רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

אז מה יצא ממנו בסוף?

ט״ו באדר ה׳תשס״ז ט״ו באדר ה׳תשס״ז 05/03/2007 | מאת רונית כפיר

עם קצת עזרה נכונה יכול ה"מפגר" של הכיתה להפוך למרצה מבוקש למדעים מדויקים, והילדה העצבנית עוד תעביר קורסים בהרפיה עצמית – לכו תדעו.

קראו לו שמחה חכם. מין שם כזה שלא שייך לדורנו. מין שם כזה שלא שייך לו.

הוא ישב במרכז הטור האמצעי בכיתה, היו מורות שניסו להעביר אותו קדימה, כדי שאולי ישים לב למתרחש בכיתה. אבל זה לא עזר. בשיעורים הוא היה עסוק בכל מיני שטויות. דחף לאף כלי כתיבה וחיטט באוזניים. קרע ניירות והדביק אותם ברוק. מדי פעם היה מגחך גיחוך דבילי ושולח סביבו מבטים, לראות אם הוא מצליח להצחיק מישהו. אותנו הוא רק הגעיל. הוא לבש תמיד בגדים חומים ואפורים – דווקא נקיים – שערו היה כמעט מגולח, ועל פניו מרוחה הבעה מטופשת. אף אחד לא רצה לשבת לידו, והמורות גם לא לחצו עלינו יותר מדי. הוא לא הצליח בלימודים ומבחינה חברתית לא היה קיים. סתם אחד – מפגר.

בסך הכל היינו ילדים קטנים. לא היה לנו על מה לדבר איתו, וככל הנראה גם לו לא היה על מה לדבר איתנו. אני אפילו לא זוכרת שהוא ניסה. כל כך מנותק ובלתי רלוונטי.

לא היה לנו על מה לדבר איתו, והוא גם לא ניסה. הוא היה כל כך מנותק ובלתי רלוונטי.

היו בכיתה שלנו כל מיני טיפוסים. לא כולם הצליחו בלימודים, יתכן שאילו היו גדלים בדור זה היו מפנים אותם לאבחון ומגלים בהם ליקויי למידה אלה או אחרים. אבל לכל אחד היה איזשהו צד חזק, איזשהו מעמד חברתי – אחד היה מוכשר בספורט, השני היה בעל כושר משחק מיוחד, לשלישי היה חן והרביעי היה בעל חוש הומור – ורק הוא, שמחה חכם, אפס מוחלט. לא בדיוק הבנו למה הכניסו אותו לכיתה שלנו ולא לכיתה הטיפולית. אולי הוא לא היה מספיק מפגר כדי להשתלב שם, ואולי זה היה בטעות.

לפעמים הוא נכשל בגנבה קטנה, או בשקר מטופש. אבל אפילו אז המורות השתדלו להעלים עין – כדי לא לפגוע בו עוד יותר. מה שרק חיזק בנו את הסלידה ממנו וממעשיו.

חבל שההורים שלו בחרו לו במין שם כזה, הייתי חושבת לעצמי, וחבל שזה שם המשפחה שלו – 'שמחה חכם', הרבה יותר מתאים היה לקרוא לו 'עצב טיפש', או שלכל הפחות סתם שם - יוסי לוי, חיים אהרוני, מנחם קרויז - לא משנה מה, רק לא שם שנשמע כמו תווית צינית שהוצמדה לגבו של האומלל בניגוד לרצונו.

ישבנו באותה כיתה ארבע שנים, ואני אומרת 'ישבנו' כי כשכוללים אותו במשפט קשה מאוד להגיד 'למדנו'.

***

לפני מספר שבועות קיבלתי פתאום מייל מאישה שלמדה יחד איתי באותן שנים. היא איתרה אותי דרך האינטרנט ויצרה קשר מתוך סקרנות. צ'יטטנו להנאתנו והחלפנו חוויות מההווה המשותף לנו (ילדים, עבודה וכדומה), מהדברים השונים (כמו סגנון החיים) ומהעבר. ואז לא התאפקתי ושאלתי אם היא יודעת מה עם שמחה חכם.

"אני מוכרחה לספר לך משהו", היא אמרה, "תמיד חשבתי שהשם שלו כל כך לא מתאים לו, ממש לעג לרש. המון זמן הטרידה אותי המחשבה עליו: מה יצא ממנו? איזה מין אדם הוא יהיה?

לפני כמה שנים ביקרתי בת דודה שלי שגרה באותה עיירה בה גדלנו. ילדיה שיחקו עם שני ילדים מתוקים. התעניינתי של מי הילדים האלה, ותשובתה הפתיעה אותי – אלה היו ילדיו של שמחה. ילדים רגילים לחלוטין.

'כן, הוא התחתן עם מישהי מפה', אמרה לי בת דודתי שלא הכירה אותו בילדותו, 'הם זוג נחמד מאוד'.

'ומה הוא עושה היום', שאלתי בהססנות, קצת חוששת מהתשובה.

'הוא מרצה מבוקש למדעים מדויקים במכללה האזורית'.

'מרצה? מבוקש? מדעים מ-דו-י-קי-ם?!'

'כן הוא מאוד מוכשר, גם אשתו'."

היא סיימה את הסיפור והותירה אותי פעורת פה. התגובה הראשונית שלי הייתה "וו'או. טוב שיצרת קשר. היה שווה רק בשביל לשמוע את זה!" ואז קפצו השאלות: "שאלת אותה איך הוא עשה את זה, מה עבר עליו, מי עזר לו...?"

"לא. בת דודה שלי לא מכירה את העבר שלו, היא לא מעלה בדעתה איזה שינוי הוא עבר. למען האמת, בעיני זה נראה נס גדול עוד יותר, בגלל שהוא עשה את זה באותה חברה קטנה ומצומצמת. הוא לא עבר דירה או שינה מקום, אלא נשאר באותה עיירה, עם אותם אנשים, והצליח לשנות תדמית מקצה לקצה - לרכוש השכלה ולהתקדם."

פעמים רבות מה שאנחנו רואים על פני השטח רחוק מלהיות המציאות האובייקטיבית.

שאלות רבות נותרו אצלי בלתי פתורות. האם מדובר היה בפיגור סביבתי, או במוגבלות אישית שגרמה לו לנתק חברתי. האם הוא הצליח להתרומם בעצמו, או שמישהו עזר לו. האם המורות ידעו שיש בו פוטנציאל, או שלא... כפי הנראה שאלות אלה ימשיכו ללוות אותי כל חיי. ובכל אופן, הסיפור עצמו חייב ללמד אותנו דבר חשוב:

פעמים רבות מה שאנחנו רואים על פני השטח רחוק מלהיות המציאות האובייקטיבית, ובפרט כשמדובר בילדים.

יצא לי לשוחח לאחרונה עם מורה ותיקה מאוד לכיתות א' וב'. "לא מזמן", היא סיפרה לי, "שמעתי באמצע הרחוב מישהו שקורא לי בשקט מאחור: 'המורה דניאלה'. זיהיתי אותו מייד. זה היה ילד שעשה לי את המוות. הוא היה מה-זה-מופרע. והנה הוא עומד מולי, בחור מתוק, ילד ביד ופעוט בעגלה, לצידו אישה נחמדה (נראה שהם מצפים לתינוק נוסף) וחיוך קורן מאוזן לאוזן. שוחחנו מעט. כן, הוא מאושר ומצליח. לפני שנפרדנו", היא המשיכה, "לא התאפקתי ונתתי לו נשיקה על המצח. 'המורה דניאלה', הוא אמר, 'אני בחיים לא אשכח אותך'. 'תהיה בטוח שגם אני לא!' עניתי לו, וכולנו פרצנו בצחוק. איך אפשר לשכוח מופרע כזה...".

לפני שלושים שנה חשבו שילד שאינו יודע קרוא וכתוב הוא עצלן כרוני, או מפגר. ילד שלא היה מסוגל לשבת בשקט בכיתה היה מופרע. ממי שהתקשה בחשבון דרשו להתאמץ יותר, וכשהמשיך לא להצליח האשימו אותו בעצלות. כשילד היה מצוין בהבנה וכישלון חרוץ בהכנת שיעורי בית ובמבחנים, אמרו להורים שהוא 'יכול אבל לא רוצה' ולא הבינו שהוא דווקא מאוד רוצה, אבל לא יכול – היום כבר יש לנו המון מילים שמסבירות ליקויים אלה ואחרים, מהפרעות קשב ועד לדיסקלקוליה, ובכל זאת, עדיין יש ילדים רבים שהבעיה שלהם לא מובנת או לא מוכרת מספיק. בפרט אם מדובר ב'זוית' כלשהי שנראית בלתי מתאימה לתפקודו הכולל.

אני מכירה ילד שיכול לגשת באותה פשטות אל חבר מכיתתו, אל רב מפורסם או אל אורחת זקנה, ולשאול אותם שאלות אישיות ולפעמים אף מביכות – "למה לבשת את החולצה הזאת?", או "למה אתה כל כך נמוך?" הוא יכול לספר בדיחה באמצע השיעור ולא להבין מדוע המורה שולח אותו החוצה, הרי ההורים שלו צחקו אתמול כל כך כשסיפר בארוחת הערב בדיוק את אותה הבדיחה.

יש מי שיגיד עליו שהוא חצוף. יש מי שיגיד שהוא ילד מוזר. אבל למעשה הוא בסך הכל ילד חביב מאוד, סקרן וסובל מלקות מסוימת שמקשה עליו לפענח נכון פידבק מהסביבה. הוא לא מבחין בגבולות, אלא אם מסבירים לו היכן בדיוק הם עוברים, וגם אז מתקשה להבין מדוע קיימים יוצאי דופן.

מופרעת? לאו דווקא. היא סובלת מתחושתיות יתר.

ילדה אחרת שאני מכירה נחשבת "ילדה עצבנית". דווקא במסיבות היא מתחילה להשתולל. אחת מחברותיה בגן מקפיצה לה באופן קבוע את הפיוזים, וחוטפת ממנה מכות. היא יכולה להיכנס להתפרצות זעם ולהשליך משחקים. היא יכולה אפילו לקום ולברוח מהגן באמצע היום.

מופרעת?

לאו דווקא. היא סובלת מתחושתיות יתר. עומס הגירויים במסיבות, קולה הצווחני של חברתה, צפיפות בפינת המשחקים, רעש בהפסקה, כל אחד מאלה ודברים רבים אחרים, יכולים פשוט 'להוציא אותה מדעתה' – הם מכניסים אותה למתח בלתי נסבל שאין לה כלים להתמודד איתו.

'אז מה', מתעוררת השאלה, 'שניתן להם להתנהג בצורה לא מקובלת כי יש להם בעיה. ובאמת, מה יהיה כשיגדלו...?'

לא. אי אפשר להשאיר את המצב כמו שהוא, ואכן קיימת דרך לעזור לשני הילדים שתיארתי, כמו גם לילדים רבים אחרים. אולם, הצעד הראשון בדרך לעזרה הוא התנתקות ממושגים מוקדמים של "חצוף", "עצבנית", "עצלן", "טיפוס" וכדומה – והפנייה מהירה לאבחון מקצועי אמיתי.

עם קצת עזרה נכונה יכול המפגר של הכיתה להפוך למרצה מבוקש למדעים מדויקים, והילדה העצבנית עוד תעביר קורסים בהרפיה עצמית – לכו תדעו.

*מטעמים מובנים, השמות שונו, הנסיבות אמיתיות לחלוטין.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן