במסגרת הנבירה האינסופית בתולדות מלחמת לבנון השנייה, הצבא הגיע, בין השאר, למסקנה אחת שהפתיע אותו במיוחד. הפלא ופלא: מתברר שאין קשר בין נתוני המיון הראשוניים של המיועדים לגיוס לצבא, לבין תפקודם בפועל בתנאי קרב. עורכי המחקר, אנשי צבא בעצמם, גילו שאין שום מתאם, ולו הקלוש ביותר, בין ציוניו של מועמד במבחני המיון לתפקודו בפועל תחת אש.

מדהים, לא? הצבא מסתמך על מבחני המיון שלו כדי להחליט על התפקיד המתאים ביותר לחייל, ועל כיוון בקריירה הצבאית שלו. והנה מסתבר שהניבוי לא בדיוק מנבא. כמו שסיפר לעיתונות מפקד גדוד שלחם בלבנון, שהמלחמה לימדה אותו שלא למהר ולקבוע עמדה נחרצת על האנשים שבפיקודו. דווקא חיילים שקטים, שלא בלטו לטובה בשגרה, הם שגילו קור רוח ויוזמה תחת אש.

ולפני שנחשוב שזה משהו מיוחד לאופי הישראלי, באקדמיה הצבאית הנודעת לתהילה 'ווסט פוינט' הגיעו חוקרים אמריקניים לאותן מסקנות ממש. החיילים האמריקנים הם שכירים שמזמן לא נדרשו להלחם על הבית, אבל גם שם, הסתבר שמבחני המיון נכשלים בניבוי יכולתם של חיילים להתמודד כראוי בתנאי סכנת חיים ולגלות בהם תושייה ומנהיגות.

הנימוק לשימוש במבחנים הוא שהם הכלי האובייקטיבי היחיד לנבא את מידת ההצלחה בעתיד. אבל מה אם הוא לא ממש מנבא?

אנחנו חיים בעולם שמסתמך מאד על מבחנים. בבית הספר, קנה המידה היחיד להצלחתו של תלמיד הוא מבחנים.

אתה מעביר שתים-עשרה שנים מחייךָ, כשההתייחסות העיקרית לפוטנציאל האישי שלך ולערך שלך, ניתנת במספרים ומודדת את יכולתך לענות על שאלות בתנאי מעבדה. אחר כך, בצבא, הרשויות מודדות את התאמתך לתפקיד בסדרה נוספת של מבחנים. אולי אתה אמור להילחם בשטח, אבל את יכולתך לעשות זאת ימדדו כשאתה יושב במשרד ממוזג, מול ערימת דפים. היציאה לאזרחות שוב מפגישה אותך עם אותם חברים ותיקים: רוצה לרכוש השכלה גבוהה? הראה לנו כיצד התמודדת עם בחינות הבגרות. ובאותה הזדמנות, לך לעשות מבחן פסיכומטרי. מוסדות ההשכלה הגבוהה עצמם, כמובן, מנווטים את תלמידיהם במבוך של מבחנים. ומקומות עבודה רבים אפילו מעמידים את המועמדים במבחנים פסיכוטכניים. הנימוק המצדיק של כולם הוא, שמבחנים הם הכלי האובייקטיבי היחיד שמודד יכולות ומנבא את מידת ההצלחה בעתיד בתחום הדרוש.

אבל מה אם הוא לא ממש מנבא?

הצלחה במבחן, הצלחה בחיים?

'מלך המבחנים' הוא ללא ספק מבחן ה-IQ שאמור למדוד כמה אינטליגנציה יש לנו. הוא פותח במקורו מתוך האמונה שמדד היכולות של ילדים ומבוגרים הוא כלי מיון נהדר עבור לימודים וקריירה עתידית, ומנבא להצלחתם בהמשך. אחד הניסיונות השאפתניים ביותר לבודד קבוצת אנשים עם פוטנציאל גבוה מבחינה זו הוא מחקרו של לואיס טרמן במחצית הראשונה של המאה העשרים. טרמן בדק קבוצה של יותר מאלף ילדים מחוננים, חלקם בדרגות גאונות אמיתית עם IQ למעלה מ-180. המחקר נועד להיות מחקר לטווח ארוך שילווה את הנבחנים לאורך חייהם. מטרת המחקר כפי שטרמן הגדיר אותה הייתה 'לזהות את מאגר המנהיגים העתידיים של האומה'.

ילדי טרמן נמצאים היום בשנות השבעים לחייהם. פסיכולוגים נוברים תכופות בתיקים שלהם בניסיון לדלות עוד פרטים משמעותיים בחקר האינטליגנציה. אבל מהקבוצה המרשימה של טרמן לא צמח אף מנהיג, על אף שהיא דווקא כן הוציאה כמות לא מעטה של פרופסורים. לילדי טרמן לא היו חיי משפחה טובים יותר או בריאות נפשית איתנה יותר. הגאונים האמיתיים ביניהם לא הראו הצטיינות יתר: להיפך, אלו שהאינטליגנציה שלהם הייתה מדהימה באמת, לעיתים קרובות קיבלו רק ציונים בינוניים באוניברסיטה. בהמשך החיים, רוב הנשים המבריקות ביותר, בחרו מרצונן החופשי להיות עקרות בית, וחלק מהגברים פנו לחקלאות. תארים אקדמיים מתקדמים היו ללא מעט מהנחקרים, אבל שום אינשטיין או סטיבן הוקינג לא צמח מביניהם, ובוודאי לא מנהיג בשיעור קומה לאומי.

שום אינשטיין או סטיבן הוקינג לא צמח מביניהם, ובוודאי לא מנהיג בשיעור קומה לאומי

אבל אפילו במישור הצר של הישגים אקדמאיים, מבחני IQ ומיון למיניהם נכשלים מלהוות כלי מנבא. בישראל טוענים נגד המבחן הפסיכומטרי, שסטודנטים שהגיעו עם ציון פסיכומטרי גבוה, לאו דווקא מוכיחים עצמם בקורסים יותר מעמיתיהם. בארצות הברית, הארץ שבה מבחני התאמה הם אובססיה אמיתית, מבחן הכשירות האקדמית שכל תלמיד תיכון עובר (SAT) זוכה לרפורמות אינסופיות מידיהם של מומחים מתוסכלים, שלא מבינים למה סטודנטים שהגיעו בו לציון קרוב למקסימלי – 1600- לא מצליחים יותר מעמיתיהם שקיבלו ציון נמוך יותר בחמש מאות נקודות. הם מנסים למצוא סוף סוף את הנוסחא המנצחת במקום להקשיב לאנשים כמו המומחית ללמידה, ד"ר תומס ארמסטרונג, שמסבירה את עקרותם של מבחנים כאלו: "מבחנים סטנדרטיים מורידים את ערך החוויה האנושית והלמידה האנושית לסט של מספרים... לפעמים לתלמיד יש ידע מעמיק בנושא, שהוא יכול להפגין בדיון, בפרויקט, בציור, אבל לא במבחן סטנדרטי. המבחנים הללו לא נוצרו על ידי גאונים אלא על ידי דוקטורים פדנטיים עם מוחות ממוצעים. אינשטיין מעולם לא יצר מבחן סטנדרטי, אם כי הוא נכשל בכמה מהם."

פוטנציאל לא מספרי

עכשיו באים המחקרים הצבאיים, בישראל ובארצות הברית, ומאמתים את כל הביקורת על מבחנים הבאים לנבא פוטנציאל. ואם המומחים מופתעים, אנחנו לא צריכים להיות. מי מאיתנו לא מכיר את הילד שלמד איתנו ביסודי ותמיד קיבל 'מספיק בקושי', אבל החיים שלו עכשיו נראים כמו סיפור של הצלחה? מי מאיתנו לא יכול להעיד על עצמו שכישלון במבחן כזה או אחר לא ניבא את ביצועיו בהמשך – בשום תחום? יש אנשים שמצליחים במבחני דף ועט, ויש שמצליחים במבחן החיים.

הבחינות הממלאות את חיינו הן, תמיד, ניסיון להגדיר אותנו ולתת לנו ערך נקוב. זהו ניסיון שאין לו תוקף מוסרי – וגם לא תוקף מדעי. היום, כל השימוש במבחני IQ ודומיהם שנוי במחלוקת עזה בקרב מומחים. ההיצמדות העולמית למבחנים היא בעיקר היצמדות למוכר ולידוע, בגלל חוסר הצלחה למצוא תחליף הולם. אבל לפחות אנחנו צריכים לדעת שהפוטנציאל האנושי שלנו לא נמדד במספרים, גם לא בחוות דעת של אנשים שלא מכירים אותנו כפי שאנו מכירים את עצמנו.

לא כולנו נקלע תחת אש כדי להוכיח שההערכה על יכולותינו הייתה שגויה. אבל החיים בוחנים את כולנו בזמן אמת, בלי קורס הכנה ואספקת דפים שוטפת. ושם, כולנו יכולים להצליח, בלי קשר לטור המספרים הארוך מאחורינו: כדור בדולח מודרני לניבוי עתידות, ויעיל באותה מידה.