לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פתאום שלום ולא להתראות

פתאום שלום ולא להתראות

פטירתה הפתאומית של ידידה, לימדה אותי כמה לקחים חשובים.

מאת טוני תרשר

באותו יום רביעי הגעתי לבית הספר סוחבת על הגב שק מלא של בעיות. היו לי ויכוחים עם אנשים על דברים טיפשיים שאמרתי לפני הרבה זמן והם החליטו להעלות שוב, הַמְלֶט לא התכוון לקרוא את עצמו, ועדיין לא הצלחתי להבין את השיעורים באלגברה מאתמול.

יצאתי מהמכונית של אמא שלי וטרקתי את הדלת, לא אמרתי לה אף מלה, אפילו לא את ה'ביי' הרגיל שהיא מקבלת ממני מדי בוקר לפני שאני יורדת בתיכון. היו לנו חילופי דברים זועפים באותו בוקר, ושתינו עדיין היינו כעוסות. נכנסתי דרך השער הראשי, בלי להעיף מבט לאחור כדי לראות איך היא ממשיכה בדרכה, כמו שאני עושה תמיד, ואפילו לא הרגשתי רגשות אשם על זה שלא אמרתי לה שלום.

עמדתי ליד מתלה המעילים, כשניגש אחד התלמידים וסיפר שיש שני אמבולנסים בחוץ. "מישהו מת בכניסה לבית הספר", הוא אמר.

בהתחלה פטרתי את זה בתור שטויות; ילדים בבית ספר מפריחים שמועות כאלה, והופכים דברים להרבה יותר חמורים ממה שהם באמת. במקרה הכי גרוע מי ש"מת" בכניסה לבית הספר פשוט "מת" מרעב כי הוא לא הספיק לאכול ארוחת בוקר. ביליתי את הזמן שנשאר לי עד לשיעור הראשון בפטפוטים וצחקוקים עם חברות, וניסיתי לא לחשוב על המילים שאמא שלי ואני אמרנו זו לזו.

עברתי את השיעורים הרגילים כמו בכל יום, ואפילו נהניתי קצת כשחשבתי כמה טוב הולך להיות המשך היום. מצב הרוח המשופר שלי נמשך עד לשיעור היסטוריה.

20 דקות אחרי תחילת השיעור נכנס לפתע גבר זר לכיתה, ובידו פיסת נייר. על פניו היה מבט רציני, כמעט מפחיד. לעולם, במשך כל חיי, לא אשכח אותו ואת המבט הזה.

"מי האיש הזה? מה הוא עושה כאן?" שאלתי את עצמי, ונזכרתי מייד במלים שהידיד שלי אמר מוקדם יותר הבוקר. הבטן שלי התחילה להתהפך כששלושים זוגות העיניים ננעצו באיש אחד מסכן. איכשהו, ידעתי מה יהיו המילים הבאות שהוא יוציא מהפה.

טפני הייתה תלמידת י"א כמוני, בת 16, ולמרות שלא הכרתי אותה כל כך טוב, כי אף פעם לא למדנו באותה כיתה או הקבצה, היו לי חברות שלמדו איתה. היא הייתה נערה יפה מאוד, עם שיער מקסים חום וארוך, חיוך זוהר ובעלת כושר מנהיגות וחביבות שהתיידדה עם כולם, נערה שאהבה את העבודה שלה בפיצרייה המקומית, וכזו שאפילו בלילה האחרון לחייה, חייכה וצחקה וחיה בכזאת התלהבות ואנרגיה.

היא נפטרה קצת לפני שמונה בבוקר.

זה היה פתאומי לגמרי. כל בית הספר היה המום.

שום דבר כבר לא היה חשוב, חוץ מדבר אחד. בכעסי ובתסכולי באותו בוקר, לא אמרתי לאמא שלי שלום.

פתאום, כלום כבר לא היה חשוב. שום דבר ממה שהטריד אותי באותו בוקר כבר לא נראה בעל חשיבות של ממש. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה נערה שמחה ומלאת חיים שא-לוהים לקח מאיתנו. מאות בני אדם התרכזו בספריה, יחד אתי, כדי לחזק זה את זה ולבכות, ולבכות ולבכות.

שום דבר כבר לא היה חשוב – חוץ מדבר אחד.

בכעסי ובתסכולי באותו בוקר, לא אמרתי לאמא שלי שלום. מה אם משהו היה קורה לה בזמן שנסעה באוטובוס? מה אם הייתה לה תאונה באוטוסטרדה? מה הייתי עושה, כשאני יודעת שהדבר האחרון שאי פעם אמרתי לה היה ככל הנראה איזו מילה מעליבה? מה הייתי עושה אילו נודע לי שהדבר האחרון שאמרתי לה בוודאי פגע בה עמוקות?

המריבה הייתה על משהו מטופש, משהו שהנחתי לו להשתלט עלי ולהוציא ממני את ה'אני' הכי גרוע שבי, משהו שלא היה צריך למנוע ממני מלומר לאמא שלי שלום, אבל הוא אכן מנע.

אל תתנו לדברים הטיפשיים להשתלט על מה שחשוב באמת – זה הראשון מבין הלקחים הרבים שלמדתי באותו יום סתיו גורלי. לעתים קרובות מדי אנחנו מניחים לדברים שוליים כמו כסף, עבודה, וכל מיני עניינים עם אנשים אחרים ועם עצמנו, להשתלט, ואנחנו שוכחים להודות לא-לוהים על הדברים החשובים באמת: המשפחות שלנו, החברים שלנו, החיים שלנו, והחלומות שלנו.

היו אסירי תודה לאנשים בחייכם, אפילו לרעים שבהם, מפני שהם כולם משחקים תפקיד במה שאתם היום, ובמה שתהפכו להיות. והיו אפילו אסירי תודה עוד יותר לאנשים שמילאו תפקיד חיובי בסיפור חייכם. אם לא הם, היכן הייתם היום?

אותו יום גם עורר בי את ההבנה שכל אדם יכול ללכת לעולמו בכל עת, לא משנה מה גילו, ולא משנה אם 'החיים עוד לפניו'. העבר הוא עבר, והעתיד אולי לעולם לא יגיע.

אנחנו צריכים לחיות ולהעריך את העכשיו, את ההווה.

*נכתב לזכרה של ידידתי ובת גילי טפני, שנפטרה באופן פתאומי ממום מולד בליבה.

 

 

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) רימה, 26/5/2007 01:21

באמת נושא מהמם וכל כך חשוב בחיים שלנו.. וצרכים לקחת אותו באכי חשיבות וממש ממש נההיתי כאשר קראתי אותו..

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub