רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה

להתחבר מחדש לירושלים התנ”כית

י״ז בטבת ה׳תשס״ז י״ז בטבת ה׳תשס״ז 07/01/2007 | מאת רחל גינזברג

"היום זה נהיה מודרני לומר שדוד המלך וגם שלמה לא היו קיימים בכלל, גם לא המקדש ולא הנביאים. אבל פתאום, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, והקולות הרמים הללו מתגמגמים" – סיפורה של אילת מזר, הארכיאולוגית האחראית על גילוי ארמון דוד המלך בירושלים.

עד כמה ירושלים יהודית?

זאת אולי נראית לכם שאלה מוזרה, אבל בעולם האקדמיה והארכיאולוגיה המקראית, מטילים מלומדים ספק על הקשר המוטבע ביהדות לירושלים. אמנם הוואקף המוסלמי, אשר בסמכותו הניהולית נמצא הר הבית – מקומם של בית המקדש הראשון והשני – טוען מזה שנים שמעולם לא היה שם בית מקדש, ובהשפעתו הגדירה אונסק"ו את הר הבית האתרר מורשת מוסלמי, אבל הרעיון שישראל היא מולדתו ההיסטורית של עם ישראל, ושירושלים היא בירתו הקדושה, מותקף בעשורים האחרונים גם על ידי מקורות רציניים הרבה יותר.

בעיני מספר הולך וגדל של אקדמאים ואינטלקטואלים, המלך דוד והממלכה המאוחדת של יהודה וישראל - שהיוותה סמל אינטגרלי בחיי האומה היהודית במשך למעלה משלושת אלפים שנה - אינם אלא בדיה. סגל שלם של מלומדים פוטר את הדיווח המקראי כ"בלתי אמין". לכמה מהם יש אג'נדה פוליטית ברורה, והם טוענים שהציונים 'החיו' את הדיווח המסורתי כדי להצדיק את נישולם של הערבים הפלסטינים. הגלוי ביותר מביניהם הוא קיית' וייטלאם מאסכולת קופנהגן, המנהל אג'נדה של "מינימליזם מיקראי", כשיצירתו המוכרת ביותר היא "בדייתה של ישראל העתיקה, השתקתה של ההיסטוריה הפלסטינית".

פינקלשטיין טוען שהמיתוס של המלך דוד נבדה על ידי כת כוהנים שניסתה ליצור לעצמה היסטוריה מפוארת.

אפילו בישראל, האסכולה החדשה הזאת מצאה לה מקום. ישראל פינקלשטיין, יושב ראש המחלקה הארכיאולוגית של אוניברסיטת תל אביב, התחיל לפני כמה שנים לדגול בתיאוריה, שהדיווחים המקראיים המתארים את ירושלים כמקום מושבה של מלכות חזקה ומאוחדת תחת שלטונם של דוד ושלמה, הם שקריים ביסודם. השיטה המדעית שהביאה להנחותיו - שעוסקת בתיארוך מוקדם יותר, אשר 'דוחף' את העדויות הארכיאולוגיות למאות מאוחרות ובכך מוחק כל עדות למלכות בית דוד - התקבלה ביחס מלגלג על ידי כל הארכיאולוגים המסורתיים. אבל ספרו, "ראשית ישראל" (The Bible Unearthed), מתנשא ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס, והוא הפך ליקיר התקשורת. בספר הוא טוען שדוד ושלמה, אם חיו בכלל, היו בסך הכל ראשיהם של ערי-מדינה, וירושלים הייתה כפר שבטי קטן ועני. הוא טוען ש"המיתוס של המלך דוד" נבדה על ידי כת כוהנים שניסתה ליצור לעצמה היסטוריה מפוארת.

לחפש במקום הלא נכון

אבל, למחדשי-ההיסטוריה-היהודית הללו היו כמה הפתעות מדאיגות לאחרונה, כאשר פתחה ארכיאולוגית אמיצה אחת בחפירתה האחרונה. ד"ר אילת מזר, מומחית עולמית בעברה של ירושלים, הוציאה את המלך דוד מדפי התנ"ך והחזירה אותו אל ההיסטוריה החיה. חפירותיה האחרונות של ד"ר אילת מזר בעיר דוד, דרומית להר הבית, טלטלו את עולם הארכיאולוגיה. מכיוון ששם, מתחת לעפר, נח לו ללא הפרעה במשך 3,000 שנה, מבנה מסיבי שלדעתה של ד"ר מזר היה ארמונו של המלך דוד.

עבור מזר - בת 48, אחת מהמומחים המובילים בעולם לארכיאולוגיה של ירושלים העתיקה, וארכיאולוגית ראשית במרכז הארכיאולוגי של 'מרכז שלם' – היווה הגילוי שיא לשנים של מאמצים ובחינה מדוקדקת. מאז היותה נערה הייתה שקועה בספרות ארכיאולוגית, ועבדה יחד עם סבה, הארכיאולוג הידוע בנימין מזר, שניצח על חפירות הכותל הדרומי, בסמוך לכותל המערבי. יש לה דוקטורט לארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית, היא כתבה את "המדריך השלם לחפירות הר הבית", ובשנות השבעים והשמונים עבדה על חפירות בפיקוחו של יגאל שילה בעיר דוד. גילוייהם החשובים מאז, כללו את הקיר הגדול שמכונה 'מסד אבן מדורג' – ששילה האמין שהיה קיר תומך לארמונו של דוד או למצודה היבוסית שכבש – מה שהצית במזר את החשק להמשיך ולחפש אחר המטמון: הארמון עצמו.

חלק מחוקרי המקרא נואשו מלמצוא את הארמון. זאת, על פי מזר, משום שהם חיפשו במקום הלא נכון. החוקרים חיפשו אחר שרידי הארמון בתוך חומות העיר היבוסית הקדומה שדוד כבש, המכונה 'עיר דוד'. עיר זו הייתה מבוצרת היטב, הן מבחינה טבעית והן על ידי ביצורים מעשה ידי אדם, אך גם קטנה מאוד -
כ-36 דונם בסה"כ. כשלא נמצאו עדויות לארמון מלכותי כפי שהתנ"ך מתאר, הצעד הבא היה לטעון שמלכות דוד לא הייתה קיימת באמת.

אבל מזר תמיד חשדה שהארמון נבנה מחוץ לעיר המקורית, וכדי להוכיח זאת היא מצטטת את התנ"ך. כאשר שמעו הפלשתים שדוד נמשח למלך, הם יצאו למתקפה כדי ללכוד אותו. הדבר התרחש לאחר שכבש דוד המלך את מצודת ציון, שהייתה גרעינה הבסיסי של העיר, ולאחר שבנה את ארמונו. התנ"ך אומר שדוד שמע על בואם של הפלשתים "וירד אל המצודה" (שמואל ב', ה', י"ז), כלומר, דוד ירד מארמונו, שנמצא במקום גבוה יותר על ההר מאשר העיר והמצודה.

מזר מספרת ל- Aish.co.il: "תמיד שאלתי את עצמי – 'וירד' מאיפה? זה היה כנראה מהארמון שלו, על פסגת ההר, מחוץ לעיר היבוסית המקורית."

מזר אומרת שהיא הייתה בטוחה בהערכותיה לגבי המיקום שבו אמור הארמון להיות. מה שהיא גילתה הוא קטע מקיר מסיבי המתמשך בערך 100 מטר ממערב למזרח לאורך החפירה (מתחת למה שהיה  מרכז המבקרים של עיר דוד), ומסתיים בפינה בעלת זווית ישרה שפונה דרומה ורומזת על מבנה גדול מאוד.

מדענית, לא פילוסופית

בתוך הפסולת שבינות לאבנים נמצאו שרידי חרסים המתאימים למאה ה-11 לפניה"ס, הזמן שבו ייסד דוד המלך את מלכותו. בהתבסס על הטקסט המקראי וההוכחות ההיסטוריות, הניחה מזר שדוד בנה את ארמונו מחוץ לחומות הביצורים, אך בצמוד לעיר היבוסית שהתקיימה כ-2,000 שנה קודם לכן. למעשה, המבנה בנוי על פיסגת ההר, ישירות על הסלע, לאורך גבולה הצפוני של העיר, בלי כל שכבות ארכיאולוגיות מתחתיו – אות לכך שהמבנה חנך שטח התרחבות צפוני של העיר.

היום זה נהיה מודרני להגיד שלא היה דוד המלך, לא שלמה, לא מקדש, לא נביאים. אבל פתאום, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, והקולות הרמים הללו מתגמגמים.

מה שהדהים ביותר את מזר היה עד כמה הבניין קרוב לפני השטח – בסך הכל מטר או שניים מתחת לפני הקרקע. "הציניקנים אמרו כל הזמן, 'יהיו שם כל כך הרבה שכבות, כל כך הרבה שרידים של תרבויות אחרות, זה לא שווה חפירה, זה יהיה יותר מדי עמוק'. הייתי המומה מהקלות של גילוי הארמון, ובאיזה מצב טוב הוא היה, כאילו פשוט חיכה שלושת אלפים שנה כדי שנגלה אותו", אמרה מזר.

מזר מגחכת לרעיון שהיא נעשתה שליחה משמים כדי לגלות את אמיתות מלכות דוד. "אני מדענית, לא פילוסופית. מה שמעניין אותי הוא כמה המבנים האלה מדהימים וארוכי ימים, ואיך הם נשמרו מוגנים במשך כל כך הרבה דורות. למען האמת, כשהתחלתי לחפור, הייתי צריכה להיות מוכנה לכל תוצאה שהיא. הייתי צריכה להיות מוכנה אפילו לקבל את הנחתו של פינקלשטיין, אם זה מה שהעובדות היו מגלות. ובכל זאת, אני יהודיה וישראלית, ומרגישה שמחה רבה כשהממצאים באדמה תואמים לתיאור התנ"כי. היום זה נהיה מודרני להגיד שלא היה דוד המלך, לא שלמה, לא מקדש, לא נביאים. אבל פתאום, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן, והקולות הרמים הללו מתגמגמים."

סימוכין מקראיים

עיר דוד היא למעשה גרעינה הקדום של ירושלים, והיא ממוקמת לצדו הדרומי של ההר שעליו עמד בית המקדש. מכאן, צמחה והתפתחה לאורך ההיסטוריה יתר העיר, כפי שאנו מכירים אותה. על פי המסורת, האירוע המשמעותי הראשון שהתרחש שם היה המפגש בין אברהם למלכיצדק מלך שלם. המלך דוד, על פי הנחיות ה', בחר בעיר הזאת להיות בירת הממלכה המאוחדת. וככל שהארכיאולוגים חופרים ומזהים, נהיה קל יותר לצייר תמונה מושלמת של האנשים שחיו שם – כשההיסטוריה היהודית החשובה של תקופת הבית הראשון, כפי שהיא מתוארת בספרי הנביאים, מככבת במבנים ובמתקנים.

התנ"ך מספר שהמלך דוד הביא את ארון ברית ה' למשכנו הסופי בירושלים המקורית, הרחיב את העיר, והפך אותה לעיר בירה כלכלית ורוחנית של העולם באותו זמן. על פי המסורת היהודית, הוא הגשים את תוכנית העל האלוקית למלכות רוחנית שתימשך עד לגאולה הסופית.

"המבנה שמצאנו היה מבצע הנדסי מורכב ומסובך שבוודאי דרש משאבים כבירים, והתיארוך מתאים", אומרת מזר. "זה סוג של צעד שהיינו מצפים לו ממנהיג חדש שרוצה להפוך את העיר שכבש למקום מושבו הקבוע, ושיש לו חזון בלתי רגיל להתפתחותה העתידית של העיר."

על פי התנ"ך, ארמונו של דוד נבנה ע"י חירם מלך צור, השליט הפניקי באותה תקופה ובן בריתו נגד הפלשתים. מזר, מומחית בבניה פניקית מחפירותיה באכזיב, מצהירה שבניין זה נושא את חותם הבנייה הפניקית, שבמקרה אחר לא היה סביר למצוא אותו בהרי יהודה.

למעשה, אנחנו יודעים די הרבה על ארמונו של המלך דוד מהתנ"ך עצמו. הוא נבנה מארזים ע"י בנאים פניקיים (שמואל ב' ה', י"א; דברי הימים א', י"ד, א'), שהשתמשו בארזים שהובאו מלבנון, ופיתחו שיטת בנייה ייחודית באבן. שרידי עמודים וכותרות אבן מעוטרות מהסגנון הייחודי הזה התגלו באתר שנים קודם לכן, וסיפקו את אחד הרמזים שבהם השתמשה מזר כדי לאתר את הארמון.

חותם החימר

מזר מאמינה שהארמון שימש למלכות יהודית עד לחורבן בית המקדש הראשון, 450 שנה לאחר מכן. כדי להוכיח זאת היא מדברת בהתלהבות על פריט קטן מחימר שמצאה באתר (הוא נמצא, אגב, ביום י"ז תמוז, צום שנקבע לזכר היום שבו נפרצו חומות ירושלים, מה שהיווה את ראשית חורבנה). מדובר ב"בולה", דיסקית חימר קטנה, שעליה הוטבע בכתב עברי עתיק שמו של אדם, בתור 'כתובת השולח', והיא שימשה חותם ל"דואר" מגילת פפירוס. הבולה נושאת את שמו של יהוּכַל בן שֶלֶמְיה*, שמוזכר בפרקים ל"ז-ל"ח בספר ירמיהו. יהוכל היה אחד משני השליחים ששוגרו ע"י המלך צדקיהו לירמיהו, וביקשו ממנו להתפלל על העם, כאשר צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. בדרך אגב, מספר לנו פרק ל"ח שיהוכל היה אחד מארבעה שרים שביקשו מהמלך להרוג את ירמיה אחר כך, וטענו שהוא מכופף את רוח העם הנצור ומרפה את ידיו בנבואות החורבן האכזריות שלו.

הבולה, שנמצאה באתר הארמון, מעידה שהבניין שימש את המלך, או לכל הפחות את שריו, עד לחורבן שבא זמן קצר לאחר מכן (למעשה, מעריכים שבור סמוך שהתגלה במה שעשוי להיות חצר המלך, היה הבור שאליו הושלך ירמיהו, ככתוב בירמיהו ל"ח, ו').

"בשבילי, מציאת הבולה הייתה דבר גדול", אומרת מזר. "יהוכל כבר לא היה סתם שם בסיפור התנ"כי, שאולי אפילו לא הייתי בטוחה באמיתותו. הוא היה אדם אמיתי. עכשיו, יש בידינו כרטיס ביקור שלו. הדיווח התנ"כי אמיתי. נדיר מאוד למצוא הוכחות מדויקות כאלה לסיפור מקראי."

מזר מרוצה, לא מהתהילה והפרסום שמלווים אותה מאז הגילוי, אלא ממה שהיא מחשיבה כהוכחת אמינותו ואמיתותו של התנ"ך, שאותו היא כל כך אוהבת ומוקירה.

מזר לקחה הביתה את הבולה להערכה ופענוח. בעזרת מחט וזכוכית מגדלת, היא ניקתה את גרגרי האבק עד שהכיתוב העתיק התגלה. יחד עם בניה, בני 13, 14 ו-11, הצליחה לפענח את הכתב העברי העתיק. בעלה המנוח של מזר, ארכיאולוג אף הוא, פירסם מאמר על בולות, והבנים השתמשו במאמריו של אביהם שהסבירו כיצד לבחון ולפענח נכון את החימר.

מזר מרוצה, לא מהתהילה והפרסום שמלווים אותה מאז הגילוי, אלא ממה שהיא מחשיבה כהוכחת אמינותו ואמיתותו של התנ"ך, שאותו היא כל כך אוהבת ומוקירה. "היום, המבט האקדמאי על התנ"ך גורס שהוא 'אינו נכון אלא אם הוכחה אמיתותו'. אולי אנחנו צריכים לעשות היפוך קטן. למה שלא נאמר שהוא 'נכון כל עוד לא הוכח אחרת'?"

יותר מדי תנ"כי?

לפני למעלה מעשור, הציעה מזר תזה מבוססת לגבי מיקום הארמון, והביעה את עמדתה במאמר שפורסם ב"ביבליקל ארכיאולוגיק ריביו". לאחר שנים של חפירה בעיר דוד עבור מדריכה המקצועי יגאל שילה לפני פטירתו, ובהתבסס על ממצאים שהתגלו מספר עשורים קודם לכן על ידי הארכיאולוגית הבריטית קתלין קניון, היא ידעה שהיא במקום הנכון. ארמונו של דוד היה נושא השיחה האחרון שלה עם סבה המפורסם, הארכיאולוג המקראי פרופסור בנימין מזר, בטרם פטירתו לפני עשר שנים. הוא אמר לה: "קניון מצאה את הכותרות הפרוטו-איאוליות (של חלקי האבן המעוטרים במבנה הפניקי), אז לכי תחפשי במקום שהיא מצאה אותן, ותתחילי שם."

למרות התיאוריה המבוססת שלה והמלצותיה הטובות, היא לא הצליחה למצוא אף תומך כלכלי, כאילו שאף אחד בעולם האקדמי לא רצה באמת למצוא את ארמון המלך דוד. כנראה שהם הרגישו שזה יהיה מסובך מדי מבחינה פוליטית. ואין בכך כל פלא, כשאפילו הזרם המרכזי של הארכיאולוגים נוטה להמעיט בערכם של ממצאים מסוימים, שעשויים להיחשב יותר מדי מחייבים לגבי התנ"ך או הדיוק ההיסטורי.

דוגמא לכך הוא מקרהו של אדם זרטל, אשר גילה בשנת 1983 מזבח קרבנות ענק על הר עיבל - אותו הר שמתואר בתנ"ך שיהושע בנה עליו מזבח, לאחר שעם ישראל חצה את נהר הירדן. המזבח שנמצא הכיל כלים שמתוארכים למאה ה-12 לפנה"ס, הזמן שבו נכנסו בני ישראל לארץ, ומבנהו התאים לתיאור מזבח יהושע הן בטקסט המקראי, והן בטקסטים של התורה שבעל-פה. אבל, במקום ההתרגשות הצפויה שמלווה ממצא כל כך מונומנטאלי, הקולגות האקדמיות של זרטל התעלמו ממנו ומתגליתו. הקולניים יותר האשימו את זרטל, יהודי חילוני שגדל בקיבוץ, על כך שהיו לו מניעים פוליטיים לתמוך בהתנחלויות היהודיות סביב שכם, שם נמצא הר עיבל.

למרות אדישותו הברורה של העולם האקדמי, הצעתה של מזר מצאה לבסוף חסות במרכז שלם, מרכז אקדמי בירושלים שלאחרונה הקים מוסד ללימודי ארכיאולוגיה, וממומן ע"י רוג'ר הרטוג, איל הון יהודי אמריקאי. הרטוג אמר לניו-יורק טיימס שהוא פונה לחפירות כי הוא מעוניין לעודד גיבוי מדעי לתנ"ך כמשקף ההיסטוריה היהודית.

דוד חזוני, העורך הראשי של תכלת, כתב עת שיוצא לאור על ידי המרכז, נרגש מתוצאות חפירותיה של מזר. "אנחנו לא רוצים לראות את זה נדחק הצידה כמו גילויו של זרטל", הוא אמר ל- Aish.co.il, "המסר שהוא קיבל מחבריו למקצוע היה, 'זה רע לעסקים למצוא דברים מהתנ"ך בימינו. זה גורם לנו להיראות כמו סתם פנאטים משיחיים'. לרוע המזל, האקדמיה עשתה רבות כדי לערער על יכולתם של היהודים להבין מהיכן הם באו ומה היה העבר שלהם. אנחנו רוצים ליצור סביבה שבה חוקרים ומומחים רציניים יוכלו לערוך את מחקריהם בלי להרגיש מאוימים."

דחפור על ההר

אבל, באותה מהירות שבה נחפרים פריטים יהודיים חדשים, חוששת מזר שפרטים רבים אחרים מושמדים.

כדוברת הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית, ניסתה מזר במשך שש השנים שחלפו להתריע בפני העולם על הוונדליזם שמבוצע ע"י הוואקף המוסלמי, שיש לו אג'נדה משל עצמו בהרס שרידי הוכחות לריבונות יהודית בירושלים, ושבעקביות מכחיש שאי פעם היו בית מקדש ראשון או שני.

על פי הסכם שנערך בין הממשלה הישראלית לוואקף, שלידיו מסרו הישראלים את השליטה על הר הבית בשנת 1967, הערבים אינם מורשים לבצע עבודות עצמאיות על ההר בלי אישור מרשות העתיקות הישראלית. אבל במשך השנים, היו הוכחות שהוואקף מפר את הסטאטוס קוו, למשל כשאטמו את שערי חולדה העתיקים, שערי הכניסה להר הבית בחומה הדרומית, כיסו בעפר את המדרגות הצמודות וריצוף קדום, ואטמו מקווה מים תת קרקעי, שחלק מהרבנים סוברים שהוביל ליסודות המקדש.

ההפרה הבוטה ביותר התגלתה בשנת 1999, כאשר הוואקף הפך, בעזרת דחפור, וריצף שטח של קרוב ל-6,000 מ"ר מפני השטח בהר הבית. פריטים עתיקים מהר הבית נעקרו ממקומם, והושלכו בסודיות במספר מקומות ברחבי ירושלים, רובם בנחל קדרון, מזרחית לעיר העתיקה, וחלקם אפילו באתר הפסולת העירוני. מטען של למעלה ממאה משאיות של עפר, הריסות ופריטים שונים מהר הבית, סולק בחשאי.

צחי צווייג, אז תלמיד במגמה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, גילה את מעשיו של הוואקף כאשר מצא מציאות ארכיאולוגיות שמקורן בהר הבית, בערימות פסולת סביב לירושלים, ואז, הציג כמה מהממצאים שגילה בכינוס ארכיאולוגי באוניברסיטה.

"האם זוהי הוכחה ניצחת? לא. אך היא מספיקה כדי להעביר את נטל ההוכחה לצד האחר..."

תחת הדרכתו של מנחהו, פרופסור גבריאל ברקאי, הועברו עשרות מטעני משאיות של "פסולת" לאתר מיוחד ליד הר הצופים, שם, עד היום, ממשיכות קבוצות של ארכיאולוגים ומתנדבים למצוא כמות מדהימה של ממצאים רבי ערך ומשמעות, מימי הבית הראשון והשני.

עתיקות בישראל היו מזה זמן רב נושא לפולמוס פוליטי בארץ, על כל הנימים הדתיים והלאומיים שיש. הדיינים עדיין יושבים על המדוכה. אבל דבר אחד ברור: גילויה של מזר טילטל את עולם הארכיאולוגיה.

כפי שכתב חזוני ב'תכלת': "האם זוהי הוכחה ניצחת? לא. אך היא מספיקה כדי להעביר את נטל ההוכחה לצד האחר..."; "גם עמיחי מזר, חוקר בעל שם עולמי בתחום הארכיאולוגיה המקראית מן האוניברסיטה העברית, הפליג בשבחים שלא כהרגלו, וקבע שהתגלית היא 'בגדר נס' ".

"בסופו של דבר," אומרת מזר, "האמת על הארץ ועברה יצאו לאור. ואני אסירת תודה על שיש לי חלק קטן בכך."

וכמובן, כיהודים יש לנו מסורת ברורה על התנ"ך ועל הדרך שעשה במהלך השנים ואיך עבר מדור לדור בצורה מהימנה ומדויקת. אך זה עדיין מרתק כיצד אפשר לראות את סיפורי התנ"ך קמים לתחיה   מול עינינו בחפירות בעיר דוד.

הערת שוליים:
* "כרטיס הביקור" של יהוכל הוא למעשה אחד מתוך כמה שנמצאו בעשור האחרון. הבולות מהוות עדות נוספת למהימנות הדיווח התנ"כי על פעולות החצר המלכותית, לפני חורבן ירושלים. באתר חפירות אחר, שנחשב לשרידיו של מבנה ציבורי גדול, התגלו למעלה מחמישים בולות תחת שכבות החורבן החרוכות. האש שהבעיר המלך נבוכדנצר שרפה את העיר, אבל אותן להבות עצמן הקשו את חותמי החמר האלה כמו בכבשן, וגרמו להם להשתמר במצב טוב וקריא בהחלט. הבולות מכילות עשרות שמות יהודיים, שתיים מהן שייכות לדמויות תנ"כיות בנות זמנו של יהוכל. אחת מהן היא גמריהו בן שפן, מסופריו המלכותיים של יהויקים, שבלשכתו הקריא ברוך בן נריה את מלות התוכחה והצער של ירמיה (ירמיה ל"ו, י'). שם אחר הוא עזריה בן חלקיה, בן משפחתם של הכוהנים הגדולים ששימשו לפני חורבן ירושלים (דברי הימים א', ט', יא').

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן