הבהרה: כוונת המאמר לבחון את הכאת הילדים כשיטת חינוך ולא כאמצעי הצלה למצבי חריגים, כמו במקרה של ילד קטן שמתעקש בעקביות לרוץ לכביש, או מקרה בו צריך להעמיד את הילד על מקומו.

רבים אולי יתפלאו היום לשמוע, שדווקא ההשקפה המערבית היא זו שרואה ביסודה את הילד במידת-מה כרכוש הוריו, כמי שאינו מסוגל ליטול על עצמו אחריות וכמי שאינו יודע להשתמש בזכויותיו לטובתו, מבלי להזיק לעצמו או לזולתו. כפי שניתן לראות ביטויים מפורשים לכך במורשתו של הפילוסוף תומס הובס מהמאה ה-16 בספרו "לויתן":

"האב הוא הריבון הטבעי של המשפחה... השררה היא למי שמכלכל את הילד. כי התינוק חייב להישמע למי שמקיים את נפשו; שכן, הואיל ושמירת החיים היא התכלית שלשמה אדם אחד מקבל עליו מרותו של אדם אחר, כל אדם אמור להבטיח משמעת למי שבכוחו להצילו או להאבידו" ("לויתן", הוצ' מאגנס, 1962, עמ' 197)

לעומת תפיסת חינוך השררה הנ"ל, קיימת תפיסת החינוך היהודית. הרב שלמה וולבה, גדול חכמי המוסר בזמננו שנפטר לפני כשנה, היטיב לבטא את השוני המהותי בין שתי תפיסות עולם אלה, בכך שנהג להבדיל בין הגישה של חינוך אוטוריטרי (=סמכותי) לבין מסורת החינוך היהודי. "לא מהפסיכואנליזה אנו חיים", נהג לומר לרבבות תלמידיו בישיבת "קול תורה" בירושלים, "גם רוח חכמינו ז"ל אינה נוחה מהחינוך האוטוריטרי ואין להכות ילדים".

חובבי התנ"ך בוודאי ישאלו כיצד קיים הרב וולבה את הוראתו של שלמה המלך 'חושך שבטו – שונא בנו' (משלי יג, כד). אך הרב וולבה נהג לצטט מנגד מדבריו של הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים" (יא, ז). הרי ישנו גם מקל נועם - נהג ללמדנו בשיחות המוסר שמסר מדי מוצאי שבת לכ-600 תלמידים ואברכים - כמו למשל, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, לחייך אליו או לומר לו מילה טובה – גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה, אבל הוא מקל נועם. "בדורנו מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים", לימד הרב וולבה את אלפי המורים והאבות שלא חדלו לפקוד את שערי ביתו בגבעת שאול עד השעות הקטנות של הלילה. לימים אף העלה את הוראתו החינוכית הזאת על הכתב.

גם המקובל הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל) ביאר בספרו המעמיק "דעת תבונות" את הפסוק 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שִׁחֳרוֹ מוסר' על פי סופו: "...שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת (של אב לבנו – א"פ) שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר".

כמוהו חינך ופסק גם הרב יוסף שלום אלישיב גדול מנהיגי היהדות החרדית ופוסקי ההלכה כיום. הרב משה גנץ סיפר בכנס מורים על תחילת דרכו החינוכית כאשר הלך להיוועץ עם מי שמכונה בציבור החרדי "פוסק הדור" (בהלכה ובהשקפה), ושאל אותו כיצד להיות מחנך טוב. והרב אלישיב השיב לו: "ימין מקרבת, ימין מקרבת, ימין מקרבת", וכך המשיך ללא הרף עד שהרב גנץ אמר לו: "אבל יש גם שמאל דוחה". השיב הרב אלישיב: "אכן, אחת ליובל תמצא מקום להעניש ותשתמש בשמאל דוחה ומיד להמשיך בימין מקרבת".

כך סבר בזמנו גם החזון אי"ש, שיש לנהוג ב"ימין מקרבת", כי האמין ש"טבעו של החניך רך וקל לחנכו במידות טובות, ומבטיח לעמוד על משמעת ההגון".

ענישה מוגבלת

גם אם נמצא כמה מדברי חכמי היהדות בשבח הענישה לשם חינוך, נראה כי מדובר בתולדה של נורמה שלטת בזמנם. את הביטוי ההולם לגישה שמגבילה ענישה גופנית של הילד ומתרגמת אותה הלכה למעשה בהתאם לשינויים היסטוריים וסוציולוגיים של ימינו, נתן כבר לפני כמאתיים שנה הרב אליעזר פאפו, בספרו הנודע "פלא יועץ". הרב פאפו טען ש"בדורות הללו, דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה... כל כי הא [=במצב כזה] צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואימם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה...".

הרב יחיאל יעקב וינברג, משרידי השואה וממנהיגי יהדות גרמניה לפני השואה, סבר שמטעמים פדגוגים יש להימנע מאמצעי כפייה כלפי בן שסוטה מהדרך. "כל אמצעי כפייה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרניים שהכפייה או ביצוע רצון בכוח – מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה". בספר אחר שלו, כתב הרב ויינברג על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שִׁחֳרוֹ מוסר", שכוונתו לומר כי "אהבה שאין עמה חינוך אינה אהבה, להפך: כל [תוכחת] מוסר שאינה נובעת מלב חם ואוהב – תחטיא תמיד את המטרה".

דוגמא אישית

הנהגות חינוכיות אלה מובנות לאור העובדה שהיהדות דורשת מהאדם להתגבר על המידות המולדות שלו, ומתוך ידיעה כי הדבר כה קשה עבורו, עד שקבע הגאון מווילנא ש"כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שווים זה לזה" (בביאורו על משלי יד, ב). כאשר האדם הצליח לתקן מידה רעה אחת שלו, משלים הוא בכך את ייעודו בעולם וממצה את משמעות חייו. ואם כן, מי נתן לנו ידע כיצד לעבוד על המידות של אחרים, במיוחד של הילדים שלנו או ילדי אחרים שחינוכם הופקד בידינו? החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית שאנו מציגים לילד, בכך שאנו נוהגים באיפוק ומתגברים על המידות השליליות ומידת האלימות האכזרית שטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.

הרב אברהם שמואל בנימין סופר, המוכר יותר בכינויו ה"כתב סופר" ומגדולי חכמי ישראל בהונגריה, ביאר את הפסוק "חושך שבטו שונא בנו", שאם האב חוסך את שבט המוסר מעצמו, ואינו עושה מאומה למען חינוכו העצמי, הריהו שונא למעשה את בנו, שהרי בכך הוא מנחיל לבן חינוך שלילי. אין לך חינוך טוב יותר לילד, מאשר ראיית אביו מחנך את עצמו בקביעות וצועד בדרכי שלמות המידות. ואין לך חינוך שלילי יותר מזה שנובע מאב שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו.

וכבר לימד אותנו הרב שמשון רפאל הירש, מנהיגה הדגול של יהדות גרמניה, שהילד לומד לא רק מהדיבורים שהוריו מרעיפים עליו, מטוב ועד רע, אלא בעיקר ממעשיהם והתנהגותם האישית שהם מקרינים כלפיו.