סבל עלול להיות אבן הנגף הגדולה ביותר בדרך להכרה בא-לוהים וליצירת מערכת יחסים עמו.

דיונים תיאולוגיים עמוקים, בייחוד בדורנו, נחתמים רבות בשאלה: "איפה היה א-לוהים בשואה?" או "אז למה א-לוהים נותן לילדים לגווע ברעב?". אחת התשובות שרווחות כיום, היא שלא-לוהים אין שום קשר לסבל ספציפי שבא על אנשים ספציפיים. היהדות, לעומת זאת, עומדת על דעתה שלא-לוהים יש קשר לכל סבל שהוא. לכן, במאמר זה ננסה לחדור מבעד למסכו האפל של הסבל, כדי לגלות א-לוהים כל-יכול ויודע-כל, המצפה לנו מן העבר השני.

בואו נחשוב על דמויות היסטוריות שנחשבות ל'אנשים גדולים'. מה הפך אותם לגדולים? נחשוב למשל על נשיאה האהוב של ארה"ב, אברהם לינקולן. למה אנשים רבים יותר באמריקה מעריצים את לינקולן מאשר, נניח, את ג'ורג' וושינגטון - הגנרל הגדול והמנהיג המייסד, או את תומס ג'פרסון - מחבר הצהרת העצמאות? התשובה היא אקסיומה חשובה: אנחנו מעריכים את ההישגים על פי מידת הקושי. אברהם לינקולן - שנולד בצריף עץ, למד לאור פתיליית הבישול, דידה למרחקים בשלג הכבד כדי להגיע לבית הספר, והתייתם מאמו בגיל צעיר - נתפס בעינינו כדמות הרואית יותר מאשר ג'ורג' וושינגטון המיוחס שגדל מוקף במותרות במאונט ורנון, או תומס ג'פרסון ממגדל השנהב של מונטיסלו. אם נבחן את חייו של כל אדם שאנו מחשיבים בתור 'אדם גדול', נראה שהם היו זרועים בקשיים ואתגרים.

אף אחד לא זוכה בתשבחות על היכולת שלו לצעוד לאורך החדר, אלא אם כן, כמובן, הוא נפגע ממחלת הפוליו ועליו להיאבק על כל צעד.

משימות פשוטות לא נתפסות כהישגים. אף אחד לא זוכה בתשבחות על היכולת שלו לצעוד לאורך החדר, אלא אם כן, כמובן, הוא נפגע ממחלת הפוליו ועליו להיאבק על כל צעד. כך, למרות שרובנו מעדיפים חיים קלים, אנחנו יודעים שגדוּלה היא תוצאה של התגברות על מכשולים.

כל קושי שהחיים מציבים בפנינו יכול להיתפס או כסבל או כאתגר. אם נגדיר את הקשיים שלנו כסבל, נגיב במרירות ובהתנגדות או בדיכאון ושיתוק; בכל מקרה, נהפוך להיות קרבנות. אם נגדיר את קשיינו כאתגרים, נגייס את כוח הסבל והפוטנציאל שלנו להתמודדות עם האתגר, ונהפוך למנצחים. כשזורקים אל מישהו כדורסל, הוא יכול לחמוק ממנו, לספוג ממנו חבטה, או לתפוס אותו ולהתחיל לרוץ.

במשחק החיים, אפילו אם לא נצליח לקלוע, עצם הריצה שלנו עם הכדור תהפוך אותנו לאלופים. אישה שהכרתי, אם לחמישה ילדים, לקתה בגידול בראש בראשית שנות הארבעים שלה. היא הגיבה בגבורה, כשהיא יוצאת לקרב באומץ ובחשיבה חיובית. היא מעולם לא התלוננה, והמשיכה לטפל במשפחתה כל עוד הייתה מסוגלת לכך. זמן קצר לפני מותה היא שאלה את אחותה: "את חושבת שאני אצליח?" אחותה ענתה: "את הצלחת."

אתגרים וניסיונות יכולים להתחלק לשתי קטגוריות: ניסיונות גדולים ודרמטיים, וניסיונות שגרתיים. בדרך כלל קל להבחין ולזהות את הניסיונות הגדולים. הבחירה הנכונה או הנאצלת בדרך כלל ברורה, האדרנלין הרוחני שלנו מתחיל לזרום, ולעתים קרובות אנחנו יכולים לעורר את עצמנו לקום ולעמוד מול האתגר. כך, בשדה הקרב, עשוי חייל פשוט לחלוטין לסכן את חייו כדי להציל חבר פצוע, למרות שהוא היה מקלל ומגדף את אותו חבר בדיוק אילו היה עוקף אותו בתור בחדר האוכל.

בהתאם לכך, יש שני סוגים של סבל: סבל גדול ודרמטי, וקשיים שגרתיים של חיי היומיום - הדברים המרגיזים והמייגעים שמלווים כל אדם בכל יום.

כל סבל שהוא, גדול או קטן, הוא ניסיון מאת הא-ל, ניסיון שתפקידו לזרז ולקדם את הפוטנציאל האישי החיובי של האדם. הזירוז כואב ולא נעים מכמה סיבות: ראשית, משום שבדרך כלל לא היינו מתעוררים בלעדיו - רובנו בוחרים לא לספוג השפעה רוחנית עמוקה מתוך הנאה. שנית, דין הצדק שבו מנהל א-לוהים את עולמו דורש שנחיה עם התוצאות הנובעות מהחלטותינו. למרות שהאגו שלנו לא יסכים עם העובדה, רוב הסבל שלנו בא כתוצאה מהחלטותינו השגויות, בין אם בגלגול זה ובין אם באחר. שלישית, רמת המשמעות בבחירה שיש בה מה להפסיד, גבוהה לאין שיעור מכזו שאינה גובה מחיר יקר.

סבל כעונש

אנשים רבים מרגישים שהסבל הוא עונש מהא-ל. התפיסה כאילו לכל הסבל שקיים בעולם יש רק מטרה אחת, שהיא להעניש את החוטאים, היא שגויה, ומובילה לטשטוש הבנת מטרת החיים. הרמב"ם – הפילוסוף, הפוסק והרופא בן המאה ה-12 – מסביר שאפילו באותו סבל ספציפי שהוא באמת עונש, אנחנו צריכים להבחין בין המניעים הא-לוהיים לבין המניעים הדואליים האנושיים בענישה.

כאשר בני אדם מענישים, הם רוצים הרבה פעמים לעזור לאדם שהם מענישים, כמו למשל בחינוכו של ילד, אבל בדרך כלל המניע שלנו משולב גם באגואיזם. ניתן דוגמא ל"עונש טוב": בת השלוש שלכם מתעסקת באצבעותיה עם שקע החשמל. מה אתם אמורים לעשות? להכות על היד שלה ולצעוק: "תזיזי את היד שלך משם". זאת תהיה שטות להתחיל להסביר לה בסבלנות: "תשמעי חמודה, יש משהו שנקרא חשמל...". אתם רוצים ליצור אפקט דרמטי מספיק, שיימנע אותה מלסכן את עצמה שוב.

אחוז ניכר מאופי ההענשות שלנו אגוצנטרי, לעומת זאת אצל א-לוהים כל העונשים חינוכיים.

אולם, רוב ההענשה האנושית אינה חסרת נגיעות וטהורה לחלוטין. תארו לעצמכם סוג נוסף של עונש: הדרך שבה אנחנו מענישים מבוגרים, דרך שאנחנו מעדיפים לא לכנות בשם "עונש". נגיד שהבעל של אחת מאיתנו אכזב אותה בדרך כלשהי, אולי הוא שכח את יום ההולדת שלה. היא רוצה "להראות" לו. אנחנו מענישים מבוגרים בהחמצת פנים, בקרירות, בהתנהגות אגרסיבית פסיבית. כשאנחנו מענישים מבוגרים, אנחנו מטעים את עצמנו לעתים קרובות וחושבים כאילו: "אני עושה את זה לטובתו. הוא צריך ללמוד". בכל אופן, האם אותה אישה הייתה חולמת אפילו להעניש את בעלה של גלית, חברתה, כששכח את יום ההולדת של אשתו? למרות שמבחינה אובייקטיבית - גם הוא הרי היה צריך ללמוד! אבל היא הייתה מסבירה לו בטוב טעם ולא מענישה אותו. באמצעות המבחן הזה של: "איך הייתי מגיב אילו זה קרה למישהו אחר?" אנחנו יכולים לגלות כמה אגו מעורב בתגובותינו. באופן אינטואיטיבי אנחנו יודעים שאחוז ניכר מאופי ההענשות שלנו הוא אגוצנטרי.

לעומת זאת, אצל א-לוהים, כל העונשים חינוכיים. הענישה הא-לוהית היא כל מיני סוגים של "מכה על היד שנשלחת לשקע". א-לוהים לעולם אינו שוקע בענישה אגוצנטרית, למרות שמושגי ההאנשה שלנו לגבי א-לוהים, לעתים מייחסים לו ענישה כזאת.

בענישה אנושית יש בדרך כלל מרכיב ניכר של: "עשית משהו רע, לכן אתה צריך לסבול". גישת הענישה הא-לוהית היא תמיד: "עשית משהו רע, לכן אתה חייב ללמוד, ולצמוח להיות אדם כזה שלא יחזור על מעשים כאלה".

למה א-לוהים מעניש בכלל? כפי שמסביר הרמב"ם, לפעמים אנחנו מחליטים ובוחרים בצורה שלוחצת אותנו אל הקיר. לדוגמא, אדם יכול לבחור להיות חסר רגישות כלפי הזולת. הוא עלול לבחור להגיב ככה לעתים קרובות כל כך, עד שכאשר הוא מגיע לגיל ארבעים, חוסר הרגישות כבר הפך אצלו לטבע שני. לאדם הזה נותרו עוד כארבעים שנים לחיות. אם החיים שלו אמורים להתפתח מבחינה רוחנית מעבר לנקודה שבה הוא עומד כרגע (וכל אדם בעומק לבו רוצה בכך), יתכן שהוא יזדקק לדחיפה חיצונית כדי להתקדם. לפעמים הפסד כספי דוחף את האדם קדימה מבחינה רוחנית. לפעמים משבר בריאותי מניע אותו קדימה. סוגים כאלה של סבל הם הזדמנויות שניתנות מהא-ל לנער את האדם מחוץ להרגלי התנהגות שונים שהפכו לטבעו השני.

ב"הלכות תשובה" מתאר הרמב"ם ארבע דרגות של ייסורים (ו, ב). נדון לעומק בכל אחת מהן:

1. סבל כלכלי.

 

 

2. סבל גופני.

 

 

3. צער הנובע מכאבם של אנשים הקרובים לנו.

 

 

4. והכי גרוע: העדר סבל.

סבל כלכלי

סבל כלכלי יכול לעורר שני סוגי תגובה. תגובה שלילית תהיה: עצבות, כעס, מרירות וכו'. אם אדם אמיד ונדיב איבד נתח ניכר מרכושו, וכתוצאה מכך הפך להיות חמום מוח וקמצן, הוא נסוג מבחינה רוחנית. נקודה עקרונית שחשוב לזכור היא: תמיד אפשר להגיב אחרת. אותו אדם יכול להתחיל להעריך יותר את מה שנותר לו. הוא יכול להסיט את הראייה הפנימית שלו מהתחרות החומרית, ולחפש אחר ההנאה בכיוונים אחרים, כמו משפחה, טבע או יצירתיות. הוא יכול להפוך להיות רגיש יותר לאחרים שסובלים מחסר כלכלי. האפשרויות לצמיחה רוחנית הן רבות ומגוונות.

אם אתם מתנסים בסבל כלכלי, מי יכול לקבוע לאן הסבל שלכם יוביל אתכם? אתם! וזאת נקודה עקרונית:

לעתים קרובות אנשים חשים שהסבל מעמיד מולם עובדה מוגמרת, שסבל הוא המילה האחרונה, סוף הפרק. אך למעשה, סבל הוא ראשיתו של פרק חדש.

הדרך היחידה שבה אסור להגיב לסבל, היא חוסר תגובה. אדם שמתמודד עם ייסורים, אינו יכול להישאר כמו שהיה קודם. הוא יכול לבחור להניח לסבל שלו להוביל אותו קדימה, או שהוא יכול להניח לו לדרדר אותו לאחור, אבל תנועה, לכל כיוון שהוא, היא תופעה שאינה נפרדת מהסבל. מי שסובל, דומה לאדם שעומד בתחנת הרכבת, כשמשני צִידיו עומדות רכבות המוכנות לצאת לדרך, ופניהן לכיוונים מנוגדים. פתאום נשמעת הודעה מהמשטרה, "עקב התרעה על מטען חבלה שהוטמן ברציף, כל הנוסעים מתבקשים לפנות את התחנה מייד!" אין לאותו אדם ברירה - הוא חייב לעלות על אחת משתי הרכבות, אין לו אפשרות להישאר בתחנה. בדומה לכך, א-לוהים משתמש לעתים קרובות בצער כלכלי כדי לנפץ מצב של קיבעון רוחני, ולאלץ את האדם לנוע. הכיוון שבו הוא יבחר, זו תמצית הניסיון.

במבט בוחֵן לאחור, נבחין לפעמים שהזמן שבו הייתה לנו צמיחה רבה ביותר, היה דווקא בתקופות של קושי וניסיון. לעומת זאת, כמעט לאיש לא קורה, שהזמן שבו הייתה לו הכי הרבה צמיחה והתקדמות, היה בתקופה של שלווה.

סבל גופני

ייסורים גופניים קשים הרבה יותר מסבל כלכלי. אני מדגישה את הנקודה הזאת, משום שאם אתם עומדים לעבור ניסיון גדול, צער כלכלי עדיף על כל האחרים. ולכן, אם אתם סובלים מבחינה כלכלית, אתם צריכים להגיד יחד עם מחבר ספר התהלים: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". משום שזה הקל מבין הניסיונות הגדולים שהייתם יכולים לקבל.

סבל גופני בהחלט לוקח את האדם רחוק יותר, לכל כיוון. הוא יכול להניע אדם באופן שלילי לשקיעה עצמית, לכעס, לקנאה בבני אדם בריאים, לייאוש או לתחושת נטישה. חולי הגוף יכול גם להניע את האדם קדימה. אנחנו יכולים לראות אנשים שסבלו מבחינה גופנית והפכו להיות חומלים ואמפטיים יותר, צנועים יותר, אמיצים יותר, ושמבעד למחלתם גילו מהם החיים באמת.

לעתים נדירות בלבד מישהו עובר התקף לב ואומר: "אני 'מת' כבר לחזור למשרד, לימי עבודה של 16 שעות ביממה".

הבחנתי בזה במיוחד באנשים שעברו התקפי לב. לעתים קרובות, לאחר התקף לב, האדם עושה שינוי מוחלט בסדר עדיפויותיו. לעתים נדירות בלבד מישהו עובר התקף לב ואומר: "אני 'מת' כבר לחזור למשרד, לימי עבודה של 16 שעות ביממה". התעוררות ההכרה ששנותיו של האדם מוגבלות, יכולה לנער את האדם לעשות בחייו מה שהוא חלם תמיד, לדוגמא, לכתוב ספר, או לייצר פטנט. ההבנה המוחשית שהחיים שבריריים יכולה לגרום לנו להעריך אותם הרבה יותר.

החלטה טובה נוספת שאליה לפעמים אנשים מגיעים בעקבות סבל גופני, היא רוחניות. רוחניות היא היכולת להתרומם מעבר למגבלות. כולנו מוגבלים מעצם העובדה שאנחנו חיים רק מספר נתון של שנים, ויש לנו גישה רק למספר מוגבל של חוויות. כאשר האדם חולה, מגבלותיו הגשמיות מתרבות. לעתים הוא מגיב בבחירה לנוע לעבר ממלכה אחרת של הגדרה עצמית, לחפש אחר מימוש על ידי עבודה עצמית והעשרה רוחנית. העולמות שניתן לגלות בתוך נשמת האדם אינם תחומים במגבלות הזמן, המרחב או הגוף הגשמי. עיסוק במימד זה של חיפוש עצמי מוביל לקשר עשיר יותר, לא רק עם אלה שאנו אוהבים אלא גם עם א-לוהים, מקור האהבה.

בחירה נכונה נוספת שנפתחת בפני אנשים שעברו סבל גופני, היא לבטוח בבורא עולם למרות היד הקשה שבה נהג עמם. קל לבטוח בא-לוהים כשחושינו מעידים על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו. בכל אופן, לעתים קרובות חולף זמן רב בין התנסות הכאב שחווינו, לבין ההגעה להכרה בתועלת ארוכת-הטווח ששאבנו מאותו ניסיון. היכולת לשנות את הצורך האינטואיטיבי להגדיר "טוב" ו"רע" במונחים של ההווה המיידי, דורשת ענווה אדירה. בעוד שרובנו משלמים, לכל הפחות, מס שפתיים לתכונת הענווה החיובית, ביטול אמיתי של האגו, אפילו לרגע קצר, מהווה לעתים קרובות אתגר קשה מכפי שאפשר לתאר. אמונה במשך זמנים של סבל או לאחריהם, דורשת הקרבה עצמית כפולה של האגו: לוותר על השיפוט העצמי של 'מה הכי טוב', ולסלק את התמרמרות האגו על זה ש"למה אדם טוב כמוני היה צריך לסבול".

בשנת 1492 הוציאו מלכי ספרד, פרדיננד ואיזבלה, צו פתאומי שקבע שלהיות יהודי זו עבירה שעונשה מוות. אחוז ניכר מיהודי ספרד בחרו להימלט מהמדינה, כשהם מותירים אחריהם את רכושם, נכסיהם, הבית והתרבות היחידה שאי פעם הכירו. זאת הייתה רק תחילת הניסיון שלהם. המסע בים היה לעתים קרובות מסוכן וקשה. ספינות רבות נכנעו לסערות או נפלו בידיהם של שודדי ים, ששדדו והרגו את הגולים חסרי הישע, או שמכרו אותם לעבדות.

על אי בצפון אפריקה נמצא קטע מיומן שנכתב על ידי יהודי ספרדי מהמאה ה-15, אשר נמלט מזרועות האינקוויזיציה. הוא תיעד כיצד עלתה המשפחה שלו על סיפון אונייה שפנתה לעבר צפון אפריקה, אבל סופה איומה הביאה את מה שנותר מהספינה אל אי שומם, מבודד ובלתי מאוכלס. לאחר תיעוד סיפור המסע הטראגי, הוא כתב: "א-לוהי, לקחתי ממני הכל. דבר לא נותר לי, לבד מאמונתי, ואותה איש לא יוכל לקחת ממני."

התעלות נוספת שאנשים חולים או מחלימים יכולים להגיע אליה, היא להפוך לרגישים לכאבם של אחרים. חברתי שכמעט מתה בעקבות מקרה של הריון חוץ-רחמי, אמרה לי שכאשר היא שכבה בבית החולים בבוקר שלאחר הניתוח, היא הייתה המומה משתי הבנות: א. בכמה כאב הגוף שלה התנסה, ב. שמאות מהחולים האחרים בעולם סובלים מייסורים דומים. "ידעתי שבתי החולים מלאים אנשים חולים, ואפילו התפללתי מדי יום למען כמה מהם," היא אמרה לי בפליאה, "אבל לא היה לי מושג שימיהם, שעותיהם ורגעיהם מלאים סבל בצורה כזאת". תפילותיה לאחר מכן למען החולים, באו ממקום הרבה יותר עמוק.

אני לא מסוגלת להבין איך זה להיות חרש, או עיוור, או רתוק לכסא גלגלים. אני בטוחה בכל אופן, שקשר הכאב שמשותף לאנשים רבים כל כך שסובלים מאותם מכאובים, נותן להם הזדמנות לפתוח את לבותיהם זה אל זה ולהגיב ביתר כנות, לעומת מה שיכול אדם שנמצא מחוץ לתמונה להעלות בדמיונו.

לא משנה מה יעשה האדם, ייסורי הגוף מחייבים שינוי. אך מה יהיה כיוון השינוי, זו הבחירה שלו.

מתנה אחת שהסבל הגופני כמעט תמיד מעניק, היא ענווה. רובנו "נפוחים" ומלאים בתחושת חסינות הגוף, שבאה עם הנעורים ונשארת עמנו עד להתנפצותה על ידי אלו-שהן מחלות קשות או אבחנה מפכחת. רוב הכאבים הגופניים הרציניים יתרפאו עם הזמן, או שלא, ולא משנה כמה חכמים, יצירתיים או חשובים אנחנו. אם אנחנו אמיצים, נוכל לנהל מאבק ראוי. אבל חלק רב כל כך מהריפוי לא נמצא בידיים אנושיות, שאנחנו נאלצים להכיר בחוסר הישע שלנו לנוכח החולי הגופני. הענווה הזאת מחולקת חינם, משום שאנחנו מקבלים אותה גם בלי לבחור בה.

צרת הזולת

גרוע יותר מסבל גופני, הוא הצער שבא מכך שאנו רואים כיצד אדם אהוב מתייסר. והגרוע ביותר מאלה, הוא זה של הורה הרואה את ילדו סובל. זה הסבל הגדול מכולם.

כאן אנחנו חייבים לטפל בשאלה, איך א-לוהים נותן לילד קטן לסבול? התשובה היהודית הבסיסית היא שהסבל אינו קשור לתקופת החיים של הילד. הוא תמיד תוצאה וביטוי של עניינים מגלגולים קודמים. דבר שפותח אקסיומה נוספת: תפיסת המציאות שלנו היא פיסה קטנה מהתמונה הכוללת. כאילו אנחנו פותחים ספר בן 500 עמודים בעמוד מס' 126 וקוראים עשרה עמודים. אלה העמודים היחידים שאנחנו רואים. אנחנו לא יודעים כלום ממה שהתרחש קודם; אין לנו מושג מה יתרחש אחר כך. האם נוכל להעלות על הדעת לדון את הדמויות או להבין את המהלך, בהתבסס על קריאת אותם עשרה עמודים?

תפיסת המציאות שלנו היא פיסה קטנה מהתמונה הכוללת.

הרעיון הוא שלכל נשמה יש משימה, ולא כל משימה יכולה להסתיים במעגל חיים יחיד. התלמוד אומר שאפילו אם אדם לווה סכום קטן ולא מחזיר אותו, הוא יצטרך להיוולד מחדש על מנת להחזיר את החוב.

כפי שנטען קודם, הסבל שבא מלראות אדם אהוב מתייסר, קשה יותר מכל הניסיונות. בחירת הא-ל איזה זוג הורים צריך להיות זה שייוולד לו ילד שאמור לסבול, אינה בחירה אקראית. צרכי נשמת הילד ואפשרות הצמיחה של ההורים, מותאמים בשלמות, ממש תפורים לפי המידה.

כמו כל סוגי הייסורים, גם הסבל הזה צריך להיתפס כאתגר, עם טווח רחב של אפשרויות תגובה. מהן הבחירות הרעות שהורים לילד שסובל יכולים לבחור? כעס, מרירות, התנכרות לילד, התנכרות הדדית, התנכרות לא-לוהים, התנכרות ל"אני" הטוב יותר שלהם. אלו הן דרכים שבהן אנשים בוחרים להגיב לעתים קרובות. האפשרויות החיוביות קיצוניות בדיוק כמו אלה השליליות: התמסרות לילד; התמסרות הדדית; הכרת טובה לא-לוהים על כל מה שזכו לקבל ממנו להנאתם, במקום התמקדות במה שהחמיצו, עד למידה כזו שראיתי אצל הורים לילדים החולים במחלות סופניות, המודים לא-לוהים על כל יום, ובעצם כל שעה של חיי ילדיהם, ברמת רגישות לרגעי החיים שבדרך כלל שמורה רק למיסטיקאים גדולים או למשוררים דגולים.

בחירה טובה אחרת היא עשייה למען אנשים אחרים שסובלים. האם שמתם לב שארגונים רבים הבאים לעזרת אנשים הסובלים ממחלה מסוימת, או קרנות שהוקמו למימון מחקר ופיתוח דרכי ריפוי, יוסדו ונתמכים במרץ רב ביותר על ידי הורים שילדיהם סבלו מאותה מחלה? אנשים אלה, שלעתים קרובות מקדישים את כל זמנם החופשי ויותר מכך למטרות אלה, הגיבו לכאב הלב שנבע ממחלת ילדיהם, ולפעמים גם לאובדן שחוו, בתיעול הכוחות שלהם והפנייתם למען עזרה לאנשים אחרים הסובלים מאותו חולי, או לחיפוש אחר מרפא שיציל אחרים מאובדן דומה. זאת בחירה שלא תיאמן. במקום דיכאון שמפנה את כל האנרגיה של האדם כלפי עצמו, בחירה כזאת מקרינה את האנרגיה שלה החוצה, כלפי בני אדם אחרים. בחירה כזאת מפתחת את עולמו של האדם, מרחיבה את לבו, והופכת אותו לגדול לאין שיעור ממה שהיה קודם, לפני שפגע בו האסון. למרות שאנחנו לא טוענים שהאסון עצמו היה "טוב", עֵד אובייקטיבי יגיע למסקנה שרבים מאותם אנשים אלטרואיסטים, הם בני אדם שסבלו מכאב של קרוב משפחה.

העדר ייסורים

העונש הגרוע מכל, הוא לא כלום. כאשר לא מתרחש שום דבר קשה בחיים, זה עלול לומר שמסיבה כלשהי התייאשו מאיתנו, ואנחנו נחשבים בלתי ראויים לעמוד בניסיון. גם חייל שעובר טירונות עלול להתלונן על האימונים הקשים, ועל התשישות מהתרגילים, אבל למעשה, אלה שהוערכו כבלתי כשירים מבחינה גופנית או נפשית, לא זכו להזדמנות כבר באימון הראשון. בתוכנית הא-לוהית, ניסיונות ומבחנים ניתנים רק לאלה שיש להם היכולת לעמוד בהם.

מובן שזה לא ההסבר היחיד לחיים שלווים. לפעמים, אדם יכול לחיות חיים שלווים ולהתקדם בחיים אלה בלי צורך בתמריצים מעודדי צמיחה. אנשים שאינם ישנים אינם זקוקים לשעון מעורר. לכן, מכיוון שהצמיחה האישית אינה ניתנת להערכה בעיני המתבונן מן הצד, אף אחד אינו יכול לשפוט אם חיי השלווה הם אות לצמיחה מתמדת או למחיקה מוחלטת. האחרונה, בכל אופן, נחשבת לעונש הגרוע מכל.

הסבל כמבחן

מכל מקום, סבל הוא לא תמיד עונש. בעיקרון, קיימות עוד שתי סיבות אפשריות מדוע אנשים סובלים.

כדי להבין את האפשרות הראשונה, בואו נחזור אל אברהם אבינו. המדרש מונה עשרה ניסיונות שהיה על אברהם לעבור, כשהדרמטי מכולם היה הציווי להקריב את בנו האהוב יצחק. עשרת הניסיונות של אברהם לא היו אמצעי ענישה. אברהם היה שוחר רוחניות מושבע; הוא לא היה במצב של עיכוב רוחני שממנו היה צריך להעלות אותו, והוא גם לא יצא למסלול הרסני מבחינה רוחנית שממנו היה צריך להרחיק אותו. אילו היה אברהם צריך "לפשפש במעשיו", לבדוק את מעשיו, כמו שאנחנו צריכים לעשות כשהסבל מבקר אותנו, הוא לא היה מוצא שום חטאים. רק החלטות נכונות תמידיות, שהפכו אותו ראוי למתנות שנבעו מהניסיונות האדירים בהם עמד.

לעתים קרובות לאדם יש כוחות אדירים שיבואו לידי מימוש רק דרך תהליך של ניסיון. הסבל שלו אינו אות לכישלון, אלא פוטנציאל לגדולה. לכן, אסור לנו להביט באנשים שסובלים ולומר: "הם בטח הביאו את זה על עצמם. מגיע להם." אולי זה בכלל לא העניין. אולי הם דווקא אנשים שמסוגלים להתעלות מעבר למה שמסוגל האדם הממוצע.

כאשר אנחנו עוקבים אחר חייהם של צדיקים גדולים, לעולם לא נוכל להשתמש במילה "קלים" כדי לתאר אותם. קחו למשל את הברכה הרגילה שהורים יהודיים מברכים בה את בנותיהם מדי ליל שבת. הם מברכים אותן שיהיו כמו שרה רבקה רחל ולאה, אמהות העם היהודי. תחשבו מה אנחנו מאחלים לבנות ה"מסכנות" האלה. "תהיי כמו שרה": אנחנו מאחלים לך חיים של עקרות; נדודים ממקום למקום בלי שורשים; חטיפה על ידי דיקטטור מזרח-תיכוני (פרעה); שבעלך ייקח אישה שנייה, שתיכנס מיד להריון ותזלזל בך; ובנך היחיד, שייוולד לך לבסוף לאחר שכבר התייאשת, כמעט ויוקרב לעולה על ידי אביו. מה אנחנו מאחלים לילדה התמימה הזאת? האם לא היה נשמע טוב יותר לאחל: "אל תהיי כמו שרה, היי כמו ספיר: תלכי לבית ספר טוב; תינשאי לרופא; תקני בית גדול; תחיי באושר ועושר עד מאה ועשרים". זה לא טוב יותר?

לא, מכיוון שלא בשביל זה אנחנו חיים. אילו נועדו החיים להנאה ולשביעות רצון, אז 'להיות כמו ספיר' הייתה הברכה הטובה ביותר. אך מכיוון שהחיים מיועדים לשיפור וצמיחה, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא להיות כמו אותה ספיר – ובסופו של דבר לעזוב את העולם לא טובים יותר מכפי שנכנסנו אליו.

הסבל טבוע בבריאה

כל סבל, אובדן או משבר, נכנס מבעד לשער הראשי, כשבידו הזמנה מוזהבת הנושאת את שמו. הוא אמור להיות כאן. הבחירה שלנו, בתור המארחים, היא אם לצאת עמו במחול, או לא.

המימד השלישי של הסבל הוא זה שהכי קשה לעכל. הוא שזור בתוך מארג הבריאה. ספר בראשית נפתח במילים: "בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". א-לוהים ברא את העולם כמקום שמכיל חושך מעצם טבעו. הפסוק משתמש במלה תהום, שהוא חושך בדרגתו העמוקה ביותר. התורה ממשיכה: "ורוח א-לוהים [הן במובן של רוח ה', והן במובן של מידת הדין] מרחפת על פני המים". הרעיון שמועבר כאן הוא שהעולם נברא במהותו להוות אתגר. גם החושך וגם האפשרות להגיב בצורה רוחנית, היו חלק מתכנונו המקורי של העולם הזה.

זה רעיון שקשה מאוד לקבל, משום שרובנו חושבים, או מרגישים בתוך-תוכנו, שהעולם היה צריך להיות יותר דומה לדיסנילנד – בלי שכונות עוני, בלי מחלות, הכל נקי, צבעוני, כייפי ומרגש, עולם שבו הפסולת נאספת ברגע שהיא מושלכת ואף אחד אינו סובל לזמן רב יותר מאשר כמה רגעי נסיעת-אימה באחד המתקנים. בדגם כזה של עולם, כל צורות הסבל הן טעות, אורח בלתי קרוא, או מסיג גבול שפלש פנימה דרך פרצה אקראית בגדר ההפרדה הלבנה.

אולם, התיאור המקראי של הבריאה מודיע לנו שהעולם תוכנן להיות בדיוק כמו שהוא: מקום של חושך ודין. כל סבל, אובדן או משבר, נכנס מבעד לשער הראשי, כשבידו הזמנה מוזהבת הנושאת את שמו. הוא אמור להיות כאן. הבחירה שלנו, בתור המארחים, היא אם לצאת עמו במחול, או לא.

אסונות טבע

ברמה היסודית ביותר, זה אומר שא-לוהים ברא את העולם הזה כשתופעת האסון מוטבעת בתוכו, כמו הרי געש, רעידות אדמה וסופות הוריקן. זה אומר גם שא-לוהים ברא את העולם על מנת שיפעל על פי חוקי טבע קבועים, כמו כוח המשיכה והאנתרופיה. כך, יש ניסיונות שהם חלק מהטבע, אשר אינם מכוונים תמיד באופן אישי אל אדם מסוים.

לדוגמא, אם מישהו רץ על רצפה רטובה והוא נועל נעליים חדשות בעלות סוליות עור, סביר מאוד שהוא יחליק וייפול. יכול להיות לזה קשר אישי אליו, ויכול להיות גם שלא. זה יכול להיות קשור פשוט לחוקי האינרציה והמשיכה שא-לוהים ברא בעולם. א-לוהים לא אמור לבטל את החוקים האלה למענו.

למרות זאת, א-לוהים מודע להשפעת החוקים האלה על אותו אדם. אין דבר מקרי בנפילה שלו. הנקודה כאן אינה המודעות הא-לוהית, שהיא כמובן מוחלטת, אלא חוסר יכולתו של האדם לתרגם את אותו צירוף ספציפי של חוקי הטבע וההשגחה הא-לוהית. אם הוא שואל את השאלה: "מדוע נפלתי?" התשובה היא, שהוא פשוט אינו מסוג בני האדם שלמענם א-לוהים היה רוצה לשנות את חוקי המשיכה והאינרציה. קיימים כמה אנשים צדיקים שלמענם א-לוהים היה משנה (ובעצם משנה) את חוקי הטבע. בכל אופן, אני מסתפקת אם אני או מישהו שאני מכירה נמצאים ביניהם.

הבה נניח שאתם בני אדם המסורים לצמיחה אישית, ובמקום לשאול "למה נפלתי?" תשאלו את עצמכם "מה אוכל ללמוד מהנפילה הזאת?"

אז אולי תצליחו לרכוש תובנה חדשה לגבי עצמכם, שבה תוכלו להשתמש כדי למנוע תקריות דומות בעתיד. למשל, אולי תבחינו שאתם רצים לעתים קרובות בלי לקחת בחשבון מה קורה סביבכם. אולי תחליטו לעבוד על מידת החיפזון, או לנסות להיות יותר מחושבים. כאשר אתם נוהגים כך, הנפילה שלכם תסתיים בהשפעה חיובית על חייכם. בנקודה זאת, אולי תרכשו תחושה עדינה, שלמרות שא-לוהים לא יצר את חוקי הכבידה והאינרציה רק למענכם, זה שהייתם באותו מקום ובאותו הזמן, לא היה דבר מקרי.

כאשר מתרחשים אסונות טבע, הם לא באים מתוך העדר מודעות א-לוהית. בדיוק להפך: א-לוהים מודע לחלוטין להשפעה שנעשתה. בדרכים שהן לא בהכרח בתפיסתנו, כל אינטראקציה מקרבת את העולם לעבר שלמותו המוחלטת. חכמינו ז"ל אומרים לנו שקולו של הרעם הוא מתנה שנשלחה אלינו על מנת "ליישר עקמומיות שבלב" (ברכות נט, א). כאשר אנחנו נסחפים על ידי הביטחון העצמי המופרז שלנו, לפעמים אנחנו מאולצים לחוות את החולשה שלנו ואת היותנו בני-תמותה, ברמה קבוצתית. תחושת הפגיעוּת שנובעת מרעידת אדמה, למשל, מתקנת את האשליה האנושית שאנו אדוניו הנעלים של העולם.

השאלה שמתעוררת לעתים קרובות היא, מדוע הטובים צריכים לסבול יחד עם הרעים בזמנים של אסון כללי. אחת מהתשובות היא, שא-לוהים ברא את העולם במתכונת של בחירה חופשית. כמו שהמחישו זאת פסיכולוגים התנהגותיים: אם אדם, או אפילו בעל חיים, מתוגמל בכל פעם שהוא חוזר על פעולה א', ומוענש בכל פעם שהוא חוזר על פעולה ב', כל האורגניזמים ילמדו לעשות את א' ולהימנע מב'. א-לוהים לא רוצה להוריד את בני האדם לרמה של בעלי חיים חסרי דעת, ולכן הוא לא מעניש בבירור את הרשעים ומתגמל לעין-כל את הטובים בעולמו. על פי היהדות, יש המון זמן ליישוב החשבונות בעולמות הרוחניים שאליהם נכנסת הנשמה לאחר מות הגוף, אבל בעולם הזה, לא תהיה כל תועלת פנימית ואמיתית, אם יודיעו הכותרות: "רעידת אדמה הרעישה את הארץ. אולפני פורנוגרפיה נהרסו. בתי כנסת נותרו ללא פגע", באופן כזה עשיית הטוב תהיה אוטומטית, ולא מתוך בחירה חופשית!

זיהוי מקור הסבל

עסקנו בשלושה מקורות שונים של סבל: עונש; דחיפה להוציא תכונות נעלות מן הכוח אל הפועל; כאב החיים המוטבע בעולם הטבעי. כל סבל שהוא חייב להשתייך לאחת מקבוצות אלה. אז עכשיו, כאשר אנחנו, או מישהו הקרוב אלינו, סובלים, ואנחנו שואלים את עצמנו "למה?", האם נוכל לזהות את המקור? בדרך כלל לא.

אנשים צדיקים ומקודשים, בעלי "חשבון נקי" במיוחד, יכולים לפעמים להתבונן בחייהם ולזהות בדיוק מאין נובע כל חיסרון ומהו התיקון שלו. מעטים מאיתנו מסוגלים לעשות זאת, פשוט משום שהחשבונות הפנימיים שלנו עמוסים בחטאים, מעילות ומחדלים עד שבלתי אפשרי להבחין בקשרים הסיבתיים.

בילדותי, הכרתי אישה זקנה שהייתה צדקת אמיתית. היא גרבה גרביים עבים ואת ראשה כיסתה במטפחת. למרות שעבדה קשה כל ימיה, במקום לצאת לגמלאות בגילה המבוגר, היא הקדישה כמעט את כל שעות העבודה שלה לעזרה לאחרים. הייתה לה חנות קטנה. היא הייתה מבקשת מאנשים בגדים משומשים, מוכרת את הבגדים ונותנת את הכסף לצדקה.

באחת השבתות נפלו נרות השבת שלה על השולחן, והאש שהתלקחה גרמה לנזק רב ברכוש. היא הלכה אל המורה הרוחני שלה ושאלה אותו מה במעשיה גרם לאש הזאת. הרב המקובל השיב לה שזה קרה משום שהיא אמרה משהו שלילי על מישהו. היא חשבה לרגע ואמרה: "נכון. באמת אמרתי משהו שלילי."

ועכשיו, אם זו הייתי אני, הייתי חושבת: "לאיזו מהפעמים אתה בדיוק מתכוון? השבוע? בשבוע שעבר? באיזה יום בשבוע שעבר?" כאשר החטאים שלנו רבים כל כך, נהייה קשה לאתר את מקורות הסבל שלנו.

לכן, לעתים קרובות, כשאנחנו מחפשים אנחנו לא יכולים למצוא. לפעמים, כשאנחנו כבר חושבים שמצאנו, הגענו להקשר הלא נכון. זה מתאים במיוחד למקרים שבהם יש לנו החוצפה להסביר מדוע סובלים האחרים, דבר שבו רבים מאיתנו מתמחים. "אני יודע למה הוא הפסיד את הכסף שלו. זה בגלל שהוא היה כזה קמצן". התגובה הנכונה לסבלם של האחרים היא להשתתף בצערם, ולא להתנשא ולפרש מדוע זה הגיע להם.

חיים בעולם המאופיין בהסתר פנים, הם מהאתגרים הקשים ביותר שעומדים מול בני האדם. זהו הניסיון של לא להיות מסוגל לפרש אירועים בבהירות מוחלטת. למרות מאמצינו הכנים ביותר, התבוננות פנימית וחיפוש אחר מעשינו, לפעמים אנחנו פשוט לא מסוגלים להבין מדוע ייסורים מסוימים פגעו בנו. המקור שלהם נמצא ברמת הוויה נסתרת כל כך, שאין לנו יכולת לגלות אותו בעולם הזה. בכל אופן, כוחו של הסבל, שאמור לדחוף אותנו לשינוי ולצמיחה, אינו פוחת עקב יכולתנו המוגבלת לגלות את שורשו.

כיצד, אם כן, אנחנו אמורים להגיב לסבל שלנו, אם אנחנו לא יודעים מאין הוא נובע באמת? מכל מקום שממנו הוא מגיע, שאלה אחת תמיד תהיה רלוונטית: איך אני יכול להשתמש בו כדי להתקדם?

אם נשאל את השאלה הנכונה, א-לוהים מצדו יוביל אותנו אל התשובה הנכונה. לזה מתכוון התלמוד כשהוא אומר: "הבא להיטהר, מסייעין אותו". התפקיד שלנו הוא לשאול את השאלה הנכונה.

*מובא ברשות מתוך Let's Face It: The 8 Essential Challenges of Living, מאת הרבנית ציפורה הלר ושרה יוכבד ריגלר.