוד שבת. צעדתי היישר אל חדר השינה שלי בלי להוציא מילה. לא הייתי מסוגל. השעה הייתה 5:22.

המון לקחים

נדרשו לי כמה ימים של התבוננות מעמיקה, אבל למדתי המון מהשעה שלי בחנות הענק.

אנחנו באים לעולם הזה, שבו אפשר להשיג הכל. הסופרמרקט האולטימטיבי. במובנים רבים, הפוטנציאל שלנו בלתי מוגבל. אבל אנחנו נמצאים כאן רק לפרק זמן קצוב, אז אנחנו צריכים להיערך בהתאם.

לכל אחד מאיתנו יש מטרה, משימה, תכלית – אולי תכונה שלילית שאנחנו צריכים לתקן או 'בור' כלשהו שזקוק ל'מילוי' – ואנחנו מקבלים עגלה שאיתה אנחנו מסתובבים. אבל הסחות הדעת נמצאות בכל מקום. הפרי נראה כל כך טרי וזול, אבל אולי הוא אסור. הקיווי יכול לעשות אותי 'בעל למופת'. בטח יש מספיק זמן בשביל זה. אז אנחנו עוצרים... ולוקחים.

אנחנו רואים שלטים שקוראים לנו לעצור, לבדוק ולבחור. אנחנו עומדים בפיתוי וחשים גאווה ואולי גם קצת שאננות. אבל בשנייה שאחר כך, כשנמכר "המשקה האהוב עלינו" באמת בזול, אנחנו לא עומדים בפיתוי ולוקחים כמות אדירה – אולי יותר ממה שאנחנו צריכים?

אנחנו ממשיכים בדרכנו, מחפשים את המטרה שלנו ושואלים מהו הכיוון. אבל לא תמיד שואלים את האדם הנכון. אולי היינו צריכים להכין את שיעורי הבית שלנו מראש, כדי שנדע איפה לחפש.

בדרכנו נפגוש מכרים ותיקים. נרצה לעדכן ולהתעדכן, אבל הם, לפעמים, קצת יותר ממוקדים מאיתנו בהשגת המטרה שלהם. אז אין להם זמן בשבילנו. עצוב, לא?

אנחנו מסתכלים על השעון. הזמן שלנו באמת רץ, אבל אנחנו לא מצליחים להחליף הילוך. אנחנו ממשיכים לחפש את המוצר שלנו, לא משנה כמה גשמי או לא-נחוץ הוא באמת. אנחנו לא מצליחים לראות שלפעמים זה פשוט לא עובד. אנחנו מרמים את עצמנו ומאמינים שאיכשהו יש זמן להכל. סדרי העדיפויות שלנו מעורפלים או מבולבלים לגמרי.

ואז, כשאנחנו מגיעים סוף סוף לקו הגמר, אנחנו אפילו לא יודעים אם הפתרון מתאים בכלל. בהיסטריה אנחנו מבקשים מכל מי שאפשר שייתן לנו עצה מיידית, אבל הם עסוקים או אפילו לא עובדים במחלקה הזאת.

מתוך ייאוש, אנחנו פשוט תופסים את כל ה'גרוטאות' שאספנו ורצים כמו מטורפים (ובדרך מפריעים לאחרים) בניסיון לקנות ולקחת אותן איתנו. אבל התורים ארוכים... מאוד מאוד ארוכים. אפילו אז, אחרי כל מה שעברנו, אנחנו מוכי סנוורים. במקום לקחת אחריות על מעשינו והחלטותינו, אנחנו שואלים את עצמנו שאלות רטוריות מגוחכות שמעבירות את האשמה לכל אחד חוץ מאיתנו.

בסופו של דבר, אנחנו חייבים להותיר את העגלה מאחורינו. כל עמלנו היה לשווא. תכנון לקוי, סדרי עדיפויות מעוותים, יותר מדי הסחות דעת ולא מספיק זמן.

כן. יש בחנות הזו, שקוראים לה החיים, באמת הכל. צריך רק לדאוג לסדר עדיפויות ולקחת את מה שאנחנו באמת צריכים.

23/3/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 26 תגובות ב-26 דיונים

(26) דורית, 25/3/2014 14:43

ואולי.. כל מה שנדרש הוא

להיכנס לחנות הרבה לפני שהשבת נכנסת... וליהנות מהשפע שהחיים מציעים לנו. עם אחריות כמובן.

(25) חביבה, 25/3/2014 11:33

נהנתי לקרא

תודה לרב על הכתבה הכתובה בפשטות ובבהירות שיכולה להגיע לכל לב... אני קוראת בהתעניינות את הכתבות של אייש, הנושאים רצינים ומעמיקים ויחד עם זאת אקטואליים וקשורים לחיי היומיום שלנו, כך שקל להבין, להתחבר אליהם ולהזדהות. המשיכו כך ותודה רבה חביבה

(24) חני, 25/3/2008 05:01

תודה

תודה לרב על הכתבה .לעיתים אנו באמת שוכחים מה עיקר וטפל ומה מטרתינו האמיתית בעולם הזה ומהי הראיה הנכונה
תודה שעזרתה לי .

(23) אורטל, 17/3/2008 13:48

כל כך נכון!!!

מאוד...מאוד...עניין אותי ונורא אהבתי את צורת הכתיבה!!!

(22) אושרת, 3/3/2008 09:56

אהבתי

בס"ד



לרב ולקוראים שלום רב!



מאוד התחברתי למאמר ולקשר שלו לסיטואציות רבות בחיים.

המסקנה העיקרית שלקחתי לי ממנו היא שכשמגיעים למקום מסויים [מעשי או רוחני]

למטרה מסוימת, צריך לעקוב אחר המטרה ורב אחרי שמרגישים את השגתה, להתפנות ליעדים אחרים.

זה לא שמסביב אין דברים ששווים את המאמץ,

זה פשוט לא הזמן להם....



תודה לרב. מאמר פשוט ויפה. הזדהיתי

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub