רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

הכוח הפנימי - פגישה עם ד"ר רחמים מלמד-כהן

ד׳ בניסן ה׳תשס״ו ד׳ בניסן ה׳תשס״ו 02/04/2006 | מאת שרה יוכבד ריגלר

שתים עשרה שנה לאחר שלקה במחלת לו גריג, נהנה ד"ר רחמים מלמד-כהן, המשותק בכל חלקי גופו - מחיים פוריים ומלאי אהבה.

הוא היה בן 57, והחיים האירו לו פנים. הוא היה גבר אתלטי ונאה, נשוי באושר, אב לשישה ילדים, שניהל קריירה מצליחה. ד"ר רחמים מלמד-כהן, בעל תואר דוקטור בחינוך מיוחד, החזיק בעמדת מפתח במשרד החינוך, היה ראש מחלקת החינוך במכללה חשובה בירושלים, וייסד תוכניות לחינוך מיוחד בכל רחבי ישראל.

ואז, יום אחד, הוא חש חולשה בכתפו השמאלית. החולשה התפשטה במהירות אל זרועו ואצבעותיו. כשקידש על כוס היין בערב שבת, הכוס רעדה והיין נשפך.

הוא ואשתו אלישבע פנו לנוירולוגים שונים, עד שרופא אחד הכריז לבסוף על הדיאגנוזה המפחידה: ALS, הידועה גם כ"מחלת לו גריג".

 

"יש לך שלוש עד חמש שנים לחיות", אמר לו הרופא. זה קרה לפני שתים עשרה שנים.

 

הרופא פרש לפניהם את מהלך המחלה כולו: בתחילה יהיו הגפיים משותקות, אחר כך שרירי הצוואר, הוושט והלשון. "יגיע יום", הוא אמר לרחמים, "שזבוב יתיישב לך על האף, ואתה לא תוכל להרחיק אותו. תהיה תלוי באנשים אחרים בכל דבר ועניין." בשלב האחרון והסופי, ריאותיו יחדלו לפעול. "יש לך שלוש עד חמש שנים לחיות", אמר לו הרופא.

כל זה קרה לפני שתים עשרה שנים. שלושה מהרופאים שטיפלו בו נפטרו מאז, ואילו רחמים מלמד-כהן משותק פיזית, אך ידו עוד נטויה. מאז שחלה הוא הספיק לכתוב שבעה ספרים, האחרון שבהם בעזרת מחשב שמקליד לפי תנועות עיניו. עד לפני שנה, כשהיה מסוגל עדיין לדבר בבירור, הוא הרצה בפני סטודנטים בנושאי מתודולוגיה חינוכית בסלון ביתו. הוא מקיים תכתובת דואר-אלקטרוני ענפה עם קוראים המבקשים דברי עידוד וחוכמה. הוא מתפלל שלוש פעמים ביום ומגיע לבית הכנסת בכל שבת. בנוסף על כך יוצאים הוא ואשתו לבלות באופן קבוע, בתיאטרון, בחתונות ובמסעדות, אם כי רחמים כבר אינו אוכל בעצמו, אלא באמצעות צינורית הזנה המחוברת לקיבתו. כדברי אלישבע, "הוא לא אוכל, אבל הוא יושב איתנו." הזכות להיות במחיצתו ראויה למאמץ.

כאשר שמע לראשונה את האבחנה, היו לו שאלות רבות לא-לוהים: "למה זה קרה לי? איזו רעה עשיתי? כל חיי השתדלתי לעשות טוב, לקיים מצוות, ולהתייחס יפה לבני אדם. אולי פה ושם לא הייתי בסדר, אבל מה היחס בין המחלה האיומה הזאת לחטאים הקטנים שלי?"

מעניין: ככל שמצבו הגופני התדרדר, כך התחזקה אמונתו. הוא הבחין בצמיחה הרוחנית שגרמה לו מחלתו: "אני חושב שאני יודע,יותר טוב מרוב האנשים, להעריך את הדברים החשובים בחיים, ולהתעלם ממה שלא חשוב."

יתרה מזו, כיום הוא רואה את המטרה הנעלה יותר שבסבל: "אני חש שמוטלת עליי משימה: להעניק לאנשים אחרים עידוד וכוח." בראיון שערכתי עמו לאחרונה, שאלתי אותו: "היהדות מלמדת שאנו חיים כאן כדי לעשות איזשהו תיקון בעולם. מהו התיקון שהצלחת לעשות מאז שחלית?"

תשובתו, שחלקה "תורגמה" בידי אשתו, המפענחת את מערבולת הצלילים הבלתי ברורה, וחלקה הועבר באמצעות התמקדות באותיות המקלדת שעל המסך מולו, הייתה: "התיקון האישי שלי הוא: אני משתדל לקיים מצוות ככל יכולתי, להשפיע טובות על אנשים ולקרב אנשים לאמונה בבורא."

כבר בתחילת הדרך, החליט רחמים להיות מוכן לשלב הבא במחלתו. בידיעה שרגליו יהיו משותקות, הוא התקין מעלית שתעלה אותו לקומה השנייה בדירתו. כשיד אחת שלו עדיין תפקדה מספיק כדי ללחוץ על הכפתורים בכיסא הגלגלים המיוחד שלו, הוא התקין מנגנון בקרה בגב הכסא, כהכנה לשלב שבו לא יוכל להסיע את הכסא בעצמו. כשעדיין יכול היה לדבר בבירור, הוא חקר ומצא מחשב חדשני מתוצרת ארה"ב, שהוא כלי התקשורת המרכזי שלו כיום.

מערכת התומכת בחיים

ועדיין, עם כל ההכנות, הוא לא התכונן לרגע הבלתי נמנע שמכה בחייו של כל חולה ALS: הרגע האחרון והסופי שבו מתפשט השיתוק ומגיע לריאות. יום אחד, לפני כשש וחצי שנים, שמעה אלישבע שבעלה מתקשה לנשום. היא התקשרה לאמבולנס. החובשים הגיעו בדיוק ברגע שבו הפסיק רחמים לנשום. הם החיו אותו והחישו אותו לבית החולים, שם החליטה אלישבע לחבר את בעלה למכשירי הנשמה ולא לתת לו למות.

"הדברים היו עלולים להיות שונים לחלוטין באותו רגע", נזכרת אלישבע, "אילולא התקשרתי לאמבולנס. בחדר המיון היה רופא שאמר: 'למה החיית אותו'? זה היה נורא לשמוע."

 

"אם היו נותנים לי למות, הייתי מחמיץ את השלב הטוב והחשוב ביותר של חיי."

 

כשחזר להכרה, רחמים עצמו לא היה בטוח שההחלטה להשאיר אותו בחיים באמצעות מכשירי הנשמה היא ההחלטה הטובה ביותר. כיום, עם זאת, הוא טוען כי "אם היו נותנים לי למות, הייתי מחמיץ את השלב הטוב והחשוב ביותר של חיי."

מאבק ההישרדות היומיומי שלו לימד אותו לקח חשוב על הפוטנציאל העצום, הבלתי ממומש, שטמון בכל איש ואישה. "לפני כן, לא האמנתי שיש לי כל כך הרבה כוח פנימי. למדתי שבכל בן אדם יש ניצוצות שהוא יכול להפוך לאש בוערת."

הוא אמנם כתב מאמרים והרצה עוד לפני מחלתו, אך בשלב זה בחייו נפתח בו מעיין של יצירתיות. מאז מחלתו הוא כתב שבעה ספרים: שניים על חינוך, שניים בנושאים יהודיים, ספר אחד של אנקדוטות אישיות, ספר שירה אחד – והספר "ובחרת בחיים", אוסף מהגיגיו על החיים ועצות לחולים כרוניים.

ד"ר מלמד-כהן מאמין שאנשים רבים, הסובלים ממחלה סופנית או מנכות קשה, מוותרים, משלוש סיבות:

 

  1. הם מתנהגים בהתאם למה שהחברה מצפה מהם.
  2.  

     

  3. הרבה אנשים בימינו הנם מפונקים.
  4.  

     

  5. החינוך כיום אינו נותן כלים להתמודד עם אתגרים.

 

תומכים רבים בהמתת חסד מודים שהחיים שחי ד"ר מלמד-כהן בעזרתן של מערכות תמיכה, בהחלט ראויים לקיום, אך בה בעת הם טוענים כי הוא בבחינת מקרה יוצא דופן. ד"ר מלמד-כהן עצמו מתנגד לטענה זו. "אולי אני מקרה מיוחד, אבל את העקרונות ניתן להחיל גם על אנשים אחרים. לא כל אחד חייב להיות יצירתי כל כך, אבל כל אחד יכול לממש את חייו כרצונו. במקום לדבר על 'למות בכבוד', למה לא להשקיע בקיומם של 'חיים בכבוד'?"

בגיל 68, סדר היום התובעני של רחמים עלול להרתיע אף אנשים בריאים בגילו. הוא פותח את היום בתפילת שחרית. חברו יצחק מגיע מדי יום, ומניח עבורו את התפילין. ואז הוא ויצחק לומדים תורה במשך כשעה.

אחר כך הוא ניגש לעבודה: כתיבת ספריו, עניין שדורש לפעמים מחקר רציני, באינטרנט או בספריית היהדות המקיפה שיש לו על דיסק; מענה לדוא"ל (הוא מקבל בממוצע כעשרה מכתבי דוא"ל ליום); ויצירת אומנות על המחשב.

בנוסף לכל אלו, הוא מנהל ישיבה קטנה שייסד אביו המנוח. העבודה כוללת את קביעת תוכנית הלימודים, בחינת מועמדים לישיבה, תשלום לעובדים, ומעקב אחר ההתקדמות של כל אחד מהתלמידים! הוא גם קורא ספרים ועיתונים. פעמיים בשבוע יש לו שעת פיזיותרפיה. בארבע אחר הצהריים מתחילים מבקרים להגיע – ארבעת אחיו ואחיותיו, ששת ילדיו, 26 נכדיו, חבריו, או תלמידיו לשעבר.

"הרבה אנשים באים", מציינת אלישבע, "הבית הזה הוא כמו תחנה מרכזית."

"לא", מתקן בעלה את דבריה, "הוא כמו שדה תעופה בינלאומי."

מכיוון שכל רגע ורגע חשוב בעיניו, מעריך ד"ר מלמד-כהן את העובדה שאינו צריך לבזבז את זמנו על אכילה. הוא ניזון ישירות מצינורית הזנה המחוברת לקיבתו, עניין שלוקח שלוש דקות, שלוש פעמים ביום.

ביקור מיוחד

אפילו הקירות בדירת משפחת מלמד-כהן קורנים אהבה. הם מכוסים בתמונות: דיוקנים מטושטשים בשחור-לבן של הורים וסבים יקרים ללב, מסוריה ופרס (שם שימש סבו של רחמים בתפקיד רבה הראשי של שיראז), לצד תמונות צבעוניות וזוהרות של 26 הנכדים ושל הנינה הראשונה, היקרה כל כך.

אני מגיעה לבית משפחת מלמד-כהן עם בני ושלושה חברים. ד"ר מלמד-כהן יושב לפני המחשב שלו, בכסא הגלגלים הנטוי שלו, גופו קפוא פרט לחיוכו. בעזרת עיניו הוא מקליד: "ברוכים הבאים לביתנו".

עשרים דקות לאחר תחילת הראיון, הוא נעצר, וכמו כל סב אוהב, מציע לי לראות תמונות של נכדיו. הוא מעביר אותן במחשב באמצעות מצמוץ, ומראה לי תמונה משפחתית שצולמה ביום השנה ה-45 לנישואיו עם אלישבע, לפני כשלושה חודשים. התמונה גדושה בעשרות פרצופים מחייכים. "זה השבט שלנו", הוא מכריז בגאווה.

 

 

ואז הוא שואל בפשטות אם נרצה לראות את יצירות האמנות שלו. תמונה אחת, מרתקת במיוחד, נראית לנו סמלית: צבעיה העזים וצורותיה הבולטות מסתירות מאחוריה את מתווה שם ה', ממש כפי שא-לוהים מסתתר בחיינו עמוסי הארועים. לאחר מכן משמיע לנו ד"ר מלמד-כהן שיר, אחד משיריו שהולחנו בידי אחיינו. הדיסק בדרך.

שני דברים מרשימים אותי במיוחד בד"ר מלמד-כהן. ראשית, על אף שהוא תלוי לגמרי בעזרתם של אחרים, הוא שייך לנותנים. הוא מבקש מאשתו להביא לנו שתייה; הוא מבקש מהעוזר שלו לתת לי חומר שנכתב עליו, שיסייע לי בכתיבת הכתבה, ומקליט עבורי עותק של "גיבורים בעל כורחם", סרט שעוסק בו, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית. הוא מבקש מאשתו להניח את ספריו על השולחן ונותן לי לבחור אחד מהם, כמתנה.

ד"ר מלמד-כהן מתעניין מאוד בזולת. כשהוא מספר לי שהוא ואשתו נשלחו לבריטניה ולהודו כשליחים מטעם ממשלת ישראל, אני מספרת לו שגם אני הייתי בהודו, ואז הוא מתחיל לשאול אותי שאלות על הרקע שלי, ומה עשיתי בהודו.

 

אני רוצה להעביר מסר של אופטימיות, של קדושת החיים.

 

ד"ר מלמד-כהן הוא דוגמא ומופת לא רק לאנשים נכים וחולים, אלא לכל האנשים שחשים שאינם יכולים להמשיך בחייהם משום שחסר להם משהו: בן/בת זוג, ילדים, כסף, עבודה מספקת וכן הלאה. ד"ר מלמד-כהן, שגופו נעדר ממרבית התפקודים הבסיסיים שמובנים לנו מאליהם, מייעץ לכולם: "אל תתייאשו, תהיו אופטימיים, ותעבדו על השמחה בלבבכם. לא משנה מה חסר לכם, נסו לראות מה אתם יכולים לעשות במצבכם הנוכחי."

הרצון להפיץ את המסר הזה בעולם מפיח חיים בד"ר מלמד-כהן. כשהוא נשאל מהן תוכניותיו לעתיד, הוא עונה: "אני רוצה לחיות עוד הרבה שנים, ולא להחמיץ אפילו רגע אחד בחיי. אני רוצה לנצל את ההזדמנות לממש את העצמי האמיתי שלי, ליהנות מאנשים, ושאנשים ייהנו ממני, ולהעביר מסר של אופטימיות, של קדושת החיים."

החיים נועדו לאהבה

היבט נוסף בחייו של ד"ר מלמד-כהן שמותיר עליי רושם עמוק, הוא העובדה שהוא מקדיש את חייו ליצירת קשרים מלאי אהבה עם אנשים: אשתו, הוריו, שלוש אחיותיו ואחיו, ילדיו, נכדיו, חבריו, עמיתיו ואפילו תלמידיו.

מייד כשסיים את האוניברסיטה בשנת 1961, קיבל עבודה כמחנך בבית ספר דתי לבנים. הוא קיבל כיתה ו' פרועה במיוחד. מכיוון שרק הוא יכול היה להשתלט עליהם, המשיך לחנך אותם גם בכיתה ז' וח'. הקשר שיצר עם אותם נערים, והקשרים שעודד אותם ליצור זה עם זה, היו כל כך חזקים, שהם נפגשו כמעט כל חודש במהלך 45 השנים הבאות. כמה מנערים אלה, שכבר הפכו לסבים, באים לרחמים מדי יום שישי, לברך אותו ב"שבת שלום". כמה מהם, שהיום הנם מהבולטים בתחומם, נשארים לטפל במורם לשעבר במשמרת הלילה.

ייתכן שהגורם העיקרי שמניע אנשים הסובלים ממחלות קשות לבחור במוות, הוא שבעודם בחיים, הם תלויים לגמרי באנשים אחרים. הם סבורים, בטעות, שחיים נטולי עצמאות אינם ראויים לחיות.

במקום "עצמאות", היהדות מהללת דווקא את ה"הדדיות", הדינמיקה ההדדית של קח ותן שהופכת את החיים לראויים באמת. כך הגדיר הרב שלמה וולבה את מטרת החיים: "החיים נועדו לאהבה". מטרת החיים היא ליצור קשר של אהבה עם א-לוהים ועם אנשים אחרים.

במקום להתייחס לתלות הנוכחית שלו באנשים אחרים כעניין שיש בו בושה, מתייחס ד"ר מלמד-כהן לטיפול שלהם בו – כמו לטיפול שלו בהם – כהמשך לקשרי האהבה שטיפח בחייו. מבט אחד אל תלמידיו בעבר - מטפליו בהווה, מספיק כדי לראות שהשירות שהם מעניקים לו אינו יציאת ידי חובה מעיקה אלא מעשה חופשי של אהבה. באהבה כזאת לעולם אין בושה.

דוגמא לרצונו של ד"ר מלמד-כהן ליצור קשרים כאלה, הוא בקשתו שכתובת הדוא"ל שלו תיכלל בכתבה: mrahamim@netvision.net.il. הוא מזמין כל קורא המעוניין בכך,ליצור עימו קשר.

אחד הרגעים המצמררים ביותר בסרט "גיבורים בעל כורחם" מציג את הוויכוח בין ד"ר מלמד-כהן לבין ד"ר נועם רכס, יו"ר הועדה הישראלית לאתיקה רפואית, ואחד מתומכי המתת החסד הבולטים ביותר, שבעצמו "ניתק מכשירים" לפי בקשת חולים. ד"ר רכס מתבונן בד"ר מלמד-כהן המרותק לכסא גלגלים, כשמכשיר הנשמה מחובר לפתח בגרונו, ואומר: "אתה לא יכול לאכול בעצמך. אתה לא יכול לחבק את האנשים שאתה אוהב... אילו הייתי במקומך, הייתי רוצה למות."

ד"ר מלמד-כהן משיב: "אלו הן השנים היפות והמאושרות ביותר בחיי."

"יש חולי ALS, שבהיותם בהכרה מלאה, מבקשים להפסיק את חייהם", ממשיך ד"ר רכס, "הם לא רוצים להגיע למצב שבו הם תלויים לחלוטין באנשים אחרים."

ד"ר מלמד-כהן נועץ מבט בד"ר רכס ומצהיר בפשטות: "תאמין לי, החיים שלי לא פחות מעניינים משלך."

כל שעלה בדעתי כשראיתי תמונה זו, היה: הוא אולי לא מסוגל לחבק אנשים, אבל מעטים מאיתנו, שיש להם זרועות מתפקדות, חובקים אליהם את זולתם באהבה ואכפתיות כשל ד"ר מלמד-כהן.

מאמר בנושא קרוב:
"ובחרת בחיים..." – סיפורו של ד"ר רחמים מלמד-כהן
"אצלי כיסא הגלגלים מתקן את ההליכה, מכונת ההנשמה מתקנת את הנשימה – ואני כאחד האדם."

 



 

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן