לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השבעה אכן עובדת

השבעה אכן עובדת

השבעה על אבי התמקדה בשמחה על חייו, ולא רק במותו.

מאת

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל-בֵּית-אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל-בֵּית מִשְׁתֶּה" (קהלת ז, ב)

אמר שלמה המלך החכם מכל אדם.

עד לפטירתו של אבי לא מזמן, התנסיתי ב'בית אבל' רק מנקודת מבטו של המנחם, ולא של האבל. אפילו אז, התפעלתי מחוכמתם של המנהגים המסורתיים שלנו. על פי ההלכה, המנחם צריך לחכות שהאבל יפתח בשיחה. אין זה תפקידו של המנחם למלא את השתיקה, אלא לזרום על פי הכוונתו של האבל.

כמעט בטוח שמנחמים שלחוצים להגיד משהו, גם אם עמוק או שנון, יפלטו איזו שטות. ההלכה היהודית משחררת אותם מהלחץ.

חוויות הביקורים בבתים בהם ישבו שבעה שאני זוכר מילדותי, היו סוג של מסיבות חגיגיות. האבלים פעלו כאילו הם אחראים על הבילוי של אורחיהם, ונראה שהאורחים חשבו שתפקידם מורכב בעיקר בהסחת דעתם של האבלים מצערם ופתיחה בשיחה קלה.

בית האבל המסורתי שונה מאוד. האבלים יושבים על הרצפה או על כסאות נמוכים, הכיבוד אינו העיקר, ובאופן אידיאלי השיחה מתמקדת כמעט אך ורק במנוח.

אין אידיאל שמתממש בשלמותו. באופן בלתי נמנע תמיד יהיו כאלה שיתעקשו לשמוע על השבוע האחרון, או על חמש הדקות האחרונות בחיי הנפטר, אולי מתוך תקווה למצוא פרט אופייני שיבטיח להם שאותו גורל אינו אורב להם. אבל באופן כללי, השבעה על אבי התמקדה בהנאה מחייו, ולא במותו.

כאב האבדן היה פרופורציונאלי בדיוק לקשר העז ביני לבין אבי.

לא רציתי להסיח את דעתי מדיבור על אבי. אמת, השיחה עוררה לעתים קרובות גלים חדשים של בכי, אבל הדמעות לא היו רק של צער. כאב האבדן היה פרופורציונאלי בדיוק לקשר העז ביני לבין אבי.

לכל שלב בתהליך האבל – שבעה (שבעת הימים הראשונים מהקבורה), שלושים (30 ימים), אחד עשר חודשי אמירת הקדיש – יש כללים והגבלות משלו. יחד הם יוצרים מבניות ומשמעת בחיי האדם, שלכל הפחות במקרה שלי, לא היו מוכרות קודם לכן. נכנסתי לעולם חדש של להיות בין עשרת הראשונים שמגיעים לכל מניין, כדי שאוכל להיות שליח הציבור, ושל ארגון היום שלי סביב שלשה מניינים קבועים. מאז שהסתיימה השבעה, לא ישנתי אחרי השעה 5:30 (בבוקר!). האבלות מזכירה לנו שיש סוף לחיים, והמשמעת שהיא מטילה מלמדת אותנו כיצד להפיק את המרב מזמננו לפני שנשתחרר מלפיתת החיים.

הצורך להיות חזן בתפילות היומיות דחק אותי אל אזור האימה שלי: לעמוד מול כולם בתור שליח ציבור. למרות שיש התקדמות עקבית בתחום הזה, אני עדיין משקשק בכל פעם שאני מתקדם לעבר עמוד התפילה. אבל אותו פחד מזכיר לי גם שאני עומד שם רק בגלל אהבתי לאבי, ומקרב אותי אליו.

במשך שנת האבל, אנחנו עושים דברים רבים למען נשמת הנפטר: לומדים משניות, אומרים קדיש, משמשים כשליחי ציבור בתפילה, נותנים צדקה. אבל בשבילי, הדבר החשוב ביותר זה להיות נאמן למורשתו של אבי, בכך שאני מנסה לרכוש לפחות חלק מתכונותיו הטובות. כל הדיבורים על אבא במשך השבעה, אפשרו לי להגדיר מה הפך אותו לאדם כל כך מיוחד ולהבהיר לעצמי את המשימה שעומדת לפני.

חזרתי מהשבעה בבית הורי מלא בתשוקה לחבק ולנשק את ילדי אפילו יותר מקודם, ובתקווה שכאשר יגיע זמני, הם יזכרו אותי מתוך הרבה אהבה וכבוד, כפי שאני זוכר תמיד את אבי.

26/5/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub