לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




'משרד החינוך' או 'משרד ההוראה'?

'משרד החינוך' או 'משרד ההוראה'?

נראה שלמערכת החינוך יש שתי בעיות עיקריות: התנהגות לא ראויה של התלמידים, וירידה ברמת הלימודים – האם יכול להיות שיש מקור אחד ופתרון אחד לשתי הבעיות?

מאת

מערכת החינוך בישראל היא מכרה זהב לתקשורת: במדינה שסובלת מבעיות בטחון וכלכלה חמורות, עדיין בתי הספר מייצרים שפע של חדשות. שביתות המורים עם המסורת השנתית של איומים בימים האחרונים של החופש הגדול (מה שמעצבן בכל שנה את ההורים: עכשיו הם נזכרים?), שינויים במתכונות הבגרות, אלימות של תלמידים, רפורמות, תוכניות לימודים חדשות, מאבקי הסתדרות המורים, מועצת התלמידים, מועצת ההורים... סאגה מרתקת ובלתי נגמרת.

השבוע פורסמה בעיתונות ידיעה נוספת הקשורה למערכת החינוך: מבחני המיצ"ב יערכו אחת לארבע שנים, במקום, כפי שהיה עד עתה, מדי שנה במחצית מכלל בתי הספר. כל מי שיש לו ילדים בגיל בית ספר מבין בודאי את משמעות הידיעה: בשנים האחרונות אחזה תזזית את בתי הספר לפני הבחינות הללו. תוצאותיהם הקרינו ישירות על מעמדו ויוקרתו של בית הספר: לא פלא שהמורים הכינו את התלמידים לבחינות בלחץ גדול, שדבק לא פעם גם בילדים. דירוג התוצאות פורסם תמיד בתקשורת, והדבר, באופן טבעי, עורר את זעמם של לא מעט הנהלות.

בכמה מדינות בעולם מנכ"לית משרד החינוך יכולה להיות מישהי שאת שמה מזהים בכל בית?

לכאורה, שינוי קוסמטי עם השפעה מוגבלת, שנועד לשחרר מעט לחץ ממערכת לחוצה ממילא, ולשפר את היחסים בין משרד החינוך וארגוני המורים. אך למעשה מדובר בעוד צעד אחד (באיזה כיוון, איש עדיין לא יודע) במסע בלתי נגמר: עוד שינוי במסכת נצחית של שינויים, שמנסה לפתור את תחלואי מערכת החינוך הישראלית. בכמה מדינות בעולם מנכ"לית משרד החינוך יכולה להיות מישהי שאת שמה מזהים בכל בית? בכמה מקומות רפורמה במערכת החינוך יכולה לספק פרנסה לכל כך הרבה עיתונאים, קמפיינרים, ואנשי מקצוע, כפי שעשתה רפורמת דוברת המוצעת (שבריקוד הצעדים המוכר של מערכת החינוך הישראלי, ירדה מהפרק אחרי ששני הצדדים בזבזו הון על פרסום)? לכמה מדינות יש תקציב חינוך גדול כל-כך (באופן יחסי), אבל אחוז כה נמוך של בעלי תעודת בגרות?

שורש אחד לשתי בעיות

שאלת ההישגים במערכת החינוך הישראלי מטרידה את הציבור כבר שנים. ההלם מהמיקום הנמוך של תלמידי ישראל במבחני מתמטיקה, הביא לשינוי קיצוני בתוכנית לימודי החשבון בארץ. מבחני המיצ"ב (ראשי תיבות למילים 'מדד יעילות וצמיחה בית ספרית') צצו גם הם בניסיון לקבל מושג טוב יותר על תלמידי החטיבות הנמוכות שעדיין לא ניגשים לבגרויות. ומפעם לפעם מתפרסמים בתקשורת מחקרים "משמחי לבב":

'שליש מבני החמש עשרה אינם מבינים את הנקרא'

' מספיק בקושי לתלמידי ישראל בגיאוגרפיה'

'מבחני המיצ"ב: נמשכת הירידה בהישגים'

כמובן, הדיווחים מבתי הספר לא מתרכזים רק בציונים. כותרות צבעוניות מבשרות לעיתים קרובות על מריבה בין חברים שהסתיימה בצורה לא כל כך חברית; על תלמידים שתקפו מורה; על מורה שתקפה תלמידים; על רכוש בית ספר שהושחת במסיבת סיום; ועל מסיבות סיום שגוררות הוצאות של הון תועפות, שלא כולם יכולים לעמוד בהן.

יש גם דברים שהתלמידים הישראלים מצטיינים בהם, "הברזות" למשל.

מי שלא רוצה להתרכז רק בצדדים השליליים אולי יתנחם לדעת שאמנם הציון הממוצע של תלמידי ישראל בגיאוגרפיה הוא 50, אמנם ישראל מפגרת אחרי רוב מדינות המערב בקריאה, אבל יש כמה דברים שהתלמידים הישראלים מובילים בהם ללא עוררין.

למשל, הם אלופי העולם ב"הברזות". רק 55% מכלל התלמידים דיווחו שהגיעו במשך שבועיים רצופים לבית הספר. וגם אלו שהגיעו, לאו דווקא אולפו בינה באותו יום. בספרו "שקט בכיתה בבקשה" מצטט אליעזר יריב מורה שמספר על קבוצות תלמידים שמעבירות את היום בהשתזפות נינוחה על כרי הדשא שבחצר בית הספר. מישהו מעז לומר להם משהו? לא ממש, ואולי בצדק: גם המורים הישראלים הם אלופי ההיעדרויות. ובאווירת שיתוף הפעולה הזו, אחוז הנושרים עולה בקביעות.

גם באלימות וּוַנדליזם יכולים התלמידים הישראלים להתפאר בהישגיהם, והמערכת יכולה להתגאות בשיטה הומניסטית שאוסרת לחטט בחפצי הילד או לאחוז בו לצורך ריסון (אלא אם כן המורה בסכנה). ב-23 ממדינות ארצות הברית ענישה גופנית עדיין מותרת, אבל בארץ, אפילו העונש העתיק של 'כתוב מאה פעם יותר לא אתחצף למורה' יצא לפנסיה זה מכבר. מהומה תקשורתית קטנה קמה כשהתגלה כי בית ספר תל אביב מפעיל עדיין את אמצעי הענישה האכזרי הזה.

כל התחלואים הללו, כמובן, מדאיגים לא רק את הציבור אלא גם את אנשי משרד החינוך. גם הבעיות הלימודיות וגם הבעיות ההתנהגותיות זוכות לשיקול דעת, ועדות, תוכניות התמודדות והצעות טיפול. הבעיה היא שכל הטיפול מוטעה לחלוטין בהפרדה המלאכותית שהוא יוצר בין הבעיות השונות. להתנהגות לא ראויה וזלזול בלימודים אין גורמים שונים: ההפקרות בכל התחומים נובעת מאותו מקום.

חינוך והוראה

השפה העברית מבדילה בין 'חינוך' ל'הוראה'. אם מערכת החינוך בוחרת לעצמה את השם הזה, אם מורים מכנים את עצמם מחנכים, כדאי להם לחזור אל משמעותה המקורית של המילה הזו. אדם מחונך אינו מי שיודע לדקלם את לוח הכפל ישר והפוך, קורא את דוסטויבסקי, וידוע לכתוב חיבור מוצלח. היכולת הללו מכתירות אותו בתור משכיל, אבל חינוך הוא דבר שונה לחלוטין.

יש לחנך במובן העתיק והאמיתי של המילה, וכל השאר כבר יגיע מאליו.

לא צריך להרחיב בהגדרה של חינוך. במסורת היהודית ילדים חונכו תמיד. הקהילות מימנו בתי ספר עבור ילדי העניים, ובני נוער לא הסתובבו ברחוב. ההשקעה הזו לא נועדה להפוך כל ילד לגאון הדור: היא נבעה מההבנה שיש ערכים מסוימים שחייבים להשתיל בכל הצעירים. אדם לעולם אינו מפסיק ללמוד, אבל מי שהגיע לבגרותו מבלי שלמד אי פעם לשלוט בעצמו, למלא את חובותיו, ולהתנהג כראוי בחברה, נמצא בבעיה קשה. זה בדיוק מה שקורה היום למאות אלפי אנשים בעולם: הם לא חונכו ולכן מעולם לא ממש התבגרו, והם מפרנסים פסיכולוגים, או את מערכת המשפט.

התלמידים היפנים ידועים בהישגיהם, אבל התרבות היפנית לא מתמקדת בתוכניות חדישות וספרי לימוד עדכניים: במקום זאת, הדגש הוא על ציות וכבוד. בית הספר מלמד ביקורת עצמית, חריצות והרגלי למידה.

התרבות היפנית על ערכיה ושמרנותה משליכה ישירות על רכישת ההשכלה, ולכן, התלמידים היפנים הישגיים כל כך. אבל השיטה נאה לא רק למזרח הרחוק. היא רק הוכחה לתיאוריה שהצלחה בלימודים נובעת מהנחלת ערכים, לא מאמצעים דידקטיים מתקדמים. פקולטות המדע באוניברסיטאות האמריקניות ריקות מתלמידים מקומיים ומלאות בסטודנטים אסייתים. הסטודנטים הללו באים ממדינות שמוציאות פחות על חינוך, בהן לא כל תלמיד נהנה מגישה לאמצעים טכנולוגיים מתקדמים. אבל החינוך - העמידה על התנהגות נאותה, כבוד למורים, וריסון עצמי - הוא זה שמאפשר, בין השאר, את ההצלחה האקדמאית הזו.

המשאבים והמאמצים לא צריכים להיות מושקעים בניסיון להעלות את התלמידים שלב נוסף בדירוג העולמי של ההישגים במתמטיקה. במקום זה, יש להפנות אותם לחינוך במובן העתיק והאמיתי של המילה: הנחלת ערכים. הוראת דרך ארץ. עידוד מידות טובות. הקפדה על כבוד הדדי.

הרפורמות המוצלחות ביותר בעולם לא יהפכו כל תלמיד למתמטיקאי מחונן, או לאינטלקטואל צעיר. אבל כל תלמיד יכול להיות 'מענטש', בן אדם שיודע כיצד להתנהג ומתחשב באחרים. במקום לרקום עוד תוכנית ארצית על "הזכות לכבוד והחובה לכבד", מערכת החינוך צריכה להבין שזו המטרה היחידה שיש לשאוף אליה: לחנך אנשים עם כבוד לזולת, לעצמם, ולרכוש. כל השאר כבר יבוא מאליו.

איך עושים את זה? "דוגמא אישית היא לא הדבר העיקרי בהשפעה על אחרים; היא הדבר היחיד", אמר פעם אלברט שוויצר.

 

26/8/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 11/11/2008 11:33

תגובה

ככה זה שגדלים ללא תורה..

(2) אנונימי, 23/1/2007 07:19

זאת גישה מעניינית

הדוגמה של יפן באמת מסבירה המון דברים.
אני מקווה שמערכת החינוך באמת תראה את הדברים האלה, ותמצא כאן פתרון אמיתי לבעיות שלה.

(1) דני, 27/8/2006 16:07

בניגוד לדעתכם

הבעיה במערכת היא לא השיטה או המורים הבעיה במערכת כולה היא התפיסה.
התפיסה הכוללת היא שלומדים בשביל ציון ושזה לא באמת משנה מה.
התפיסה גם אומרת שהמורים צריכים להעביר את החומר מה שאומר שהתלמידים פה הם מכשול, ובכלל... מתי שומעים על התלמידים כשיש שביתה או מאבק? התלמידים הם כאילו לא חלק במערכת הזו שבה הם בעצם הבסיס.
התלמידים צריכים את היחס שלהם, הם צריכים התייחסות לאדם שבהם ובעצם התייחסות אמיתית אליהם ולא רק את ידיעת השם שלהם או את הציונים שהם מקבלים.
התלמידים צריכים לקבל את המעמד של בני אדם ולא של פריטים או שמות.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub