לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אני אעשה את זה מחר

אני אעשה את זה מחר

לקח לי יותר מ-10 שנים למצוא את 10 הדקות האלה.

מאת

הם נעצו בי מבט מאשים מידי בוקר ובוקר. החפתים.

באמת אין בהם שום דבר מיוחד. הם לא עשויים מזהב 24 קראט, גם לא מפלטינה, והם בהחלט חסרי כל ערך סנטימנטאלי. קניתי אותם במבצע לפני 15 שנים, ונראה לי ששילמתי עליהם משהו כמו 50 שקל.

הם היו עשויים ממתכת מוזהבת ובקצהו של כל אחד מהם היה ריקוע של מגן דוד שחור. ויודעים מה? הם מצאו חן בעיני. הם פשוט שכבו בארון שלי, ליד הגרביים, בקופסא מלבנית מהוהה אותה כינו "בית". בין שכניהם לדירה נמצאו מגוון תומכי צווארון פלסטיים, זוג מטבעות קנאדיים, שני פרקרים ישנים, נטולי קפיץ ולא כותבים, ושני זוגות אחרים של חפתים זולים – קרובי משפחה ככל הנראה.

אחד מהם היה שבור. החלק הרקוע נפרד מהבסיס. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אבל זה היה בהחלט לפני יותר מעשר שנים. וכך, בכל בוקר, במשך עשר שנים ויותר, בכל פעם שבחרתי גרביים או שלפתי איזשהו תומך לצווארון, דיבר אלי החפת השבור.

"מתי תתקן אותי?"

"למה אתה לא מתקן אותי?"

"אני כבר לא מוצא חן בעיניך?"

השאלות היו במקומן. ולי, לא היו תשובות. עדיין חיבבתי את חפתי המגן-דוד שלי בדיוק כמו ביום שקניתי אותם. ודווקא רציתי שהם יהיו שמישים. באמת. אבל נראה שפשוט אף פעם לא מצאתי את הזמן או את הדבק המהיר כדי לתקן אותם באופן מעשי. וזה לא שאני עונד חפתים כל יום, תירצתי לעצמי, רק מידי פעם. אז הם נשארו ברשימת "הנכים" שלי.

אתגר אנַכי

כל החלונות בקומה הראשונה שלנו היו לבושים בתריסי רפפה אנכיים. אני אומר לבושים ולא מכוסים, כי המלה מכוסים עלולה להיות לא בדיוק מדויקת. אתם מבינים, פעם החלונות היו מכוסים בתריסי רפפה אנכיים, אבל עם השנים, כשהסלון, חדר האוכל והמטבח שלנו הוסבו על ידי הילדים והנכדים למשטח החלקה משולב, שדרת קרבות ואצטדיון מרכזי, הרווחים בין השלבים הפכו להיות... אהם... משמעותיים.

אלה דברים מהסוג ששמים אליו לב ביום הראשון והשני, אבל די מהר מתרגלים עד כדי כך שהוא כבר לא נראה מוזר בעיניך.

מכיוון שאשתי ואני בעלי בית אחראיים, הצהרנו לעתים קרובות על החלטתנו הנחושה לשקם יום אחד את מצב החלונות. אפילו הרחקנו לכת עד כדי שמירה על השלבים שנפלו... כמעט תמיד. כמה מהם נדחקו לתוך ארון הבגדים, אחרים נערמו על אדני החלונות הסדוקים, ושניים אחרים עמדו נטויים במקום הראוי להם – כאילו שאף אחד לא שם לב שהם כבר מנותקים מהמסילה וניצבים מספר סנטימטרים ניכר מתחת לידידיהם השלבים האחרים. כמו שאתם יודעים, אלה דברים מהסוג ששמים אליו לב ביום הראשון והשני, אבל די מהר מתרגלים עד כדי כך שהם כבר לא נראים מוזרים בעיניך.

יום אחד, הראה לי ידיד המצאה קטנה וחשובה. ייצרו חתיכת פלסטיק קטנה שמולבשת על קצוות השלבים, ומחליפה את הזיז השבור באחר תקין.

"כמה הם עולים?" ביררתי.

"בערך 5 שקלים", הוא ענה. "ואפשר להשיג אותם כמעט בכל מקום".

ובכן, זה נשמע כמו פיתרון אדיר לבעיה הקטנה שלנו, אז רשמתי בזיכרוני לקנות כמה כאלה בהזדמנות הראשונה. בינתיים, התריסים נשארו פגומים וברשימת "הנכים".

הרמקולים שלי

במקרה, אני באמת חובב מוסיקה מושבע. אילו רק היה לי יותר זמן, ודאי שהייתי יושב ובאמת מקשיב יותר למוסיקה. אבל אני מוגבל למנות הזעומות שאני מקבל בזמן הנסיעה במכונית ובנעימות הרקע הנשמעות בבית כשאני מעסיק את עצמי בעניינים חשובים אחרים.

אין לי מערכת שמע משוכללת עתירת טכנולוגיה גבוהה עם מתמר אלקטרו אקוסטי, 20,000 ואט, עם סאב ווּפר. יש לי מערכת AIWA רגילה. היא עלתה כמה מאות שקלים, יש לה כמה אפשרויות כוונון שונות, היא נראית נוצצת והעיקר - היא עובדת... בערך.

בשלב כלשהו, שמתי לב שמשהו לא נשמע כל כך טוב. המוסיקה נשמעה רפה ומתכתית. אם הגבהתי מספיק את עוצמת הצליל, זה הועיל במידת מה. וזה הפריע לי בכל פעם שהכנסתי לתוכה דיסק.

יום אחד אפילו עליתי על כיסא וגיליתי שהמוסיקה נשמעת רק מתוך שני רמקולים קטנים משניים, ולא משני הראשיים.

זה קרה בערך לפני ארבע שנים.

לפני כמה שבועות צעדתי לתומי לאורך הרחוב הראשי, ובמקרה מצאתי את עצמי עומד מול חנות לוילונות ותריסי הצללה. פתאום, ממש משום מקום, עלה בדמיוני מראם של תריסי הרפפה החבולים בבית. נכנסתי.

"יש לכם מין כאלה חתיכות פלסטיק שמרכיבים על קצה ה...?"

"הן משהו משהו. כמה אתה צריך?" הוא קטע אותי באמצע, וניגש לתיבה גדולה מלאה בהן.

"שתים עשרה יספיקו", עניתי מייד.

בחיים שלי לא מיהרתי כל כך הביתה. פרצתי פנימה כאילו שזכיתי בלוטו. כל המשפחה התאספה סביבי.

"תראו!" קרקרתי בהתלהבות, ושלפתי את חתיכות הפלסטיק מהשקית. "אני יכול לתקן עכשיו את התריסים!"

נראה לי שהם די התאכזבו.

גררתי את הסולם ויצאתי לעבודה. פחות מחמש דקות אחר כך, השתנה מראה החלונות לגמרי. הם הפכו מאומללים למושלמים, יצאו מרשימת הנכים ונכנסו לנבחרת הכוכבים. הסתובבתי בבית, קורן כולי. הגאווה והסיפוק שחשתי באותו רגע היו לא פחות מ... ובכן... מגוחכים. אבל הרגשתי כמו אדם שהגיע להישג בל ישוער.

משולהב מתחושה מגוחכת של הגשמה, נכנסתי לפעולה מכוח החיות החדש בו זכיתי. כמו גלדיאטור שקפץ והגיע מימי הגאלים, דהרתי לפינת האוכל וניצבתי פנים אל פנים מול המשימה שלפני – המזנון הכבד שאכלס את ה- AIWAהפגועה שלי. אין בעיות. כמה נשימות עמוקות ושריר מתוח אחד שהתגלה אחר כך, איתרתי את החוטים המנותקים, חיברתי אותם מחדש, החזרתי את המכשיר למקומו הקבוע ותחבתי פנימה דיסק חביב ומוכר. הוא לא היה יכול להישמע טוב יותר. זמן השקעה כולל? בערך שתי דקות.

אבל המסע עדיין לא הסתיים. עוד נותרה לפני התחייבות אחרונה – החפתים השבורים. לא אשאיר אתכם במתח. הדבק המהיר נח בשלווה בארגז הכלים שלי. סחטתי בערך ארבע טיפות מהבקבוקון המלא על מגן הדוד הסובל זמן כה רב, וכמה שניות אחר כך - הוקוס פוקוס! והיו לבשר אחד!

היה זה מפנה מפתיע, ובעיני אף מונומנטאלי, של העובדות.

קשה לתאר במילים את ההקלה, ההנאה הצרופה ותחושת המימוש שחשתי מתיקונם של המטרדים השוליים, חסרי המשמעות והטריוויאליים האלה. מעבר לכך, השפעותיה של התקפת האחריות הזאת עדיין לא תמו, למרות שכבר חלפו כמה שבועות מאז המהפך. עכשיו, כל דיסק שאני שומע נותן לי הרגשה כאילו אני נמצא בהופעה חיה, ובמקרה אני לובש לעתים קרובות במיוחד את החולצות האלה שזקוקות לחפתים.

האם אנחנו לא יכולים למצוא לכל הפחות שנייה אחת כדי להגיד 'בוקר טוב' לשכן שלנו?

אבל מידי פעם אני נוחת במציאות ומבין כמה מגוחך היה כל העסק. בזה אני מתגאה? כל שלושת המבצעים גם יחד לקחו לי פחות מעשר דקות! לא יכולתי למצוא עשר דקות עלובות במשך עשר שנים כדי לתקן את הדברים האלה?

ההשלכות ברורות להכאיב.

האם אנחנו לא יכולים למצוא שתי דקות מיותרות כדי להתקשר לסבא ולדודה חנה ודוד שמואל שבקצה הרחוב, מה שבטוח "יעשה להם את היום"?

האם אנחנו לא יכולים "לעשות" זמן כדי לשרבט מידי פעם בפעם על פתק: "אני אוהב אותך", ולהשאיר אותו לבני הזוג שלנו או לילדים? כמה זמן זה דורש?

וכמה זמן אני צריך כדי לשלוח אימייל לחבר בודד, או למורה כדי להודות על תשומת הלב המיוחדת שהיא מעניקה לשרה, או לפיצרייה כדי להגיד שהפיצה שלהם הייתה משהו מיוחד?

ואם אנחנו עסוקים מידי בשביל זה, האם אנחנו לא יכולים למצוא לכל הפחות שנייה אחת כדי להגיד 'בוקר טוב' לשכן שלנו, או לדוור, או לאיש התברואה?

כמעט כולנו דוחים דברים לאחר כך. וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו לא רק מונעים טובה מאחרים, אלא מונעים גם מעצמנו כמויות אדירות של הנאה וסיפוק. איזה בזבוז!

אתם מכירים מצוין את רשימת הדברים הקטנים שלכם שיכולה לעשות שינוי גדול.

למה אתם מחכים?

רק פתחו את האוזניים.

אולי גם החפתים שלכם מדברים אליכם.

2/3/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 25 תגובות ב-22 דיונים

(22) אריה, 13/3/2014 12:21

מאמר יפה, שמדבר לכולם (כמעט)

הבעיה אובחנה, האובייקט שוכב בחדר הניתוחים, ואף אחד לא יודע מי המנתח ולמה הוא לא בא. למה לא להביא ניתוח לבעיה ואמצעי פתרון?

(21) נדב, 5/3/2014 12:19

תודה על התזכורת

תודה גדולה על העלאת הנושא לסדר היום... אלו הדברים הקטנים שעושים את ההבדל בין להדחיק ולשרוד, לבין לסיים, לעשות, לסגור, לעמוד במילה שלנו - ולחיות בלי חטטורות מיותרות. אהבתי גם את סגנון הכתיבה הנקי והקולח, שמחבר לתמונה שהצגת. בהצלחה בהמשך . אלוהים נמצא בפרטים הקטנים...

(20) מגיבה בכנות, 12/11/2012 04:08

אצלי חלק מהתיקון של דרכיי הוא בדיוק הפוך- להפסיק לדאוג לדברים האלה ולהתרכז במה שחשוב

בעשר השנים האלה אתה נהלת חיי משפחה, התפללת שלוש תפילות, הכנת שבתות וחגים, וקבעת עתים לתורה. אותי הקב"ה מלמד בסבלנות להפסיק להתרכז בדברים האלה, וללמוד להזניח אותם. שיותר חשוב ללמוד הלכות שבת כמו שצריך ולשלוט בהם כבר מאשר לרוץ לתקן כל תקלה שולית בחומרה של המחשב. יותר חשוב להתחיל כבר לקחת את חיפוש השידוך ברצינות מאשר לבלות זמן חסד עם השכנה המבוגרת, או במעשי חסד אחרים שנקרים על דרכי. גשקראתי את דבריך חשבתי לעצמי: בעשר השנים האלה שהחפתים חיכו הוא גידל ילדים ונכדים, עבד ולמד תורה, ככה זה צריך להיות. קח בחשבון שמה שאתה מבקר עשוי להיות המצב הבריא. קודם יש להכניס את האבנים הגדולות, אחר כך את השטויות. כשאבדתי את האוזניות לאייפון החלטתי שזהו. אני לא רצה לקנות. זה סמן להתרכז- גם לא לבזבז עכשיו זמן בחיפוש אוזניות אחרות, וגם לא לבזבז דעת על המוזיקה. להתרכז. לנצל את הזמן של האימון או נקיון הבית לחשוב, ולהיות מרוכזת במה שאני עושה וצריכה לעשות ובמה שאני צריכה להבין ולזכור מהלימוד. עכשיו יש בבית מחבתות שאין להם מכסה, בגדים שצריכים תופרת, וכו' ואני מכניסה מה שאני יכולה בזמן קצוב אחת לכמה זמן שאני מוכנה להקציב לכל אלה בין סידורים בעיר. יותר חשוב המטרות האמיתיות.

יוסי, 19/5/2014 21:22

אני חושב שלא הבנת את המאמר

הוא הביא את הדברים כדוגמא
וחוץ מזה אם לא נתיחס לדברים הקטנים והכאילו לא חשובים בודאי שבסוף גם לא נתיחס לדברים הגדולים והחשובים כי מהדברים הקטנים מתחילים לאמן את עצמנו לעשות שינוי בדברים הגדולים

(19) אנונימי, 28/12/2007 15:44

תודה שבכ"ז השארת חרך להציץ

נהניתי לקרוא
וממהרת להשקות עציץ ;)

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub