לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בעקבות הנשיות הקדושה

בעקבות הנשיות הקדושה

"צופן דה וינצ'י" חובט גם ביהדות, כאשר הוא מתחשבן עם הנצרות והאסלאם, על דיכוי האישה והנשיות הקדושה. ובכן, הוא לא יכול היה לטעות יותר...

מאת

בספרו צופן דה ויצ'י, חובט דן בראון ביהדות - באותו הנף קולמוס אשר בו הוא מכה את הנצרות והאסלאם - על דיכוי האישה והנשיות הקדושה, וכך בנויה המסקנה הדחוקה שלו: אם יהודים לא מסמיכים נשים לרבנות, אז הם בוודאי מכפישים אותן, מתעלמים מפוטנציאל הקדושה שלהן, ורואים אותן כפיתוי שצריך לדכא.

אבל זה רחוק מאוד מהמציאות. ביהדות, נשים – נשואות או לא – הן הכוהנות הגדולות במקום המקודש ביותר לעבודת הא-ל – בבית. הן לב לבו של העולם היהודי, עמוד היסוד של הדת היהודית. בידיהן הופקדה העברת אמונות היסוד, האמת והחינוך לדור הבא, בשנים המעצבות ביותר בחייו.

האחריות על מצוות רבות הונחה כמעט בלעדית בידיהן. הן יוצרות את הרקע לאווירת השבת, ובבינתן היתרה ובצניעותן (השתקת קול הגשמיות כדי שקול הרוחניות יוכל להישמע), הן מעצבות את הרקע הקהילתי כולו. חז"ל אומרים ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים, ובזכותן עתידים להיגאל [בגאולה העתידית]". היהדות מעריכה, במידה רבה מאוד, את הנשים ואת כוחן הרוחני.

לרוע המזל, יש גם יהודים שאימצו גישה שלילית אל האישה, שמקורה בחברות אחרות. עדיין, זה לא הופך את דעתם לנכונה, ובהחלט לא הופך אותה ליהודית.

כוחות נקביים וזכריים

היהדות מלאה ב'קדושת הנשיות', לא פחות מב'קדושת הגבריות'. כדי להבין את זה, חייבים להתעמק בטבע הנשים והגברים. גם הגברים וגם הנשים כוללים בתוכם כוחות זכריים וכוחות נקביים. נוכל לדמות זאת לידו הדומיננטית של האדם1. לרוב בני האדם יש שתי ידיים, אבל בדרך כלל רק אחת מהן דומיננטית. כך גם עם הכוחות הנקביים והזכריים: בעוד שבדרך כלל מוטבעים בשני המינים שני הכוחות, בדרך כלל רק אחד מהם דומיננטי. לרוב, הנקביוּת דומיננטית אצל הנקבות, ואצל הזכרים דומיננטית הזכריוּת.

שני הכוחות חיוניים ליצירת אדם שלם, ושני הכוחות חיוניים ליצירת חברה אנושית מושלמת. למעשה, שני הכוחות דרושים כדי להפוך כל דבר שהוא למושלם.

הכוח הזכרי הוא כוח הנתינה. הכוח הנשי הוא כוח הקבלה וההרחבה.

הכוח הזכרי הוא כוח הנתינה2. זהו כוח הגורם המחולֵל, שמעניק לכל משימה את חומר הגלם. בין אם זה הבזק ראשון של מחשבה, הגשם וזוהר החמה, או החומר הגנטי הטמון בזרע - זה הכוח שדרוש כדי להתחיל את הפרוייקט, ליצור את הגורם המניע, לתת כיוון.

הכוח הנשי הוא כוח הקבלה וההרחבה. זה הכוח שגורם לדברים להתרחש, שממיר ומממש פוטנציאל, הכוח שהופך אותו למציאות. התהליך לוקח זמן; לעתים קרובות הוא קשה ופעמים אף דורש התגברות על מכשולים.

תוצאת שילובם של שני הכוחות האלה, היא כוח משותף העולה בערכו על סכום שני הכוחות שמרכיבים אותו. דפוס הפעולה הזה נמצא בכל אספקט של החיים, אך הכי קל לזהות אותו בתהליך ההולדה. האב נותן, האם מקבלת ומרחיבה עם הזמן; צירוף הכוחות הוא התינוק, שאינו "מתנה" וגם לא "התפתחות", אלא גדול משניהם ובלתי אפשרי בלי אחד מהם3.

האלוקים הוא שלם, בלתי מוגבל, נמצא בכל מקום. הוא מעבר לחלוקה. לכן, האלוקים אינו זכר או נקבה. שתי הישויות הן חלקים מהשלם. "שֵׁם הֲוַיָה", שמו הקדוש ביותר של האלוקים, מכיל בתוכו הן את הזכריות והן את הנקביות. השם מאוית י', ה' ו' ו-ה'. רק הכוהן הגדול, ביום הכיפורים, בבית המקדש, בקודש הקודשים – היה מבטא את השם הזה. בדיבור, אנחנו משתמשים בכינוי "השם", או ב"אדונ-י" כשאנחנו אומרים פסוק או ברכה.

שם זה מלא משמעות, כולל תערובת המלים היה-הווה-יהיה שמתייחסת לעבר, הווה ועתיד, משום שהאלוקים נמצא מעבר לזמן. בנוסף לכך, האותיות עצמן מראות לנו משהו עמוק מאוד. חז"ל מלמדים אותנו שהעולם נברא באמצעות אותיות השפה העברית. העולם השמימי נברא באות י', העולם הארצי נברא בה'. יו"ד היא אות זכרית. זהו הגורם המסבב, שמשקף את הכוח המחולֵל שמייחד את העולם הרוחני. ה"א היא אות נקבית. זאת אות של נשימה, אות של גילוי. הוו, שדומה ליוד מוגדלת, מייצגת אף היא זכריות4. ארבע האותיות יחד מייצגות ארבעה עולמות, כולל שניים מעל לעולם השמימי, כמו גם את ארבעת היסודות שבהם בא העולם לידי ביטוי5.

כיצורים בני חלוף, אנחנו 'רואים' את האלוקים באורות שונים. אנחנו רואים את הא-ל 'מתנהג' בדרכים שונות: חסד, רחמים, כעס, נתינה, ציווי, קנאות, אהבה, סליחה – תמיד בדרך שהאלוקים מתייחס אלינו, מתוך הפרספקטיבה האישית שלנו. אבל האלוקים, באחדותו המושלמת שאינה ניתנת לפירוק, הוא הכל, תמיד. אנשים בדרך כלל חווים את האלוקים - המקור האינסופי של הכל - כנותן, ומכאן השימוש בשפה זכרית בהתייחס לאלוקים. בסכימה הזאת, אנחנו המקבלים. לכן, לאנושות כיחידה, מתייחסים לעתים קרובות בלשון נקבה.

מסיבה זאת, בשיר השירים - משל נבואי על האהבה בין הקב"ה לעם ישראל - משתמש המלך שלמה בדימוי של חתן וכלה, זכר ונקבה, במערכת יחסים מיוחדת. "נופת תיטופנה שפתיך כלה. דבש וחלב תחת לשונך, וריח שלמותיך כריח הלבנון6". רש"י מבאר שחלקו הראשון של הפסוק מדבר על עם ישראל אשר לומד את רבדיה העמוקים והנסתרים של התורה, בעוד שחלקו השני מתייחס לקיום המצוות הקשורות ללבוש. האלוקים מבטא את אהבתו אלינו כעם הקשור אליו במערכת יחסים נאמנה. מערכת יחסים של אהבה ונתינה, שהיא תכלית הבריאה7.

הנשיות הקדושה ביהדות

דן בראון מניח שהגביע הקדוש אינו גביע אמיתי, אלא משל לרחמה של מריה מגדלנה – הכלי שממנו הגיחו החיים עצמם. בדת שבה תופסים את האלוהים כזכר, ושמין נמצא בה מחוץ לתחום הקדושה, "חדשות" כאלה מזעזעות בהחלט.

אבל עבור היהודים, משמעותו העמוקה יותר של הרחם מייצגת בסיס להבנת מושג הרחמים, ולאופן הנהגת ה' באותה מידה בסיסית. אחד הדברים שאנחנו יודעים על האלוקים הוא שהצדק שלו מושלם. אין דבר שאנחנו עושים ואינו נראה; האלוקים מביא הכל בחשבון. עבור רובנו מדובר במחשבה מפחידה למדי.

אנחנו מבקשים מה' בתפילה, שינהג בנו במידת הרחמים, שיתייחס אלינו כאילו לא עשינו כל כך הרבה דברים שליליים. אבל אם הצדק האלוקי מושלם, איך אנחנו יכולים לבקש ממנו "לעצום את עיניו"? איפה נמצא כאן הצדק? הצדק האלוקי חייב לשאול: "מה עשית? איך אנהג בך לנוכח מעשיך?"

המלים "רחם" ו"רחמים" נובעות מאותו שורש לשוני.

הרב דוד פורמן מסביר כיצד יכולה מידת הרחמים להיות צדק, תוך התייחסות לאופיו של הרחם8. המלים "רחם" ו"רחמים" נובעות מאותו שורש לשוני. הרחם אינו שואל את הביצית המופרית: "מה עשית כדי לזכות בתמיכה שלי?" – שאלה של צדק – מכיוון שהזיגוטה לא עשתה כלום ואין לה שום זכויות בכלל. שאלתו של הרחם היא: "האם יש בך מספיק פוטנציאל כדי שיהיה לי שווה להשקיע בך בינתיים?" הכוח הטמון לעתיד, לא העבר, הוא שורש השאלה.

מידת הרחמים האלוקית יכולה להיות צדק, כאשר היא מתמקדת בעתיד שלנו במקום בעבר. כמו הרחם, רחמיו של האלוקים מתייחסים לפוטנציאל, "מה אתם יכולים להיות, בהנחה שתלמדו ממעשי העבר? כיצד תשנו את עצמכם בעתיד, כדי להפוך להיות משהו שראוי לסבלנות שלי?" במידה זו של רחמים, האלוקים יכול להמשיך את חיינו למרות מעשינו השליליים.

התורה רואה את הרחם בתור המקום שממנו מגיח האדם לעולם, לא מוכתם בחטא אלא מלא בכוח מבטיח, מוכן לממש את צלם האלוקים שבו. המקווה מושווה גם הוא לרחם. המקווה הוא גוף ממיר של מים, שאליו יכול האדם להיכנס במצב של קשר רוחני ירוד, ולצאת במצב של פוטנציאל גבוה יותר ומוכנות להגברת הקשר. זו אחת הסיבות שטבילה במקווה מהווה חלק ממעגל החיים האינטימיים של הזוגות הנשואים. ביהדות, המעשה הגשמי נתפס כקדוש במיוחד. לזוג נשוי יש פוטנציאל ללכת בדרכי הא-ל בצורה עמוקה ביותר בהתאחדותם לגוף אחד – מבחינה רגשית, רוחנית וגשמית. בימי בית המקדש, השכינה – הנוכחות האלוקית הקרובה –" נָשְקָה" לעולם בנקודה שנמצאה בין הכרובים, שהיו על ארון הקודש בקודש הקודשים ונראו כזוג אוהבים. בימינו, התאחדותם הגשמית והרוחנית של הזוגות הנשואים, היא זו שמכניסה את השכינה האלוקית לעולמנו9.

הדבר לא מושג על ידי פילוג, או העדפת מין זה על פני השני, אלא על ידי התאחדות. כיהודים, אנחנו לא מחפשים אחר מין אחד בלבד, זכרי או נקבי, בתוך ריק. אנחנו שואפים למיזוג השניים. מטרת האנושות אינה לרומם את הנשיות הקדושה, וגם לא את הזכריות הקדושה, אלא ליצור מערכת יחסים מקודשת עם האלוקים. מערכת יחסים שמתממשת על ידינו, בחיקוי אנושי של האלוקים שאינו מזוהה עם מין מסוים. ביהדות, הנשיות הקדושה אינה מטרה בפני עצמה, היא חלק בלתי נפרד מהשלם הקדוש.

הערות שוליים:
1. על פי הרבנית ציפורה הלר בספרה "Our Bodies, Our Souls".
2. " "World Maskמאת הרב עקיבא טץ.
3. באור זה, התורה זכרית. היא גורם מחולל, שמכוון את פעולותינו, משרטט את תפקידנו. אבל, מתוך התורה שבכתב בלבד, אנחנו לא יכולים ללמוד את פרטי ההתנהגות. התורה שבעל פה – ההרחבה וההסבר, היא נקבית. היא מתעמקת בפרטים הרבים שקשורים למצוות הכתובות ומבהירה נקודות ספציפיות. השילוב של שתיהן הוא ההתנהגות שלנו – הדרך שבה אנחנו היהודים משלבים את שתיהן יחד בחיינו.
4. מקורות למשמעות The Wisdom in the Hebrew Alphabet מאת הרב מיכאל ל. מונק.
5. דרך ה' לרמח"ל ד', ו', י"ג.
6. שיר השירים ד, י"א.
7. דרך ה' א, ב'.
8. קלטות של הרב דוד פורמן על ספר יונה בסדרה: "Is it Kosher to Argue with God?".
9. עוד בנושא, בספר "אהל רחל".

24/6/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) , 19/6/2015 04:13

האישה עליונה מהגבר ללא כל השוואה.

הגבר במציאות עורג לאישה ומתחנן שתתן לו זמן איתו. אין יותר נחות מהמין הגברי, בכל המובנים. השליטה הגברית נובעת מתהליכים מלאכותיים ומאלימות פיזית. לא מצד הטבע העדין. העדינות שבאישה זה מה שהופך אותה לכ"כ עליונה וטהורה.

(9) ההיפך, 19/6/2015 04:09

האישה אינה חלק מהגבר

ההיפך, הגבר הוא חצי של האישה (לגבר יש רק כרומוזום X אחד. חסר לו כרומוזום שלם.) האישה היא אדם שלם, בעוד הגבר הוא בקושי חצי אדם.

(8) רות, 7/1/2014 11:59

לרוית :

ענין השליטה של הגבר הוא מנטאלי, קשור לזמן ולמקום. בעבר הנשים לא עבדו ולא היו מסוגלות לדאוג לעצמן , הן היו תלותיות לחלוטין בגבר , ואז מתקיים הכלל "בעל המאה הוא בעל הדעה...." כיום כשהאישה (בעיקר בציבור החרדי) חזקה הרבה יותר מהגבר, דוקא הוא עלול למצוא את עצמו בבעיה . (לדוגמא , האשה יכולה להכריז יום אחד ללא כל תנאי "אינני ניזונת ואינני עושה- אל תפרנס אותי וכל מה שארוויח שלי- מכאן והלאה מצבו בכי רע- הבית ,הרכב , הפנסיה - הכל של אשתו, אין חצי חצי ואין כתובה.... כמובן שזה לא רק ענין של ממון אלה גם של שליטה בהרבה תחומים אחרים - בעל המאה...) בקיצור - מעמד האשה היה תלוי במציאות ובחברה ולאו דוקא לדת.

(7) קרן, 1/7/2006 15:42

תגובה לרוני צור

אני מסכימה מאוד עם רוית.
דבר זה חשוב להגיד שהאישה נעלה ורוחנית אבל המעשים בשטח הם אלה שקובעים.
והיחס של היהדות לאישה הוא די מזלזל (מהבחינה המעשית) זה בעצם כמו באיסלם - גם שם לאישה יש מקום מרכזי.... אבל כולנו רואים מה התוצאות....
ועוד דבר, במשל הקטן שלך האין זו האישה שמתפקדת על תקן המנקה במשרד?

(6) איתמר, 29/6/2006 13:46

הוכחה ממשית לתגובתי הקודמת

דן בראון מביא את פירוש מגן דויד (היהודי, לפי דן בראון) ואומר שהוא קידוש הקשר בין גבר לאישה...

אז איך הגיוני שהוא יאמר באותו המקום משהו נגד האישה ביהדות? הרי לפיו היהדות סוגדת ליחסי הנשים-גברים1!!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub